check
סיפורים מהקליניקה | הקליניקה האורבנית

סיפורים מהקליניקה

התעמתות עם תכנון חתרני - סיור בנושא הנרטיב העירוני פלסטיני החבוי בחיפה

התעמתות עם תכנון חתרני - סיור בנושא הנרטיב העירוני פלסטיני החבוי בחיפה

29 יוני, 2023

כתבה: עדי שיפרין

חוקים, תכנון, ושימור היסטורי של מבנים אמורים להגן על קבוצות מסוימות אך לעיתים ניתן להשתמש בהם כדי להחליש קבוצות אחרות. במהלך הסיור המרתק שנערך בחיפה ד"ר ערוואה סוויתאת וד"ר מאיסה תותרי הפגישו אותנו עם פוליטיקת ההפרדה התכנונית בעיר העתיקה בחיפה. דרך הסיור הוזמנו המשתתפים ללמוד ולהבין את המדיניות הלא שוויונית המתרחשת בחיפה וללמוד על המאמצים הנעשים להתעמת עם הניסיונות ליישם מדיניות זו. במהלך היום ד"ר סוויתאת הוליך אותנו בין החוקים והמסגרות התכנוניות הנגזרות מחוקים אלה אשר עיצבו את חיפה ועכשיו משקפות את מצבן של קבוצות המיעוט במרחבים פיזיים ופוליטיים.
 

קרא עוד

 

דרך הסיור וסיפוריו של סוויתאת על תפקידו כנציג ציבור בוועדת השימור העירונית, הוא מדגים את כוחו של תכנון עירוני, אך גם את יכולתם של נרטיבים שונים בתיאור העיר העתיקה, קבוצות מיעוט והתארגנות ציבורית לשנות המרקם האורבני והחברתי במציאות הפיזית והפוליטית. בסיור  השתקפו שלושה נושאים עיקריים: ההשפעה של החוק ותכנון, החשיבות של פורום מקבלי החלטות מגוון, והכוח של ההתארגנות האזרחית. וכיצד היחסים בינהם מייצרים מציאות דינמית.

 

 

               
דר. סוויטאט מדבר על נדל"ניזציה של המחב. תמונה: ת'ראא קירש

 

 

ההשפעה של חוק ותכון

לפי ד"ר סוייתאת תכנון נגזר מתפיסת השלטון כלפי זכויות. כלומר, בעלי הזכויות נכללים באופן מסוים בתכנון ולעומתם קבוצות מיעוט עלולות להעדר או להשכח מהתכנון. דוגמא לכך אפשר לראות בשני חוקים מרכזיים שעיצבו ועודם מעצבים את המרחב העירוני בארץ ובחיפה הם - חוק נכסי נפקדים וחוק מקרקעין. דרך חוק נכסי נפקדים, מדינת ישראל הפקיעה כ- 6.6 מיליון דונם שהיו שייכים למשפחות פלסטיניות שעזבו את המקום בו התגוררו ומאז נחשבים לנפקדים שלא יכולים לדרוש את השטח (גם אם עברו לעיר קרובה אחרת). לאחר ההפקעה יכולה המדינה לייעד את הקרקע עבור מטרות של התיישבות, ביטחון, ופיתוח (חוק מקרקעין). שטחים רבים מהעיר התחתית כגון מסגד השעון, המסגד הקטן בעיר התחתית, בית הקברות המוסלמי ועוד שטחים בהם התגוררו פלסטינים טרום 48 נכללו בשני חוקים אלה. כך עברו לידיה של מדינת ישראל שהחלה בתוכנית הריסה של המבנים הקיימים באיזור והקימה על חלק משטחים אלה מבנים למטרות שונות ובנוסף תכננה הריסה של מבנים נוספים ועליהם בנייה של מבנים חדשים לשימושי יזמים שונים בעיר.

 

ביטוי להמשך מדיניות זו אפשר לראות בוואדי סאליב, שכונה שהייתה בעלת תמהיל חברתי, תכנוני מעורב. על חלק מהריסות השכונה הוקמה קריית הממשלה בחיפה ובית המשפט המחוזי של חיפה. כאן ניתן לראות שינוי חוקתי ותכנוני משליטה של מדינת ישראל על שטחים אלה להפרטה שלהם. השטחים נמכרו ליזמים פרטיים עליהם הוטלה המשימה 'לפתח' את האזור ולהפוך אותו לפנינת נדל"ן למשקיעים שונים. פרקטיקה זו החלה בשנות ה90 ועברה האצה לקראת שנות האלפיים בה מדינת ישראל חששה מהוצאה לפועל של הסכמי אוסלו והחלת זכות השיבה ולכן רצתה להעביר את השטחים הללו לגופים פרטיים מחשש לתביעה של פרטים את המדינה. בנוסף, ישנה נטייה בהפרטת השטחים להפוך להפוך את הילידי (Native) לאוניברסלי, על ידי דה-פוליטיזציה של האזור (למשל מוואדי סאליב לסאלי וואלי)  ואז אפשר לשנות את המרחב באופן חד משמעי.

 

 

 חשיבות ייצוג מגוון בפורום מקבלי ההחלטות

 

סוויתאת הוא חבר ועדת השימור העירונית בחיפה, ועדה זו אחראית לפי חוק על שימור מרקמים ומבנים היסטוריים בעלי חשיבות בעיר. הוועדה מורכבת גם מחברי מועצה נבחרים ומנהלת מחלקת השימור בעיר וסוויתאת הוא מומחה מתנדב. כביכול, ועדה זו יכולה להיות וועדה ללא משמעות רבה, אך היא יכולה גם להיות כלי לקידום  NIMBY (לא אצלי בחצר) , או ככלי של שימור של מבנים בעלי חשיבות היסטורית או חשיבות אחרת אחרת. אך כיצד מחליטים מה הוא בעל ערך מספיק לשימור? מי הם המחליטים והאם הם מייצגים את כלל הציבור בעיר?  שמונה חודשים לפני הסיור התכנסה ועדת השימור, בישיבה זו דנו על סקר השימור של העיר התחתית. מטרותיו של סקר כזה הן: ראשית - לתאר את הנרטיב של המקום, שנית - לתאר את המורשת האדריכלי של המקום ולבסוף - ליצור הנחיות של מבנים לשימור.

 

סוויתאת מתאר סקר מכעיס בו בכל אחד משלושת התחומים ישנה התעלמות מהחברה הערבית בעיר. התיאור של ההיסטורי של העיר התחתית היה אוריינטליסטי ומטעה, תיאור המקום היה מטעה והיו חסרים בו כ- 40 מבנים היסטוריים שהיו עלולים להיות מועדים להריסה. לכן, הוועדה אינה מאשרת את הסקר ומתכנסת מחדש בשותפות ראש העיר (עינת קליש) על מנת להכניס את המבנים ההיסטוריים לרשימת המבנים לשימור דרישה נוספת היא שינוי הנרטיב ההיסטורי והאדריכלי. אחת מהתוצאות של שינוי זה הוא מסמך אחר בו הנרטיב הפלסטיני מעוגן, המתאר גם את ההרס והנכבה של העיר חיפה יחד עם ההיסטוריה האדריכלית של עירוניות מודרנית.

 

סביר מאוד שבלעדי הגנתו ועבודתו של סוויתאת תוכניות רבות המאפשרות הריסה של מבנים בעלי חשיבות היו יוצאות לפועל.  מדיניות זו יכולה לנבוע מכוונת זדון או פשוט כי מקבלי ההחלטות אינם מודעים לחשיבותם של מבנים אלו. אך נוכחותם של מיעוטים וקבוצות שוליים בפורום מקבלי ההחלטות הופכת את התכנון וקביעת המדיניות לדמוקרטיות יותר.  ולמרות שלרוב, תהליכים אלה מורכבים ולעיתים קרובות אינם צודקים, הם לפחות מכירים בחשיבות המשתנה של מרחבים בעיניהן של קבוצות שונות.

 

    דר. מאיסה תותרי מעבירה תכנים לקבוצה   

          דר.  ערוואה סוויתאת מעביר תוכן. (תמונות: ת'ראא קירש)
                               

 

כוחה של ההתארגנות האזרחית

 

את חשיבות התגובה של הקבוצה אפשר לראות דרך המסגד אל ג'רינה בעיר התחתית. בתקופה העות'מאנית היה המסגד חלק מבנייה של כמאה מגדלי שעון באימפריה העות'מאנית (מגדלי שעון נוספים מתקופה זו נמצאים ביפו, בירושלים ובעכו). לאחר 1948 המסגד היה סגור ואסור היה להתפלל בו כחלק מחוק נכסי נפקדים, אל הוועדה לשימור מבנים הגיע מידע שהמסגד נמכר לחברה יזמית שרצתה להרוס את המבנה ואת בית הקברות המוסלמי הקרוב ולבנות בשטח הזה בנייני משרדים.  כתגובה לתוכנית זו הוקמה חברה אזרחית, ודרשה לבטל את העסקאות במשפט תוך פנייה לבג"צ. ואכן בית המשפט פסק לבטל את העסקה על מכירת המסגד אך מכיוון ששטחו של בית הקברות כבר נמכר היה צורך לקנות אותו מחדש. החברה האזרחית גייסה כ3 מיליון שקלים וקנתה את בית הקברות בחזרה שכבר החלו בהריסתו. לאחר שהתקבל בחזרה, המסגד היה עדיין סגור ואסור לשימוש. החברה האזרחית שברה את המנעול, וחבריה ניקו ושיפצו את המסגד, מהלך שזה להכרה רטרואקטיבית על ידי העירייה. כיום המסגד משמש מרכז חשוב לאוכלוסיה המוסלמית בעיר.

 

 

     תמונות: ת'ראא קירש

 

מסיור זה ניתן להבין את חשיבותם של החוק והתכנון, וכיצד שזירתם זה בזה מאפשרת או מונעת התנהלות מרחבית של אוכלוסיות שונות. אך למרות הנוקשות של החוק והתכנון, ובזכותם של נציגים מגוונים בפורומים של מקבלי החלטות ושל קבוצות אזרחיות, יש מקום לשינויים והשתנות בתוך העיר. למרות מצבן הקשה קבוצות המיעוט הן לא קורבן שגורלו נגזר, באמצעות התגובות שלהן לשינויים המרחביים והתנהלותן במרחב, קבוצות המיעוט יכולות לשנות את המציאות גם דרך החוק והתכנון. טמונה כאן אפשרות לשינוי מציאות בתוך מרחב שיכול להיתפס בירוקרטי ובלתי אפשרי.

 

למרות שההיסטוריה היא כואבת ורצופה בהחלטות קשות ומפלות, השאלה הגדולה שנשארה איתנו היא מה עושים עכשיו? כיצד דואגים לשמור גם על מבנים עם חשיבות היסטורית פלסטינית? כיצד מקיימים עיר עם שני נרטיבים מקבילים ולעיתים סותרים? איך דואגים לדיור הוגן ותנאי מחייה טובים למגוון האוכלוסיות הנמצאות בחיפה? ויותר מכל, גילינו את החשיבות של לא לקבל את המציאות כפי שהיא אלא לפעול בכל הזירות האפשריות, בפורום מקבלי ההחלטות, בהתארגנות אזרחית וגם לפעמים בתגובה פשוטה של בחירה בהתנהלות המרחבית של הקבוצה. כל אלה יכולים להטות את הכף ולאפשר מדיניות שמכירה בעוולות העבר אך פועלת באופן מתמיד לשפר את המציאות היום.

 

 

קראו פחות
"אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה": ראיון עם ת'ראא קריש, רכזת מלגאים בקליניקה האורבנית

"אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה": ראיון עם ת'ראא קריש, רכזת מלגאים בקליניקה האורבנית

20 ספטמבר, 2022

כתבה: עדי שיפרין

"אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה": כילדה הקמפוס היה נעול בפניה, היום תראא הופכת אותו לבית עבור סטודנטיות וסטודנטים מירושלים המזרחית.

קרא עוד

 

ת'ראא קריש תמיד הרגישה לא בדיוק שייכת. הזרות ליוותה אותה מהילדות בה עברה בין שכונות שונות בירושלים המזרחית וגם היום, כשהיא מנסה למצוא תשובות לשאלות של זהות ושייכות. לת'ראא יש אהבה ללימודים ולעבודה קשה, רצון תמידי לדחוף את עצמה קדימה, להשתפר ולהיות טובה ממה שהייתה אתמול. השאלות והשאיפות האלה, יחד עם המון אהבה לעבודה ולא.נשים הביאו אותה לבנות ולסייע לקהילות שונות במרחבים שונים סביבה. את כל זה, ת'ראא עושה עם חיוך ענק וצחוק מתגלגל וסוחף.

כך היא מציגה את עצמה: "אני ת'ראא, אני ירושלמית והעיקר הוא שאני ממשפחה ירושלמית מהעיר העתיקה. זאת הבהרה חשובה כי כשאומרים 'ירושלמית' זה לא רק אומר שאני גרה בה, אלא גם שהמשפחה שלי היא ירושלמית במקור, לא מהמשפחות הכי ידועות, מוכרות או עשירות, משפחה יחסית קטנה. גדלתי בין השכונות א-טור (הר הזיתים), עיסאוויה וואדי אל-גוז'."

                                                                          ת'ראא קריש

 

המעבר ממקום למקום גרם לי להרגיש שאני לא שייכת למקום או לשכונה מסוימת, אלא לקטגוריה רחבה יותר של ירושלמיות. ובאמת כשגרתי בשכונות האלה אף פעם לא הייתי חלק מהשכונה. את כל השירותים צרכנו במרכז ירושלים המזרחית (מע״ר מזרח). רוב השכונות האלה הן במקור כפרים צמודים לעיר ולא היו קודם חלק ממנה. אז תמיד זיהו אותנו כזרים בכפרים/שכונות האלה, ואמרו לי את זה בפנים. בתחושה שלי אני תמיד זרה, לא משנה איפה אני גרה אני מרגישה זרה.


אני האחות השלישית מתוך ארבע, ובתור אמצעית תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. חזרו ואמרו לי שאני חכמה, אז המשכתי להשקיע והייתי טובה בבית ספר. למדתי בבית ספר של ווקף (אלפתא אל-לאג׳יאה) ברחוב סלאח-דין מהיסודי עד התיכון, וככה היה מקום שאליו הייתי מחוברת. בסוף סיימתי את התווג׳יהי (בגרות פלסטינית) בציון גבוה. הציונים הגבוהים שלי, הם כי אני... חנונית, כן זאת אני! זה משהו שתמיד היה חשוב לי. למדתי בבית ספר, חזרתי הביתה ושם המשכתי ללמוד. כשסיימתי התלבטתי איפה ללמוד, אם אני רוצה ללמוד הנדסה אז אפשר ללמוד או בנג׳אח בשכם או בביר זית ברמאללה. הייתה גם האפשרות של אוניברסיטת אל-קודס אבל שם היה סיכוי שישראל לא תכיר בתעודה שלי. אז אמרתי לא, אני רוצה להיות אדריכלית מהנדסת, ושכם קרובה אליי כי משפחתה של אמא שלי משם. הצטיינתי בלימודים אבל לא היה לי קל, לומדים המון שעות כי אדריכלות זה מקצוע דורשני ואין לך חיים חברתיים או חיים בכלל. שם הבנתי עד כמה אני אוהבת את ירושלים ולא רוצה להישאר בשכם. חיכיתי לסיום הלימודים ולחזרה לירושלים.


כששואלים אותי למה לא חשבת מההתחלה ללמוד באוניברסיטה העברית? אני עונה שזה לא היה משהו שאפשר לחשוב עליו בכלל. השכונות שגרתי בהן מקיפות הקמפוס, תמיד טיילנו סביב הקמפוס אבל אף פעם לא נכנסו אליו. זה לא המקום שלך, זה מקום שדוחף אותך החוצה בכל מיני מסרים סמויים יותר ופחות: "את לא יכולה להיכנס לפה, את לא יכולה ללמוד פה את לא יכולה להתקבל, זה קשה, זה יקר, את צריכה לדעת עברית, את צריכה להיות ישראלית." כשהייתי ילדה, אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה!


כשסיימתי את התואר התחלתי לעבוד במשרד שעוסק בהיתרי בנייה במזרח ירושלים. זה היה שונה מכל מה שלמדתי, כי בשכם לא לומדים את חוק התכנון והבנייה של ישראל. במשרד הרגשתי שאני יודעת לעשות מלא דברים מקצועיים בקלות, אבל היה לי חסם כי אני לא מכירה את השפה ואת חוק התכנון והבנייה, ולא למדתי עברית עד אז. ובגלל שאני אוהבת ללמוד ולהשתפר לקחתי קורסים והכשרות עם עמותת
 Taawon Welfare Association [1] בעיר העתיקה. עבדתי, למדתי והתחלתי למצוא קליינטים לתכנן להם וילות ביריחו כאדריכלית.איך הגעת לקליניקה?

אני רשומה בלשכת המהנדסים והאדריכלים הירדנית, הפלסטינית והישראלית. פניתי אל האיגודים המקצועיים האלו כי אני יודעת שכדי להתקדם ולהתפתח צריך להכיר עוד אנשים מהמקצוע. אני מאוד חייכנית וסקרנית, והעובדה שאני אופטימית ושמחה באמת עוזרת ופותחת דלתות. דרך הרשתות המקצועיות האלו קיבלתי את הקול הקורא של הקליניקה. בסדנה על אקטיביזם שכינסה ביריחו מהנדסים, משפטנים ועיתונאים, פגשתי את מליחה זגייר בוגרת של הקליניקה. היא סיפרה על עבודה במשרד ברחוב יפו ועל הניסיונות שלה לעשות מבחן רישוי.[2] פרופ' ראסם חמאיסי[3] שהזכיר את התחום של תכנון עירוני וגם שם דגש על חשיבותה של השפה העברית כדי להתקדם במקצוע בארץ ולפתוח את האופק לעוד אפשרויות. הדברים של שניהם נשארו איתי: אני צריכה להיות אדריכלית יותר טובה, להכיר את החוק ואת השפה.את צריכה להבין, אני לא חשבתי שללמוד בעברית זאת אופציה בכלל, הרגשתי שעשיתי משהו כל כך גדול. ללמוד באוניברסיטה העברית, בקמפוס הזה שעד עכשיו דחף אותי החוצה, הפך מחלום למשהו שאפשר פתאום להגשים. לא מטרה ממש חלום! היה לי ברור שאאבק ואעבור את זה.


אחרי שהגשתי את הקול הקורא שכחתי ממנו. כשהגיע המייל שזימן אותי לראיון הייתי מאושרת, אבל לא ידעתי מספיק עברית. אז אמילי (ד"ר אמילי סילברמן מייסדת הקליניקה) הציעה לי להשתתף בכמה קורסים באנגלית עד שאני אלמד מספיק עברית. קיבלו אותי 'על תנאי', בדרישה שאקבל פטור מעברית בשנה הראשונה.  לא היה קל לקבל הלוואה כצעירה עצמאית אבל אתגרתי את עצמי. הייתי צריכה בשנה לעשות שלוש רמות והשילוב של לימודי העברית יחד עם הקורסים של התואר היו קשים מאוד. בסמסטר הראשון הייתי חוזרת הביתה עם ראש מפוצץ, ורצה בין לימודים ועבודה. בסוף השנה, עמדתי בתנאים והפכתי רשמית לחלק מהמלגאים.


בקליניקה הצוות מעודד אותנו לשאול שאלות ולהביע את העמדה שלנו, כל רעיון הוא חשוב. שיטת הלימודים שהכרתי עד אז הייתה רק לקבל את המידע שמעבירים לך בלי לערער או להביע ביקורת. זה באמת הבדל משמעותי. אני אומרת את מה שאני חושבת אם הוא נכון או לא נכון וזה יכול להשתנות. וזה שינה את התפיסה שלי, למדתי גם איך להגיד 'לא', או 'סליחה, אבל אין לי זמן לזה'. תמיד הייתי אומרת כן להכל והבנתי בקליניקה שזה לא עוזר לי להתפתח.

 

ת'ראא שלישית מימין בכנס הדיור בחברה הערבית – נצרת 2022

 

באיזה פרויקטים השתתפת בקליניקה עד עכשיו?

הלכתי ללמוד תכנון עירוני כדי להיות אדריכלית יותר טובה, ללמוד את חוק התכנון יותר טוב ולהבין איך באמת אפשר להשתמש בו לטובת הקהילה שלי, ובאופן כללי לשפר את העבודה שלי. כמלגאית בקליניקה בפרוייקטים שונים כמו "הפלטפורמה לתכנון במזרח ירושלים "עם הזמן הבנתי שחשוב לי לתכנן עם קהילה ולא רק בשבילה.

ב"אולפן לתכנון אסטרטגי" עם ד"ר אמילי סילברמן וד"ר יערה רוזנר-מנור, ניתחנו את רחוב צ'רצ'יל שמול האוניברסיטה, בו ממוקמת גם הכניסה לקמפוס הר הצופים וגם הכניסה לשכונת עיסאוויה. הרחוב הוא מעין מדבר, אין איפה לשבת ויש חומות גבוהות שמונעות כניסה ויכולת צפייה על המתרחש בקמפוס. בניסיון להפוך את הרחוב ליותר מכיל, אני ועוד שותפות יצרנו הדמיה שכללה פרוייקטים של פלייסמייקינג ועוררה התעניינות בקרב עיריית ירושלים. הפרוייקט נזנח בגלל הקורונה, אבל לי ניתנה ההזדמנות להמשיך לפתח את הפרוייקט כעוזרת מחקר ובקורס על פלייסמייקינג בקמפוס במסגרת תוכנית "מולטיברסיטה". התמקדנו במעונות האוניברסיטה, שהיו בתפוסה מלאה, כי הקמפוס היה ריק במהלך הקורונה. זה שהקורס חזר לקמפוס חיזק אצלי את התחושה שיש לי אפשרות להשפיע ולשנות את המציאות.

יחד עם הנחיית הקורס עבדתי בפרויקט פלייסמייקינג במזרח ירושלים של המשרד להגנת הסביבה והעירייה. בהתחלה, השתלבתי כמעצבת שמשתתפת במפגשים בשכונות השונות. בהמשך, ביקשו ממני להוביל את הפרוייקט כולו. בשנה וחצי שהייתי בפרויקט עבדנו עם שבע שכונות. הנחייה של הקורס והפרויקט עזרו לי להבין שאני רוצה לחקור פלייסמיקינג בסיטואציה של קונפליקט, ולשאול: האם הוא יכול להצליח ומה יכול לעבוד בו? הרגשתי שיש הבדל גדול בין ערים "נורמליות" לבין מה שקורה כאן.אני כותבת את עבודת התזה שלי בהנחיית ד"ר אמילי סילברמן על הסוגיות האלו. וזה באמת שונה, כל פעם חשבתי שאני מכירה את הקהילה אבל אני לא, לא מספיק, וכל פעם אני מגלה משהו חדש. אנחנו שונים אחד מהשני ויש מגוון עצום במזרח ירושלים עצמה. אנחנו חברה ולא 'מגזר'.

  סדנת פלייסמייקינג בפרויקט פעילים לקיימות באום טובא – ירושלים, ת'ראא בחולצה האדומה-שחורה

 

תוכלי לספר קצת על התפקיד שלך בקליניקה היום?

אני מכהנת בתור רכזת תוכנית המלגאים. בנוסף, אני עמיתת מחקר ועוזרת הוראה בקליניקה. אני מנהלת את תוכנית המלגאים הפלסטינים בקליניקה. מה זה אומר? בעצם הסטודנטים מקבלים מלגת שכר לימוד בלימודי תואר שני אבל לא רק, אנחנו גם עושים מגוון של פעילויות, הכשרות ויוצרים רשת של מתכננים פלסטינים בארץ. אחד הדברים שאנחנו עושים הוא סיורים, היינו באל-עוג'א, בג'סר אזרקא, ברהט, במעלול ועוד. הסיורים הם לא רק למלגאים אלא גם למרצים ולסטודנטים היהודים שעובדים בקליניקה – לכל 'המשפחה של הקליניקה' (לפעמים באמת מגיעים גם חברי משפחה של חברי הקליניקה). אנחנו הולכים ברגל ביישוב עם הסבר של תושבי המקום, שמספרים על חווית החיים העירוניים באזור. תוך כדי נוצרת אווירה שמאפשרת להכיר טוב יותר אחד את השני, ללמוד על נושאים משותפים ולשתף פעולה.

יש לנו גם מפגשים חודשיים שעוסקים בנושאים שחשובים לנו, בין הזהות שלנו כפלסטינים או של שימוש בלינקדאין. דאגנו גם לשפר את החדר של הקליניקה כך שיהיה אפשר לשבת ולעבוד בו. לכולם יש מפתח - זה המקום של כולנו. אני אמנם רכזת אבל גם מלגאית בעצמי, כך שיש מישהי שיותר קל לפנות אליה עם יש בעיות וקשיים או התלבטויות שונות. יותר מהכל, אני מנסה לפתח תחושה של בית, של קהילה.

בשנה הקרובה התפקיד שלי יגדל כי מספר הסטודנטים יוכפל ונתחיל שיתוף פעולה בתכנית המלגאים עם אוניברסיטת בן גוריון. השאיפה היא שהמלגה לא תהיה רק שכר לימוד, אלא גם ליווי והכשרות. אנחנו רוצים שהמלגאים יגיעו לתפקידים משפיעים ומכריעים ושתהיה רשת של מתכננים ערבים בארץ, כך שמי שיתכנן יהיו אנשים שמכירים את החברה מבפנים.

 

סיור המלגאים ברהט
 

איפה את גרה היום?

בגבעה הצרפתית עברתי במהלך הקורונה מא-טור, כשהרגשתי שמספיק. עברתי במהלך הקורונה, כשהרגשתי שמספיק. תמיד יש מתיחות ועימותים וכוחות משטרה ומשמר גבול, אבל לילה אחד התעוררתי בחצות כשאני נחנקת מגז מדמיע מתחת לחלון שלי. לא הבנתי איך זה נכנס לבית שלי,  וזה שבר אותי. חשוב גם להבין שאין מרחב ציבורי שאפשר להנות ממנו. במהלך הקורונה לא היה איפה לשבת מחוץ לבית, אין פארקים, אפילו לא ספסלים, אין לאן לצאת, תמיד חסר מקום לחנות וזה סיפור בעצמו. המעבר לגבעה הצרפתית לא היה יקר כמו שציפיתי. אמנם שכר הדירה יותר גבוה, אבל מפתיע שאני משלמת פחות ארנונה ומקבלת יותר שירותים עירוניים. יש מלא מקומות חנייה ואם צריך אני יכולה לנסוע באוטובוס וברכבת בקלות, יש שטחים פרטיים וציבוריים פתוחים (שפ"פים ושצ"פים).

איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?

יש לי הרבה שאיפות, אבל המחברת ביניהן היא להקים עמותה שתשלב בין מחקר ופרקטיקה של תכנון עירוני, תעסוק בתכנון קהילתי בדגש על מרחב ציבורי ופלייסמיקינג ותכשיר א.נשים בנושא. המרכז והלב שלה יהיו ירושלים, אבל היא תפעל בכל הארץ (ישראל ופלסטין) ואולי אפילו במזרח התיכון כולו. אני רוצה לעשות שינוי אמיתי מעמדת כוח. אני יודעת שעוד עשר שנים זה יקרה באמת, כי אני אוהבת את ירושלים. לפעמים אני אומרת לעצמי שאני שונאת את העיר המורכבת הזו ולפעמים אני מתאהבת בה.


[1] Taawon Welfare Association עמותת רווחה היא קרן פרטית ללא מטרות רווח שהוקמה בז'נבה בשנת 1983 כדי לתמוך בחברה הפלסטינית בפיתוח בר קיימא

[2]מהנדס רשום יכול להגיש מיד עם רישומו בפנקס המהנדסים והאדריכלים- בקשה למבנה פשוט (עד 4 קומות). לאחר שלוש שנות ניסיון, ניתן לעשות מבחן הרישוי, ואז מותר להגיש בקשת היתר בניה למבנים ללא הגבלת גובה.
 

[3] פרופ' ראסם חמאיסי פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, מתכנן ערים וגיאוגרף אורבני.

 

קראו פחות
מֵעבר לשיח על מכפילי קרקע: רשמים מהמושב על "התחדשות עירונית כמוביליות חברתית" מכנס איגוד המתכננים

מֵעבר לשיח על מכפילי קרקע: רשמים מהמושב על "התחדשות עירונית כמוביליות חברתית" מכנס איגוד המתכננים

10 יולי, 2022

כתבה: נוי דרורי

בכנס איגוד המתכננים הארצי האחרון (16.6.22) הקליניקה האורבנית ארגנה מושב  בנושא התחדשות עירונית כמוביליות חברתית. השתתפו בו דוברות ודוברים הפועלים בזירות שונות, בניסיון לבחון את המפגש שבין התחדשות עירונית לאנשים החיים בעוני. ניכר היה כי יותר משביקשו לדבר על המציאות הנוכחית, הם ניסו לאתגר את המובן מאליו ולהציע הסתכלות מחודשת על תוכניות של התחדשות עירונית כמנוף למוביליות חברתית ולהציבה כמטרה מרכזית לצד הגדלת מלאי הדירות.

קרא עוד

 

ניתוח המצב הקיים הדגיש כי המדינה דוגלת בסגרגציה כלכלית וסקטוריאלית ומקדמת תכנון של שכונות לפי מתאמים כלכליים. כשמתקיים שילוב בין קבוצות בשכונות החדשות שמוקמות, הערבוב כמעט תמיד קורה באופן מקרי ולא מתוכנן. לפי אביטל בלונדר, מנכ"לית ומייסדת חברת גי'נדאס להתחדשות עירונית חברתית, בבחינת האפשרות למוביליות חברתית באמצעות דיור, מדינת ישראל נמצאת בנסיגה. הפערים הולכים וגדלים בין אזורים בארץ ומתקיימת קורלציה בין הסיכויים למוביליות חברתית לבין המקום בו אדם גר. הבעיה כרוכה, בין היתר, לפי אסף סימון, מנכ"ל אפריקה ישראל, בעובדה שהדיון בהתחדשות עירונית מוסיף להיות מוגבל בדיון במונחים כלכליים, כשערך מכפיל הקרקע מתפקד כפונקציה המרכזית שמתווה מדיניות.

מכאן עולה השאלה, מאיפה מתחילים לפתור את הסוגיה?

ריצ‘ארד בארון, האורח המרכזי של הכנס, מנכ"ל ונשיא של חברת נדל"ן מרכזית בארה"ב, מציע ניסיון פורץ דרך לבחינת השאלה. כמי שגדל בשכונה מעורבת בדטרויט בשנות ה40' וחווה את המגוון המעמדי בשכונה כמציאות שעובדת, הוא ניסח חזון ליוזמה של התחדשות עירונית מסוג אחר. החל ממשנות ה70', הוא החל  לקדם בארה"ב מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית חברתית, באיזורים בהם יש ריכוז של אוכלוסיות מוחלשות והיעדר השקעות עסקיות וציבוריות. הוא עשה זאת תוך קידום חשיבה אינטגרטיבית הכוללת מדיניות דיור, מרחב ציבורי, מערכות חינוך ורווחה כמפתח למוביליות.

האם לחזון שמציע בארון עתיד להיות אחיזה במציאות הישראלית? העבודה של עמותת ג'ינדאס  בפריפריה החברתית והכלכלית בישראל, שואפת להביא את הבשורה לישראל.

אביטל בלונדר, מייסדת העמותה, מציעה מודל שכונתי ברמת אשכול בעיר לוד, המבוסס על ההנחה כי המפתח למוביליות חברתית טמון בשילוב שבין אוכלוסיות מרובות אמצעים לבין אוכלוסיות מוחלשות. בבחינת סוגיית הדיור, מציעה ג'ינדאס פרספקטיבה רחבה יותר של התחדשות השכונה כולה ובתוכה גם בתי הספר, מרכזים קהילתיים ופיתוח המרחב הציבורי בראייה ארוכת שנים. אביטל מתארת כיצד ניתן לשבור את המשוואה שבה אינדיקטור מרכזי לניבוי השכלתו של ילד שגדל היום בישראל היא מקום מגוריו. לטענתה, מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית דווקא בשכונות המוחלשות בהן ערכי הקרקע נמוכים וחסרי כדאיות להשקעת יזמים, במקום שבו יש צורך חברתי אמיתי – יכול להוביל לשינוי.  לצד הצגת החלופות, אביטל מתארת את הבסיס למשבר הדיור כפי שהוא נצפה כיום בישראל: בשעה שבה 2% מהדיור במדינת ישראל הינו דיור ציבורי, ו98% מהדיור הינו בבעלות פרטית בשוק פרוץ מבחינה רגולטורית, מרבית האוכלוסיה שנזקקת לסל אחר של פתרונות,  אינן נופלות לקטגוריות האלו;  קבוצת אוכלוסיה זו מצד אחד אינה זכאיות לשיכון בדיור ציבורי, ומנגד לרוב מתקשה לשאת בעלויות השכירות שהשוק הפרטי מבקש. אביטל הדגישה את הצורך לייצר פלח ביניים, בקידום תכניות לדיור בר השגה והקמת מתחמי תרבות, חינוך ומרכזים קהילתיים בשכונה.

 

 

 

  (קרדיט תמונה:  איגוד המתכננים)

 

שתי הדוברות הנוספות במושב הסבו  את הזרקור לתחומי עשייה נוספים המתבקשים מלבד מדיניות דיור. הדוברת הראשונה, ד"ר מיכל ברייאר, אדריכלית ומתכננת ערים וראש תחום פיתוח קהילתי, הציגה תמונת ראי לשינויים שמתחוללים בשכונת רמת אשכול בלוד; ושאלה כיצד ניתן לבחון שאלות של מוביליות חברתית והוגנות במקום בו תהליכי פיתוח  מתרחשים באינטנסיביות גבוהה. מיכל הציגה את שכונת קריית יובל בירושלים כמקרה בוחן וחידדה על מה עוד ראוי לשים דגש מלבד מדיניות דיור באמצעות ניתוח המטרות של תכנית האב לפיתוח השכונה. לטענתה, לצד פיתוח הדירות שמתקדם, פיתוח השלד הציבורי של המרחב מתמהמה ולכך משמעות רבה ביכולת לבחון תהליכי התחדשות עירונית כזו שעתידה להטיב עם התושבים. מיכל טענה כי האחריות על פיתוח המרחב הציבורי מבוזרת בין גופים שונים, מבלי שקיים גורם המתכלל את המהלך. המצב הקיים מאפשר מוביליות כלכלית בעיקר עבור בעלי הנכסים אך נוטה להחמיץ את אוכלוסיית השוכרים, שחיה בפועל במרחב.

הדוברת השנייה, נגה אדלר, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הוסיפה בהרצאתה נדבך חשוב לבחינת הסוגייה כשאלה- "התחדשות עירונית ומוביליות חברתית, למי?" נגה טענה כי התחדשות עירונית, היא אחת מההתערבויות החברתיות הגדולות ביותר שקיימות כיום בישראל. היא עלולה לשנות את חייהן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, בין אם מדובר  בחסרי עורף משפחתי, אנשים החיים בעוני, קשישים  או בעלי מוגבלויות, שחשופות למורכבויות ולהשלכות הקיומיות יותר מכל; התחדשות עירונית עבור האוכלוסיות הללו היא תהליך מורכב המלווה בפרימה של מעטפת המגורים, היעדר אמון בין היזם לדיירים, שבירת שגרת החיים והתרופפות תחזוקה. לטענתה, גריעת דירות זולות במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית- מהווה גורם ישיר לדחיקת אוכלוסיות לשוליים ועל כן, מוביליות חברתית במסגרת פרוייקטים כאלו היא בהחלט אפשרית, אך היא מחייבת לקחת בחשבון את האוכלוסיות הפגיעות.

מהמושב בכנס, יצאתי בתחושה שהשיח על האתגרים הקיימים חשוב אבל נחוץ עוד יותר לזהות את הפתרונות; היכולת לקדם תהליכי התחדשות עירונית וסוגיות דיור במונחים של מוביליות חברתית היא לא בהכרח מחשבה אוטופית. היא אפשרית בתנאי שמשנים את דפוסי המחשבה לכאלו המתכללים בין סוגיות דיור, רווחה, חינוך, תחבורה ומרחב ציבורי. אני מאמינה שבאופן הזה השלם עתיד להיות גדול מסך חלקיו, ותהליכי התחדשות עירונית יוכלו להביא בשורה גם בבחינת קידום צדק מרחבי.

 

 

 

קראו פחות

עמידה בצפירת יום השואה בכפר ערבי-ישראלי

2 יוני, 2022

כתבה: גליה גלוברמן
תרגום: אודיה פרידמן

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שאני מקפידה לציין, תוך כדי עבודה ובאמצע מרוצת החיים. או לפחות, ככה זה עד הישמע הצפירה.

קרא עוד

 

 

ביום השואה, הצפירות מצלצלות בכל רחבי המדינה. בזמן הדקות הבודדות הללו, כמעט כל המדינה קופאת על שמריה. נהגים עוצרים את מכוניתם לאורך הכבישים המהירים, קופאיות מפסיקות את העברת המצרכים בקופה, הלקוחות מניחים בצד את רשימות הקניות, ואימהות המטיילות עם ילדיהן מבקשות מהם לחכות על המדרכה. אנחנו (ואני בכלל זה כישראלית יהודייה) עומדים כולנו בדממה מוחלטת. עבור ישראלים יהודים, זהו יום זיכרון לאומי, אך יותר מכך, זהו טקס כמעט מקודש. עם זאת, בניגוד לכך, בחוגים ערביים ופלסטיניים הצפירות עשויות לייצג מנעד אינסופי של רגשות, כתלות באדם, בסביבתו, ובתפיסות עולמו.

 

ביום השואה השנה, הייתה לת׳ראא קירש, לד״ר מאיסה טוטרי ולי פגישה שנקבעה מראש לבקר פרויקט של תלמידים במאג׳ד אל-קרום, יישוב ערבי בצפון הארץ. במהלך הביקור תוכנן שנפגוש אנשי מועצה מקומיים. בלילה שלפני היציאה, הבנתי שככל הנראה אהיה במאג׳ד אל-קרום בשעת הצפירה. מחשבות התרוצצו בראשי ונמלאתי חרדה.

 

״מה אעשה כשתשמע הצפירה? האם זה יקרה בזמן הפגישה שלי עם חברי המועצה? האם הסיטואציה המאוד לא נעימה הזו מצדיקה דיחוי של הביקור? האם אעמוד בדממה או שכדאי שאתעלם מהצפירה? איך יגיבו עמיתי ומארחיי? מה הם יחשבו עלי?״ ידעתי שאני צריכה ליישב את העניין לפני הישמע הצפירה.

 

חשבתי על זה. אני מאמינה שיום השואה הוא יום שמתעלה מעל קונפליקטים גאופוליטיים עכשוויים. יותר חשוב, איבדתי משפחה בשואה, אני יהודייה, ואני בהחלט איני נבוכה ממי שאני. כדי להיות נאמנה לעצמי, אני צריכה לעמוד. יותר מכך, בחירה לא לעמוד תשקף את ההיפך: בושה, אדישות, ונונשלנטיות לגבי ההיסטוריה שלי ולגבי הזהות שלי. אני מוכרחה לעמוד.

 

בזמן הנסיעה, שאלתי את ת׳ראא אם היא חושבת שיהיה בסדר אם אעמוד, והיא אמרה שכן, זה יהיה בסדר. לא היו לי שום אשליות או ציפיות שעמיתי המוסלמים והנוצרים, קל וחומר המארחים של הפגישה שלנו, יעמדו – אחרי הכל, הצפירה אינה מציינת טרגדיה שקרתה להם. כשנשמעה הצפירה, היינו בפגישה עם ראש העיר ועם ראש המחלקה לחינוך. ניסיתי במהירות ובשקט למצוא פינה שבה אוכל לעמוד. רציתי לזכור ולכבד את החיים שנספו בזמן השואה, אבל גם ייחלתי לסוף הצפירה. הסיטואציה הייתה כל כך לא נוחה. המארחים שלנו יצאו מן החדר, ואני בוחרת להאמין שהם פעלו מתוך חוסר-נוחות ולא בהכרח כמעשה של התנגדות או של מחאה. סטודנט אחר נשאר יושב. עם זאת, ת׳ראא ומאיסה, על אף שבתחילה היססו, עמדו יחד איתי. למה הן עשו את זה?

 

רק לאחר כמה שבועות, כשד״ר אמילי סילברמן שאלה אותי לגבי הרגע הזה, התחלתי לעכל מה קרה. ד״ר מאיסה טוטרי היא נוצרייה פלסטינאית שגרה בחיפה כל חייה והייתה מוקפת ביהודים. היא חוותה את הסיטואציה הזו מן הצד השני. היא פעלה איתי כפי שפעלה בעבר עם חבריה היהודים. ד״ר טוטרי בחרה לעמוד מתוך כבוד וחמלה. היא מקווה שעמיתיה יכירו בסבל פלסטיני כשם שהיא מכירה בטרגדיות יהודיות. ות׳ראא, שלא תכננה לעמוד, הסתכלה מבעד לחלון לעבר בית-הקברות המקומי והתרגשה מהשלט שראתה, עליו היה כתוב ״כולם על כדור הארץ הם בני-תמותה״. הרעיון הזה הניע אותה לעמוד. במקום הכי פחות צפוי, ביישוב ערבי, ואל מול ביקורתם של אחרים, עמיתותיי וחברותיי נעמדו לצדי.

 

הדקה השקטה ההיא הייתה ביטוי יפהפה של סולידריות, של אומץ ושל חברות.

 

 

 

 

קראו פחות
המציאות פחות סטטית ממה שנדמה במבט ראשון, לפעמים היא חומר חם שניתן ללוש: ראיון עם טל אלסטר על מדיניות דיור, קבוצות אינטרס וחתירה להוגנות

המציאות פחות סטטית ממה שנדמה במבט ראשון, לפעמים היא חומר חם שניתן ללוש: ראיון עם טל אלסטר על מדיניות דיור, קבוצות אינטרס וחתירה להוגנות

27 פברואר, 2022

כתבה: נוי דרורי

פגשתי את טל בפארק קריית-ספר בתל אביב ונראה היה שבחירת המקום לשיחה תיפקדה כתפאורה מדויקת. די מלהתהלך בפארק בחיפוש אחר ספסל אבן פנוי, כדי לזהות את סביבת חייו האורבנית של טל, שנדמית כמקור לאותה חדוות עשייה, סקרנות והשראה שנפתחה בפני במהלך השיחה.

קרא עוד

העיסוק של טל אלסטר בסוגיות שקשורות בדיור התחיל בשנת 2011 כסטודנט בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. לתחום מדיניות הדיור הוא נחשף כשהחל להתנדב בכנסת בשנתו הראשונה לתואר, בלשכה של דב חנין, ח"כ במפלגת חד"ש באותה תקופה, שם היה אמון על זכויות עובדים ודיור. לקראת סוף אותה שנה, פרצה המחאה החברתית הגדולה. אותה מחאה שעוד תיצור אדוות שנים מאוחר יותר ותשאיר אצל טל חותם עמוק. "אני חושב שהאפקט שהיה למחאה עליי ועל אנשים נוספים הייתה בהתעוררות התחושה שיש לנו סיכוי לשנות דברים מבחינה פוליטית; שהמציאות בה אנחנו פועלים פחות סטטית ממה שאולי נדמה ממבט ראשון. אפשר לצעוד לכיוון שאנחנו רוצים. אני חושב שבדיעבד אפשר להגיד שהמחאה הזו עוררה את התחושה הזו  בקרב אנשים רבים. גם בחברה האזרחית וגם בממשלה, היה נדמה שהמציאות היא חומר חם שניתן ללוש . זו הייתה תחושה טובה של יכולת לשינוי."

מכאן, החשיפה לסוגיות אקטואליות בוערות לצד העמקה אקדמית כחלק מחוויית הלמידה הסטודנטיאלית עוררה אצל טל תהליך של התפתחות מקצועית.

 

  טל אלסטר,תמונה משפחתית.

 

מה קרה אחרי 2011? אחרי שהבנת שזה התחום שמעניין אותך, לאן ניתבת את העניין?

"בשנה השלישית לתואר, לקחתי קורסים של פרופ' אבנר דה-שליט מהמחלקה למדע המדינה. העבודה במסגרת אחד הקורסים ,'עוני ומוחלשות', הייתה סביב סוגיית דרי הרחוב. לצורך העמקה בתכנים וחיפוש חומרים, אבנר הפנה אותי לד"ר אמילי סילברמן. לקראת סוף התואר לקחתי אצל אמילי קורס מדהים שעסק במדיניות דיור והתחדשות עירונית, שם למדתי בעיקר על תהליכים של פיתוח שכונות שהצליחו להימנע מדחיקת התושבים.

לצד העובדה שמאוד אהבתי את תכנית פכ"מ, הרגשתי שעולם המדיניות העירונית מאפשר פלטפורמה ליישום רבים מהרעיונות הנשגבים שקיימים בפילוסופיה פוליטית. הרגשתי שזאת פלטפורמה מעולה לקידום מדיניות חברתית וליישום רעיונות של צדק, שוויון והוגנות."

לצד התפתחות במישור האקדמי, במהלך לימודי תואר שני במדעי המדינה ולימודים עירונים, טל מתאר את הצטלבות דרכיו עם הקליניקה האורבנית, בה עסק במשך כשנתיים וחצי בסוגיות של דיור ונחשף לעולם תוכן רחב.

 

איך השפיעה עליך העבודה בקליניקה?

"התחלתי בתור מתמלל בפורום שיזם משרד השיכון ביחד עם אמילי, שהמטרה שלו הייתה יצירת דיון רב מגזרי (מגזר פרטי, עיריות ומשרדי ממשלה) על דיור בהישג יד. ההתנסות הזו כללה הכנה לחקיקה שלא התקדמה כל כך באותה העת, אבל היא הייתה בשבילי דרך מצוינת להיכנס לעולם התוכן הזה. באותו שלב, אמילי ואני התחלנו לעבוד ביחד, ולאט לאט קיבלתי יותר מקום לקדם בעצמי פרוייקטים בקליניקה. האירועים שהכי זכורים לי מתקופת העבודה בקליניקה,  הם דוח הוועדה למלחמה בעוני של אלי אלאלאוף, והנסיעה מטעם הקליניקה לWorld Urban Forum שהתקיים ב-2014 בקולומביה. היינו חבורה של כ- 30 ישראלים  שהוזמנו לפורום. ההשתתפות בו הייתה דרך מאוד אפקטיבית לחבר בין אנשים הפעילים בתחום  בישראל ולהבין אילו אג׳נדות ואיזו שפה משותפת יש בינינו. זו הייתה חוויה מאוד טובה גם מבחינת ההיכרות והחשיפה לפועלם של המוזמנים לפורום וגם מבחינת החשיפה למקום שנסענו אליו."

בהמשך, כתהליך שזור של העמקה אקדמית לצד עשייה אקטיבית, במקביל לכתיבת דוקטורט על מדיניות דיור ואי שוויון בערים, טל לקח חלק פעיל בקידום מדיניות דיור כאחד מיוזמי הארגון Yes In my back yard בתל אביב. במסגרתו, נעשה ניסיון לארגן ולהניע התאגדות פוליטית לנוכח מצוקת היצע הדיור בעיר. זאת בשאיפה, שהתאגדות זו תשפיע על מקבלי ההחלטות בבואם להתנגד לתוכניות של בנייה חדשה וכמו כן להנכיח את המחיר הפוליטי שעשוי להיות מובא בצעד זה.

במאמר מוסגר, שורשיה על התנועה , Yes In my back yard(YIMBY) , צמחה ברחבי ארה"ב כקונטרה לתנועת Not In my back yard (NIMBY) שאפיינה הלך רוח של תושבים מקומיים המתנגדים להקמתם של מוסדות ציבוריים ותהליכי התחדשות עירונית בסמוך לביתם, מחשש שהדבר יפגע בערך בתיהם ובאורח חייהם.

איך התחילה תנועת YIMBY שייסדתם בתל אביב?

"הארגון התחיל מתוך הקריאה והתעניינות שלי בסוגיות האלו. בעיקר מצאתי את הנושא ככיוון טוב וחשוב למדיניות הדיור בישראל, לאופן שבו ניתן להשמיע את קולם של שוכרי הדיור ולחזק אותם בתהליך קבלת ההחלטות בתחום מתוך ההבנה שהחולשה הפוליטית של השוכרים היא דבר רע למדיניות דיור. בניגוד לארגון שקם בסן פרנסיסקו על ידי מורה בבית ספר יסודי והתחיל מזעקה שבאה מלמטה בטענה "שאי אפשר לגור פה יותר"; וש"אי אפשר לשכור דירה אפילו ליד סן פרנסיסקו", אצלנו התנועה לא קמה מהשטח. בסוף כל מי שעסק בארגון אלו אנשים שזה תחום העיסוק המקצועי שלהם. אפשר לומר אולי שזו הייתה הבעיה שלנו, שהתנועה שלנו לא קמה מאותה קריאת זעקה ופעילות 'מלמטה' שאפיינה את המאבק באזור סן פרנסיסקו."

 

טל בפסטיבל אדריכלות ישראלית יוני 2019


מה עלה בגורלה של התנועה? מדוע הפסיקה?

"הפעילות שלי בתנועה הפסיקה כשנהייתי חלק מהצוות שסייע לכתוב את מדיניות הדיור של תל אביב. זה היה נראה לי לא הגיוני לקדם תנועת-נגד בעודי פועל מתוך המערכת. הרגשתי שיש גבול לכמה כובעים אפשר להחליף, ושלא באמת ניתן להתעסק בשני הדברים במקביל. בסוף, אפשר לומר שבשביל שמהלך כזה יצליח ויצבור תאוצה, הוא צריך להשפיע על מדיניות כמו כל תנועה אזרחית; ובתור אחת כזו, צריך לדחוק אנשים, לאתגר, להביך את המערכת הפוליטית."

מה החשיבות בהבאת קולם של שוכרי הדיור? האם אפשר להגיד שעד עכשיו הכוח היה אצל בעלי הדירות?

"באופן כללי, אפשר להגיד שהתכנון ביסודו בכל בעולם הוא בסופו של דבר מכשיר שפוּתח להטיב עם בעלי הדירות; לדאוג לנכסים שלהם באופנים שונים. וזה למעשה הרעיון של עיריות מקומיות- לדאוג לתושבים, לדאוג למיקסום השירותים במינימום מיסים, תוך העלאת ערך הבתים שלהם. ברוב הערים זה קל, כי קיים רוב של בעלי דירות; אבל בתל אביב, יש המון שוכרים, לכן חלק ניכר מהתושבים לא הופכים לקבוצת אינטרס כמו זו שמייצגים בעלי הדירות . חשוב להבין שכוח פוליטי אינו רק פונקציה של ספירת ראשים; כוח פוליטי תמיד קשור גם בשאלות 'מי ילחם', 'מי יצביע', 'מי יפגין', 'מי יתקשר לחבר מועצת עיר', 'את מי ייקחו בחשבון?'. באופן כללי, לשוכרים, גם בדימוי העצמי וגם במציאות, יש פחות ותק וניסיון ולכן הם פחות מעורבים. האנלוגיה שיש לי בראש קשורה לתחבורה וניידות. כשמערכת התכנון מנסה לקדם הרחבת מדרכה או שביל אופניים על חשבון חניות- היא תמיד תיתקל בהתנגדות מאוד מרוכזת. גם אם בפוטנציאל השינוי יעזור לאלפיים איש, בהנחה שקיימים עשרים אנשים שרגילים להחנות את הרכב באזור, – הקול של אותם אלפיים לא יבוא לידי ביטוי. הם יישארו על הנייר. אפשר לחשוב על כל מיני מנגנונים שגורמים לסטטוס קוו להישמר כפי שהוא בתחומים שונים, ואחד מהם הוא קבוצת אינטרס. אני חושב שבעלי דירות במובן הזה, ובמיוחד בעלי דירות ותיקים, אלו אנשים שיש להם השפעה לא פרופורציונלית על מדיניות דיור, בדומה לבעלי רכב שרגילים להקצאה גדולה ולא סבירה מהעוגה הציבורית."

לתובנות שקשורות ב- YIMBY הגיע טל מתוך מחשבות על מהותו של התכנון, ומניסיון מתמיד להגיע אל שורשי התכנון ולהבין כיצד הוא מתכתב עם השטח. הוא מסתמך לדוגמא על תיאוריה כלכלית של תכנון של William A. Fischel, שטוענת כי תכנון ושלטון עירוני ככלל משרתים את בעלי הבתים. "פישל אומר שמה שמניע לרוב את תנועת NIMBY'''' בארה"ב ומה שמאפיין את השלטון המקומי בכלל, קשור לניהול סיכונים. אפילו שינויים שנדמה לנו שבסבירות רבה עשויים להטיב עם בעלי הדירות, במרבית המקרים יתקלו  בהתנגדות בשל שנאת סיכון".

ובהקשר למציאות הישראלית, איך אתה רואה את זה?

"אני חושב שמה שמעניין בהקשר הישראלי, הוא שמתרחש כאן תהליך הפוך ממה שמתרחש בארה"ב. הממשלה יצרה סביבה מוסדית חדשה ששינתה את המשוואה דרך פינוי בינוי ובעיקר תמ"א 38. זה לא שבעלי דירות לא מבינים את החסרונות מבחינתם – עומס על תשתיות, ריבוי שכנים. הם מבינים את הבעייתיות, ובכל זאת היתרונות הכלכליים והגדלת רווחת הדיור מספיק משמעותיים בשביל לגבור על כך. למעשה, המדינה הצליחה לייצר מנגנון שמוביל את בעלי הדירות לתמוך בציפוף ובתוספת דיור באזורי הביקוש. בארה"ב, כאמור, האינטרס מוביל את התושבים להתנגד לבנייה.

כיום טל מסיים מסלול דוקטורט במדע המדינה בהנחיית פרופ' אבנר דה שליט ופרופ' מיכאל שלו. בשנים האחרונות הוא חוקר אי שיוויון בערים וכותב על התחדשות עירונית. עוסק כמתכנן ויועץ מדיניות דיור לעיריית תל אביב ומהווה חלק מהצוות שכתב את תכניות הדיור העירונית.

 

כאמירה לסיכום, התשובה לשאלה 'איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?', מגלמת את אותו דיאלוג אישי בין התיאוריה לפרקטיקה ובין ההלכה למעשה. טל משיב כי היה רוצה לעסוק בלימוד ועיצוב מדיניות בתחום, בהם הוא עוסק כבר היום (טל מעביר קורס באוניברסיטה העברית ביחד עם דר' סילברמן וממשיך בעשייה ציבורית) . יחד עם זאת, בקנה מידה רחב יותר, טל שואף לשיפור האקדמיזציה בתחום התכנון בישראל ובאיכות המדיניות העירונית.

"אחד הדברים שצריך לשנות הוא את האופן שבו אנחנו מלמדים תכנון. הרבה אנשים מוכשרים הולכים ללמוד תכנון ותכניות הלימוד לא משקפות את זה מספיק. אני חושב שהייתי רוצה לקחת חלק בדברים האלו; השינויים בפרקטיקה התכנונית ובאופן שבו שאנחנו מבינים עירוניות צריכים לבוא לידי ביטוי גדול יותר בתכניות הלימודים של מתכננים."

 

 

קראו פחות
"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

7 פברואר, 2022

כתבה: עדי שיפרין

ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?

קרא עוד


"מגיל קטן הייתי ילד דברן, לא דעתן, דברן, היה לי אומץ לדבר. בתור ילד קטן אתה שומע את ההורים שלך מדברים על כל מיני דברים ועל בעיות שאתה לא תמיד מבין. אבל הייתה שאלה אחת שעניינה אותי יותר: כל שישה-שבעה חודשים שמעתי את ההורים מדברים על צו הריסה לבית שלנו. אף פעם לא הבנתי מה זה, למה שירצו להרוס לנו את הבית? שאלתי את אבא שלי: "אבא זאת הקרקע שלנו נכון? לא פלשנו? הבית שלנו?" והוא ענה שכן. לא הבנתי את כל המשמעות מסביב, בעיקר את זה שההורים שלי היו צריכים להתמודד עם קנסות מאוד גדולים כחלק מהתהליך המשפטי. זה הכריח אותנו להתמודד עם שינויים כלכליים גדולים, פעם מכרנו את הרכב, פעם הפסקנו ללכת לחוגים. זה הטריף אותי בתור ילד, לא הבנתי מה קורה."

 

אמל, שנולד בדיר חנא הוא הבן השלישי בין ארבעה במשפחה שהוא מגדיר כמשפחה ערבית ממוצעת, "הכל היה באמצע".  בראיון איתו הוא מספר על התהליך שעבר ועל החלקים שמרכיבים את מי שהוא היום: עורך דין, מתכנן עירוני ופובליציסט שמתווך את המאבקים החברתיים והפוליטים של האוכלוסיה ערבית פלסטינית בישראל. בין היתר, הוא מתראיין כדרך קבע בערוצי תקשורת רבים, מגיש פינה ב"הצד השני" עם גיא זוהר, כותב ומנחה פודקאסט בערבית שעוסק במאבקים המשפטיים של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל.


איך הגעת ללימודי משפטים?

ב2006, כשהייתי בתיכון, פרצה מלחמת לבנון השנייה. היה בלאגן בכל המדינה ובתי הספר הפסיקו לפעול. שנאתי את בית הספר ועשיתי הסכם עם אבא שלי שאם אני אוציא ציון גבוהה בפסיכומטרי אוכל לעזוב את התיכון. ובאמת קיבלתי ציון גבוהה ועברתי לחיפה עבדתי בשטיפת כלים עד שקבלתי את מכתב הקבלה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. 

הדבר הראשון שרציתי להבין כשהתחלתי ללמוד היה סוגיית "צוי ההריסה", למה רוצים להרוס לנו את הבית, ואיך הדבר הזה בכלל עובד. בדיעבדזה מה שהוביל אותי ללמוד יותר ויותר על דיני מקרקעין ודיני תכנון. רק מתוך החומרים האלו פיתחתי מודעות פוליטית, לא באתי איתה לאוניברסיטה. בלימודים הפכתי להיות מאוד פעיל בפן הפוליטי אבל החלטתי לא להישאב ולסיים את התואר. כשסיימתי את הלימודים, התלבטתי בין התמחות במגזר הפרטי במשרד עורכי דין לבין התמחות במגזר הציבורי. רציתי לעשות התמחות משמעותית שתאפשר לי להבין את המערכת יותר טוב, גם אם זה ידרוש מחיר והחלטתי להכנס לאמ-אמא של המערכת - התקבלתי להתמחות במשרד היועץ המשפטי לממשלה בתחום התכנון והבנייה. ההתמחות התקיימה בתקופתו של ארז קמיניץ בזמן בו עבר "חוק קמיניץ" הידוע לשמצה בקרב הציבור הערבי. אומנם לא עסקתי בחוק עצמו, אבל באותה תקופה היה הרבה אקשן במחלקה. בתור מתמחה אתה לא משתתף באופן פעיל, אתה זבוב על הקיר, כותב פרוטוקול שמוחקים את רובו ונשאר רק חלק קטן. ספגתי שם המון ידע אבל גם המון תחושות קשות. המעבר מחיפה לירושלים לא היה קל.

 

מה לא היה קל?

הפרופורציה בעיקר, הכל משתנה. ביום הראשון שלי בירושלים היה פיגוע ראשון בשרשרת אירועי דקירות שהתחילה בירושלים. האירוע הזה גרר סדרה של אירועים קשים בירושלים ואני בתוך משרד המשפטים. בתוך השרשרת הזו יש גם את היום יום של המאבק הערבי בארץ, בעיקר בתחום התכנון והבנייה.  ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?

 

 ישיבה סוערת אחת שעסקה בוואדי ערה זכורה לי במיוחד. בין המתכננים שהגיעו לדבר בה, הייתה גם ד"ר ענאיה בנא ג'יריס. כשענאיה התחילה לדבר ושפעה ידע משפטי וידע תכנוני היא ריתקה את הקהל. זאת הפעם הראשונה שמשרד המשפטים נחשף לאישה ערביה שמבינה תכנון, משפט, היסטוריה. אני רואה אותה ואומר לעצמי: 'אני רוצה להיות כמוה'. אחרי שהבנתי מה אני רוצה להיות הייתי צריך להבין איך עושים את זה, מה לומדים כדי להיות ענאיה? ראיתי את המלגה של הקליניקה האורבנית ללימודי תכנון באוניברסיטה העברית כהייתי כבר לקראת סוף ההתמחות והלכתי להתראיין. את יודעת מי הייתה בצוות המיון למלגה? ענאיה בנא ג'יריס! 

כשהתחלתי את הלימודים הכל היה מרתק, נחשפתי לשפה חדשה. השיחות עם ד"ר אמילי סילברמן, ראשת הקליניקה, היו משמעותיות במיוחד והיא הציגה את התכנון העירוני כתחום מולטי דיסציפלינרי. זה גרם לי להרגיש שהעובדה שאני משפטן היא יתרון ולא חסרון. אני רואה שכבות שמתכננים לא רואים, את השכבות של המשפט. הלימודים והמילגה בקליניקה אפשרו לי לפתח תפיסה משלי, פגשתי המון סוגים של אנשים מתחומים ועולמות תוכן שונים, משפטנים, גיאוגרפים, עובדים סוציאליים. התחלתי לשאול שאלות על המרחב שלנו ומה מעצב אותו, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו, אבל בעיקר איך זה משפיע על מהות הקיום שלנו - הסכסוך. 

 

אמל בישיבת צוות של הקליניקה האורבנית
 

מה זה אומר?

הסכסוך הוא מהות הקיום שלנו, אי אפשר להתכחש לזה. הוא מרכזי בעיצוב הזהות והחוויה היום יומית שלנו. הלימודים עזרו לי להבין שיש הרבה גורמים שפועלים בעיצוב המרחב. למשל גורמים משפטיים כמו חוק ועדות קבלה, שמאפשר לא לקבל אותי ליישוב מסוים ובעצם להדיר אותי מ900 ישובים. המשפט מעצב את התכנון, התכנון מעצב את המרחב. קחי למשל את הבית שלי, במשך שלושים שנה אין לו היתר בנייה כי יש "קו כחול" שמתכנן שרטט באופן שרירותי מתוך מטרה לתחום את היישוב שלי. הכלי התכנוני הזה משפיע על החיים שלי ושל כל השכונה שלי, כולנו חיים בה ללא היתר.

תוך כדי הלימודים בקליניקה התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין של זיאד קעוואר. בזכותו ובזכות הקליניקה למדתי איך לראות את המרחב גם בעיניים של התושבים. בתור משפטן מעניין אותך הקייס, אבל בתור מתכנן, מעניינת אותך החוויה של מי שאתה מתכנן עבורו, או במקרים שאני ייצגתי, את מי שנפגע מהתכנון.

אחרי שמצאתי את המקום שלי בקליניקה, הרגשתי יותר בנוח לכתוב על הדברים שמעניינים אותי. רציתי להביא את עצמי ואת הסוגיות שמעסיקות אותי לשיעורים. חלק מהמרצים אהבו את זה וחלק לא. בקליניקה מצאתי את מי שחיזק אותי, 'כן, תכתוב על עצמך, על מה שמעניין אותך'. זה גרם לי לתהליך למידה משמעותי, קיבלתי פידבק מאנשים שהסכימו או לא הסכימו איתי. יש משפט שאני אוהב מהתורה "חרב בחרב מתחדדת, כך תלמיד חכם מתחדד מחברו". בקליניקה היה מקום לוויכוחים הקשים וזה נתן לנו אומץ לדון בסוגיות יותר ויותר מורכבות. ככה החלטנו לעשות את הפלטפורמה לתכנון במזרח ירושלים.

לקראת סיום הלימודים הייתי צריך להחליט אם אני עורך דין שמבין תכנון או מתכנן שמבין משפט. החלטתי לקחת את הכלים שלמדתי ולתרום למאבק של הציבור שלי. חזרתי לחיפה והתחלתי לעבוד בעמותת סיכוי-אופוק בתור מתכנן במחלקה למדיניות שוויונית. בסיכוי מאמינים שבאמצעות עבודה שיטתית של הסברה, כתיבת ניירות מדיניות ועבודות מחקר נשנה מדיניות כמו טיפות שחוצבות בסלע. רציתי להוביל מאבק לשוויון מרחבי, לשוויון בהקצאת משאבי הקרקע כדי לשים את האצבע על כל המקומות בהם קיימת מדיניות עמוקה של הפרדה ואפליה. במהלך הלמידה שלנו כצוות, מצאתי את עצמי יותר ויותר מעורב, עם אמירה מקצועית, יושב עם הנהגת הציבור הערבי ומדברר את המאבק. זו גם הייתה נקודת ציון חשובה עבורי. הבנתי שאני מתכנן ומשפטן, אבל הידע הזה הוא בבחינת אמצעי, לא מטרה. הכלי הזה משמש אותי בקידום המאבק בו אני מאמין: ההפרדה המרחבית במרחב הפיזי והתודעתי בה ערבים לא רואים יהודים, יהודים לא רואים ערבים וגם לא שומעים על ערבים.


למה זה קורה?

המצב התכנוני הקיים הוא תוצאה של מימוש חזון פוליטי, חזון לאומי של תכנון יהודי. תמ"א 35 לא משאירה מקום לספק. היא מגבילה את הישובים הערביים ומקיפה אותם ביערות קק"ל. בישובים הערבים יש רשויות מקומית והתושבים כביכול מיוצגים. אבל יש בעיות עומק בייצוג, קיים תת ייצוג של האזרחים הערבים בתוך ועדות התכנון המרחביות והמחוזיות. האזרחים הערבים מהווים 80% מהצפון, אבל יש להם נציגות של 2% בוועדות תכנון. העובדות והמספרים הם כל כך בוטים עד כדי כך שאי אפשר להתעלם מהם. ובכל זאת, בכל פעם שמגיעים למשרד ממשלתי צריך להתעלם מהנתונים האלו, אחרת אתה עושה "פוליטיזציה" לדיון וזה כביכול לא בסדר.
 

אמל עם הצוות של סיכוי-אופוק


 

במדינת ישראל כל היום מדברים על מצוקת הדיור. מהי מצוקת הדיור בקרב החברה היהודית? מחסור בדירות באזור המרכז. מהי מצוקת הדיור בחברה ערבית? מחסור בקרקעות, מחסור בתכנון, מחסור בתשתיות. רציתי לדברר את המאבק הזה באמצעות אומנות המילים. איך לוקחים מפות והופכים אותן למילים, איך אני מנגיש את הפעילות הזאת, תוך כדי עבודה משותפת, תוך כדי הבנה של המורכבות בארגון ותוך כדי הבנה של ההקשר התכנוני להקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי והקשר של חברה משותפת.

התחלתי לצאת נגד עקרון ההפרדה והאפליה ולהשתמש בהבנה התכנונית והמשפטית לא רק כדי להציע המלצות מדיניות למשרדי ממשלה שיתכננו לפי האופי התרבותי בישובים הערביים, אלא גם לפתח גישה חדשה של תכנון: לא תכנון לאומי שמבקש לעצב את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה לטובת הרוב היהודי, אלא תכנון מרחבי שמבקש לתת זכות שווה במרחב לכל מי שגר בו. תכנון יכול להיות פעולה דטרמיניסטית שמונחתת מלמעלה ומקדמת אידאולוגיה לאומנית. אבל תכנון יכול גם להיות הכלי שבעזרתו אנחנו מעצבים את חווית היום יום שלנו בצורה שיוונית.

אחרי שלוש שנים של עבודה ב"סיכוי"[1], החל לגבור עניין הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ונושא הבטחון האישי במרחב הפך להיות הסוגייה הראשונה בסדר היום. בגלל שלמדתי תכנון מנקודת מבט חברתית, אני תופס את סוגיית  הבטחון האישי כסוגיה תכנונית. אם תוחמים יישובים בתוך קו כחול, במשך שנים ולא מאפשרים בהם תכנון והקמת תשתיות, וכך מביאים אותם לצפיפות חסרת תקדים ללא שטחים ציבוריים או כלכליים - כיצד המקומות האלו יכולים להתפתח? הם בהכרח יהפכו לשכונת עוני. מה מובילים החיים בשכונה כזאת? לאלימות. הפתעה, אני יודע.

קחי דוגמא שהיא תמונת הראי ההפוכה, קראתי מחקר שאומר שאנשים שגדלים ליד הים מפתחים סנטימנט אומנותי. מחקר שמקובל על כל הדעות: אם אתה גר ליד הים, מדשאות וירוק, אתה הופך להיות אומן.  אבל להגיד שאם אתה גדל בשכונת עוני עם איום הריסה ללא מרחב ציבורי יש סיכוי שתדרדר לפשיעה או לאלימות? התשובה היא 'לא, מה אתה מדבר שטויות. החברה הערבית היא חברה אלימה, התרבות שלכם אלימה'. בסיכוי,  הבנו שהמשך השיח על שיטור יכול להוביל להשלכות שליליות בלשון המעטה וגם היחס בין ציבור יהודי וערבי וגם בין ערבי למדינה. אמרנו צריך להציע תפיסה חדשה של איך להסתכל על התופעה של האלימות דרך גורמי עומק חברתיים-כלכליים. בסוף מה מעצב את הכלכלה? מה מעצב את הדיור? תכנון. פה הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עם הידע הזה זה לתווך אותו. לנסות להשתמש בידע הזה על מנת להציג את הסיפור שלנו, המאבק שלנו, ולהציג תפיסה תכנונית חדשה כי בירוקרטים לא חסר.

בזה אני אסכם, באמירה הזו: בחיים שלנו במדינה הזו בתור אזרח ערבי פלסטיני, הקרקע היא ציפור נפשו של כל ערבי והחברה הערבית בכלל. הקרקע היא אחד מעמודי התווך של הסכסוך שהוא במהותו סכסוך על שליטה ואדמה. באמצעות דיבור כתיבה ומחקר אני מביא  לידי ביטוי את הזהות שלי כבן לחברה הערבית פלסטינית כבן לאוכלוסייה הילידה שנלחמת על המקום שלה במרחב ונאבקת במדיניות ההפרדה או במדיניות ההלאמה וההחלשה והדיכוי. זה התפקיד הראשון שלי כאיש מקצוע. לא להגיד 'אני לא עוסק בנושאים פוליטיים ורק מונע משיקולים מקצועיים'. פוליטיקה היא שיקול מקצועי. אדוארד סעיד קרא לזה "המשכיל המעורב".

אמל עובד כעת בקרן החדשה כאחראי תקשורת ערבית. הוא גם חבר הועד המנהל בארגון אמנסטי אינטרנשיונל הסניף הישראלי ומוביל מאבקים חברתיים בתחום הצדק המרחבי והסביבתי.
 

 

 

 

 

קראו פחות
כשעומדים מנגד אפשר לראות את התמונה הרחבה:  ראיון עם האדריכלית אסלאם דעיס

כשעומדים מנגד אפשר לראות את התמונה הרחבה: ראיון עם האדריכלית אסלאם דעיס

7 פברואר, 2022

כתבה: אודיה פרידמן

אסלאם דעיס ואני נפגשות ב״פיל-ביית״, בית תרבות ירושלמית הצופה לעבר ירושלים המזרחית. בנוף הזה כלולה השכונה שבה היא גרה, אבו-תור. אנחנו יושבות לדבר, והיא מספרת לי כמה פשוט היה לה להגיע, היא גרה ממש ממול. זאת למרות המגבלות והחסמים הקיימים בין חלקי העיר ירושלים, או אל-קודס. אסלאם, כך אגלה במהלך הריאיון, היא מסוג האנשים שיודעים להתמודד עם גבולות ולהציב אותם לנגד עיניה במטרה להקהות ולחצות אותם. לאחר שמבינה אותם לעומקם, יש ביכולתה להניע עניינים חשובים המקדמים את הנרטיב למענו היא פועלת ולהשיג את יעדיה.

 

 

קרא עוד

אסלאם דעיס

 

מה היה תהליך הלימודים האקדמי שלך?
התחלתי ללמוד ארכיטקטורה בפוליטכניק-פלסטין בחברון. כשסיימתי, חזרתי לירושלים והתחלתי לעבוד בתחום התכנון בארגון בירושלים המזרחית. זו הייתה תקופת התנסות שהובילה אותי להבנה שאני צריכה להתפתח יותר במישור המקצועי – לא הכרתי מספיק את חוק התכנון והבנייה. ברגע שעובדים במסגרת של מוסדות תכנון במדינת ישראל, חשוב לדעת מה המשמעות וההשלכות של החוק הישראלי על מצב התכנון והתשתיות, ובעקבות זאת על המציאות בשטח. בירושלים המזרחית, לדוגמא, בנוסף להיעדר תשתיות התכנון קיימת תופעת בנייה ללא היתר שמשפיעה על איכות החיים של התושבים. אני עצמי גרה בבניין הסובל מבעיות תכנון ובניה. הסקרנות שלי התבטאה בהתפתחות הרצון להבין למה ובאילו מקרים מוסדות התכנון מנפיקים לבניין צו הריסה, ומדוע לא ניתן להסדיר אותו ולקבל היתר בניה. הבנתי שברגע שאכיר בעצמי את החוק, אוכל לעזור לצמצום בעיות בניה ללא היתר מחד, ומאידך להפוך לבעלת מקצוע וידע בתחום. לימוד השפה המקצועית יחד עם השפה העברית יגביר, כך הבנתי, את הסיכוי שלי להשתלב בשוק העבודה. העברית הייתה נחוצה לפתיחת הזדמנויות עבודה מול עיריית ירושלים ומשרדי תכנון שונים, אז נרשמתי לאוניברסיטה העברית והחלטתי ללמוד תואר שני בתכנון ערים. זאת במקביל ללימודי שפה עברית כדי להתפתח ולרכוש בקיאות. באמצעותה אוכל לתקשר באופן פורה עם בעלי מקצוע שבסביבה הקרובה, במוסדות התכנון בעיר ובמשרדים פרטיים ומשרדי ממשלה. 
 

איך הייתה החוויה שלך באוניברסיטה?
לא פשוטה, אבל מעניינת. התחלתי ללמוד בסוף שנת 2015. דאגתי לגבי הכניסה לאוניברסיטה בגלל רצח מוחמד אבו-ח׳דיר בירושלים, מה שגרם גם להורים שלי להרגיש לא בנוח עם הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית. הם חשבו שזה מסוכן עבור אישה ערבייה. לא דיברתי עברית, לא הכרתי את המערכת, אבל זה היה אתגר בשבילי, רציתי להתמודד אתו וללכת קדימה. בירושלים כל צד חושד בצד השני וקיים ביניהם חוסר אמון. מאחר שלא הרגשתי ביטחון בעיר שלי, הופתעתי למצוא שבתוך האוניברסיטה הרגשתי יותר בטוחה. הייתה אווירה נעימה, אפילו לפני שידעתי עברית בצורה ראויה. הבנתי שזה מקום שמושך אותי להיות בו וללמוד. גם לאחר סיום התואר השני בתכנון המשכתי ללכת לאוניברסיטה, ועבדתי עם הקליניקה האורבנית שעזרה לי מהרבה בחינות במישור המקצועי.
 

באבו-תור את מרגישה בטחון?
לא תמיד. שכונת אבו-תור מורכבת משתי שכונות, יהודית-ישראלית, וערבית-פלסטינית, ואני גרה כמעט על קו התפר בין שתי השכונות. אם הייתי גרה במרכז השכונה המזרחית הערבית, הייתי מרגישה עוד פחות ביטחון, בעקבות החוסר בתשתיות: בתאורה, בתכנון, ברמת הפשיעה והאלימות הקיימת בירושלים המזרחית בכלל ובאבו-תור בפרט. במקום להעניק לי תחושת ביטחון, המשטרה באבו-תור יוצרת תחושת חוסר ביטחון וחשד. עם כל זאת היא שכונת המגורים ומרחב החיים שלי.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 

 

מהם הקשיים המרכזיים שנתקלת בהם?
קודם כל השפה. במקביל ללימודים עבדתי כמתכננת קהילתית לשכונות אבו-תור, סילוואן וראס אל עמוד, מה שסייע לי להתנסות הן בשפה והן במקצוע. הבנתי שבלי שפה, בלי להבין את המערכת והחוק, אני לא יכולה להיות מתכננת בעיר שלי. במקום השני – אתגרים חברתיים-משפחתיים. מורכב להיות אישה שהולכת ועובדת בתכנון בתוך חברה מסורתית. לפני האוניברסיטה העברית היו לי הזדמנויות ללמוד בחו״ל, ובגלל כל מיני אילוצים נשארתי פה. בסופו של דבר אני מאמינה שהכל היה לטובה וזה אפילו נתן לי יתרון יחסי בתחום שלי, ללמוד את השפה ואת המערכת התכנון היטב ולעבוד מולה ואיתה.

ואחרי התואר השני?
מיד אחריו התחלתי לעבוד כעצמאית. לקחתי חלק בצוותי תכנון במסגרת תכניות אב מקומיות ובתכניות מפורטות, בעיקר בירושלים המזרחית, ועבדתי עם הקליניקה כמרכזת פרויקטים. העבודה הראשונה שלי כעצמאית הייתה עבודה במקביל על תכנית אב ואדי ג׳וז ותכנית מפורטת של אזור תעסוקה בעיסאוויה. עבודתי ותפקידי בצוות התכנון היו כאדריכלית שמרכזת, מלווה ומקדמת את התכנון מול היועצים ומוסדות התכנון הרלוונטיים. כל אלה שימשו כתהליך למידה אינטנסיבי אודות מהות התפקיד שלי. 


אז בשום שלב לא הועסקת ישירות על ידי העירייה.
לא. הייתה לי הזדמנות לעבוד כרפרנטית באגף תכנון העיר בעיריית ירושלים, אבל הבנתי שתפקיד כזה יגביל אותי במהות ובהיקף העבודה שלי. בחרתי להישאר עצמאית ולעבוד מול העירייה, במטרה להוביל לשינוי יותר אפקטיבי מאשר היה מתאפשר לו עבדתי כרפרנטית או כפקידה באגף תכנון העיר. נוסף על כך, מכיוון שאני עצמאית, ברוב המקרים הם מקבלים את חוות הדעת שלי כבעלת מקצוע שגרה בשכונות הללו. חוות הדעת המקצועיות שלי מכילות מסר סוציו-תרבותי שנוגע לחיים היומיומיים של התושבים. העצמאות שלי נותנת לי חופש גדול יותר להביע את הדעה המקצועית שלי ולהיות בקשר עם יותר גופים בעלי עניין.


אולי כשאנחנו נהיות מתכננות יש לנו חזון לחזור עם כוח מחודש ולהציל את השכונות שבהן גדלנו, אבל בסוף זה יותר מסובך מזה.
כחלק ממחויבותי לשכונתי ולמרחב החיים שלי, גיבשנו חזון לשכונת אבו-תור יחד עם המנהל הקהילתי, שנוסח במסמך מובנה המנחה את קידום התכנון ופוטנציאל הפיתוח בשכונה לקראת אופק תכנוני עתידי. על בסיס המתווה הזה הרשות לפיתוח ירושלים גייסה תקציבים להכנת תכנית אב לשכונה. זו דוגמא לתרומתי לשכונה שלי לאחר שהפכתי לבעלת מקצוע שיודעת להשתמש בידע מקצועי ובשפה כדי להתניע תהליכי תכנון העשויים לקדם את השכונה ולפתור בעיות תכנון.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 


מהם הנושאים הדחופים במזרח העיר?
החלטת הממשלה 3790 נועדה לצמצום פערים שנוצרו במשך עשורים בין מזרח למערב העיר: אבטלה, חוסר בטחון, בנייה ללא היתר, אלימות, נשירות תלמידים מבתי הספר ועוד. הבעיות הללו פוגעות קשות באוכלוסייה בירושלים המזרחית, מה שמוביל לרמת השכלה נמוכה ומגביר את רמת האלימות בשכונות. הבעיה העיקרית הראשונה שארצה לפרט עליה היא המחסור במבני ציבור ובכיתות לימוד. כדי לספק את המחסור, העירייה התחילה לשכור מבנים שמיועדים למגורים ולהפוך אותם לבתי ספר. בפועל הם אינם תקניים, וכך נוצרת סביבת לימוד שלא מעודדת את התלמידים ללמוד. התלמידים מרגישים כאילו הם נמצאים בבתי-סוהר – הכיתה מאוד קטנה, אין מגרשים למשחקים בחוץ וחסרים כל הצרכים הבסיסיים לקיום סביבת לימודים ראויה ואיכותית שהתקנים מחייבים את קיומה. מצב זה של מערכת החינוך בוואדי יגרום נזק לכל הדור החדש ויפגע בתחושת השיוך למרחב שמשמש אותם – לכאורה זה המרחב שלהם אבל הם לא מרגישים שהוא נוצר בשבילם. כל הבעיות האלו משתלבות יחד: המרחב והתכנון עם המרכיבים הסוציולוגיים, מה שפוגע בקהילות תושבי ירושלים המזרחית ואינו מאפשר תחושת שייכות למרחב, גורם לוונדליזם ומונע מאנשים לקחת חלק ביצירת המרחב הציבורי שלהם.
בעיה גדולה נוספת שאבקש להרחיב עליה היא מצוקת הדיור וציפוף הדיור. הנושא הדחוף ביותר בירושלים המזרחית הוא התמודדות עם הצפיפות הקיימת בשכונות  והפחתת היקף הבתים שנבנו ללא היתר. לעירייה יש דעות קדומות שגויות על החברה הערבית, שצריך להתמודד איתן – לדוגמא, ברוב המקרים חושבים שהחברה הערבית לא מתמודדת היטב עם מגורים בבנייה לגובה. צריך ליצור שינוי במדיניות התכנון כדי לספק את הצרכים של תושבי ירושלים המזרחית ולהתמודד עם בעיות הציפוף וניצול השטח. השתתפותי בצוותי התכנון משפיעה על שינוי התפיסה הנוגעת למדיניות התכנון עבור המוסדות האחראיים. יש לי אפשרות להציג תפיסה וכלים המותאמים תרבותית ונסיבתית לתושבים בירושלים המזרחית. הציפוף והעיבוי האורגניים הלא מתוכננים המתרחשים עכשיו בידי תושבים על קרקעות שבבעלותם מייצרים עומס על המערכות השונות – תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, שאינם מיועדות לקלוט את הגידול הלא מתוכנן. 


עיריית ירושלים היא האחראית הבלעדית לירושלים המזרחית?
כן, מכל הבחינות ועל פי חוק. בשנים האחרונות הוקצב הרבה כסף כדי לצמצם פערים בין שני חלקי העיר, ואכן גורמים שונים בעירייה וגם נציגי התושבים מעוניינים לשפר את המצב, אבל השאלה היא איך ומה לשפר. אי אפשר לשלוט בהכל, וישנם דברים שהיה צריך לטפל בהם כבר לפני עשרים ושלושים שנה. ישנה גם שאלת האמון – איך להקנות אמון לתושבים שנגרם להם הרבה נזק וסבל, שהבתים שלהם נהרסו פעם אחר פעם, שסל השירותים עבורם אינו מספיק והם חיים בתנאי מצוקה שונים?


את מרגישה שככל שהשנים עוברות המדיניות נהיית יותר נכונה?
אפשר להגיד שלאחרונה יש סוג של גמישות במדיניות. לפי החלטת הממשלה רוצים להגדיל את מספר המועסקים כדי לצמצם את רמת העוני, אבל אין שינוי לגבי היצע המגורים. המדיניות של הממשלה היא שיפור איכות החיים לתושבי מזרח העיר, אך קצב המעורבות איטי ואינו מדביק את הביקוש בכל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום המגורים. לא מאפשרים היצע כראוי, אז אין מענה לצרכים.  אדם צריך לגור בדירה חוקית ואיכותית, לדעת שלא תיהרס בכל רגע.


מה החלום שלך להמשך?
שאלה קשה. קודם כל לשפר את מצב איכות החיים שלי ושל המשפחה והחברה שלי, שאתפתח עוד יותר מקצועית, אוביל תוכניות בקנה מידה יותר רחב ומשמעותי ואראה בעיני ובעיני הסביבה כ-״אדריכלית חברתית". החלום שלי הוא גם לראות את התוצאה של העבודה שלי בסביבה ואת מימוש התכניות שאני שותפה להכנתן. אני מקווה לקדם אנשים במישור החינוך בכלל ובמיוחד בתכנון המרחבי, ובמקביל לתרום לשינוי התפיסה התכנונית של מוסדות התכנון עבור החברה הערבית. זאת במטרה להעמיק את ההבנה כיצד לשפר את איכות החיים בהקשר ובמצב שאנחנו חיים בו בשכונה שלי, ברחבי העיר ובכל הארץ. אני מקווה שהיותי מתכננת פעילה ומעורבת תוביל לכך שימשיכו להיות לי הזדמנות לתרום ולהצביע על פערים באיכויות, ובזכות ארגז הכלים שלי לגבש תכניות לביצוע הלכה למעשה. 
 

 

קראו פחות
קלנועיות: הדבר (הקטן) הגדול הבא ברשת התחבורה של ירושלים?

קלנועיות: הדבר (הקטן) הגדול הבא ברשת התחבורה של ירושלים?

25 ינואר, 2022

כתבה: גליה גלוברמן
תרגום: אודיה פרידמן

כהולכי-רגל, אנחנו עשויים לשנוא אותן; כנוסעים, אנחנו עלולים להתאהב בהן. המבקרים בעיר העתיקה מוטרדים מהן כי הן באות על חשבון הולכי-הרגל. אך עם זאת, לאחר סיור הקלנועיות שחווינו, גילינו הערכה מחודשת כלפי כלי הרכב הזה וכלפי תפקידו. למותר לציין שהרכיבה עליהן היא אף דרך מהנה מאוד לחוות באמצעותה את העיר.

קרא עוד

 

העיר העתיקה בירושלים מורכבת מרשת של סמטאות וגרמי מדרגות צרים, בהם מקומיים מוצאים את דרכם בקלות ותיירים נהנים משוטטות בין אתרים היסטוריים ודתיים. אך התנאים הללו, שפונקציונליים עבור חלק מהאוכלוסייה, יכולים להיות מתסכלים לאחרים. כיצד מתניידים תושבים מבוגרים ובעלי מוגבלויות בעיר העתיקה? כיצד הם מצליחים להגיע למרפאה, לעשות קניות ולקיים אינטראקציה עם הקהילה?

מרב הורוביץ-שטיין, סטודנטית בקורס ההתמחות של הקליניקה האורבנית, שעובדת בעיר העתיקה כחלק מעבודתה במרכז הירושלמי הבין-תרבותי, הבחינה בפתרון אד-הוק: קלנועיות אלקטרוניות התחילו להירכש על ידי תושבים, ומשמשות את התושבים ואת התיירים בתור מוניות.
 

בתמונה: מרב מתארת ומסבירה את פעולתן של הקלנועיות בעיר העתיקה.
 

מרב הזמינה את הסטודנטים ואת הסגל של קורס ההתמחות לחוות את מוניות-הקלנועית בבוקר שישי מוקדם בדצמבר. תוך קיפצוץ סביב השכונה, הבחנו בפוטנציאל האדיר של כלי התחבורה הללו – הם נקיים, שקטים ומהירים! אבל, מבלי סטנדרט ברור, הם יכולים להפוך למפגע: אין מיפוי שיגדיר חד-סטריות, וברחובות הצרים, הם בקלות עשויים לחסום מעברים ולהתנגש עם הולכי רגל ואחד עם השני. הנהגים סיפרו לנו שהם מקבלים דו״חות כשהם מסיעים נוסעים אל מחוץ לחומות (למרפאות, לדוגמא), וכאשר הם מחנים את הקלנועיות מחוץ לבתיהם לצורך הטענה.
 

בתמונה: לומדים על הקשיים איתם מתמודדים הנהגים

 

קרדיט מימין לשמאל: אימאן אנסארי, אללא ברהום

 

מרב הציגה את הפרויקט שלה בסתיו 2021, והסטודנט החדש חיים ימין ביקש להצטרף אליה, בהביאו את הניסיון התעסוקתי שלו כמנהל פרויקטים בחברת הפיתוח הירושלמית ״מוריה״, בהתמחות בעיר העתיקה. מרב קיבלה את מלגת מואליס לשם העבודה לצד חיים, והצוות מיפה את קווי הדרך, העריך את הצורך בשינוי תשתיות, והציג את התכנית לפני שישה בכירים מעיריית ירושלים וממשרד התחבורה (ראו צילום למטה). ״זה מתאים בדיוק לאסטרטגיה להפוך את העיר העתיקה לנטולת-מכוניות״, אמר מנהל החברה הממשלתית-עירונית המפתחת את העיר העתיקה.

חיים ומרב התבקשו להרחיב את התכנית באופן שתכיל חיבורים לרכבת הקלה, להעריך את מספר הרכבים שיוכלו להיות מוסרים, להציע פתרונות חניה, ולפתח אפשרויות ניהול. ״ברגע שתוכלו לעשות את זה״, אמר היועץ הפוליטי לשר התחבורה, ״אנחנו נראה לשר ולראש העיר איך קלנועיות בתור תחבורה ציבורית יכולות לשפר את החיים בעיר העתיקה של ירושלים״.

 

צילום מסך מהפגישה, 25 בינואר 2022.

 

 

 

קראו פחות
זום על האוניברסיטה - החזרה ללימודים הפיזיים, גאוגרפיה סימבולית ותהליכי לימוד בין הממשי והמופשט

זום על האוניברסיטה - החזרה ללימודים הפיזיים, גאוגרפיה סימבולית ותהליכי לימוד בין הממשי והמופשט

30 דצמבר, 2021


אודיה פרידמן מצוות הכתיבה של הקליניקה כותבת במגזין "אלכסון" על חווית החזרה לקמפוס אחרי שנה ראשונה של לימודים בזום. אומנם מעט אירוני שהרשימה מתפרסמת בדיוק כשאנחנו שבות.ים מלמידה בקמפוס הממשי אל הזום, אבל הרשימה העשירה שלה מציעה דרכים מקוריות לחשוב על התנועה מהפיזי לוירטואלי ומהוירטואלי אל הפיזי וחוזר חלילה.

קרא עוד

 

 

קראו פחות
השלם גדול מסך חלקיו: יצירת ערים הוגנות היא פעולה של שותפים רבים

השלם גדול מסך חלקיו: יצירת ערים הוגנות היא פעולה של שותפים רבים

26 אוקטובר, 2021

כתבת פרופיל על נגה אדלר שטרן, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי
כותבת: נוי דרורי

"יגידו לך מתכננים - תכנון טוב הוא תכנון שטוב לכולם. אני מבקשת לאתגר את האמירה ולומר שנכון שלכאורה תכנון טוב טוב לכולם, אולם עליו להכיל גם את המרחב להתבונן, לתת תשומת לב ומענים דיפרנציאליים לא.נשים וקבוצות עם מאפייני רקע ייחודים. בפרט אני חושבת שעל התכנון להביט על א.נשים שחיים בעוני, שיעור הולך וגדל מקרב תושבי ישראל, ולחתור לשיפור איכות חייהם.ן בכל מובן, היות שתכנון הוא כלי עוצמתי שיכול לשנות סדר חברתי קיים. בשביל לעשות את זה, מתכננים צריכים לפתוח את הדלת לדיאלוג בין תחומי"

קרא עוד

 

נגה אדלר שטרן, אמא לשלוש בנות, מתגוררת במזכרת בתיה ועובדת סוציאלית במקצועה. כיום, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי. במסגרת תפקידה במשרד הרווחה עוסקת בעבודה ענפה בנושא של פיתוח ותכנון מרחבי וקידום ההיבטים הקהילתיים - חברתיים של המרחב הציבורי וסביבות חיים של קהילות בכלל, ואוכלוסיות עליהן אמון משרד הרווחה.

כבר בתשובה לשאלה המתבקשת, 'איך הגעת ללימודי תכנון?' שהפנתי אליה בתחילת הראיון, נגה מנכיחה את החיבור העמוק והמתמשך בין העשייה בעולם הרווחה לבין עולם התכנון: "בשנת 2003, ויקי כנפו הובילה את מחאת האמהות החד הוריות אחרי הקיצוצים הדרמטיים בקצבאות הביטוח הלאומי ובפרט בקצבאות הילדים. באותה תקופה, עבדתי כעובדת סוציאלית פרטנית במחלקה לשירותים חברתיים בשכונה בצפון ירושלים ופגשתי באופן יומיומי את המצוקות של א.נשים שחיים בעוני רב-דורי ומתמשך. במידה מסויימת, הרגשתי שאנחנו, העובדות הסוציאליות, מתפקדות כמעין רשת ביטחון של המדינה ועוסקות בשמירה על הסדר החברתי. אנחנו בעצם מאיישות שכבה מקצועית שקולטת את הכאב והמצוקה שמבעבעים מלמטה, אותם קולות שבוקעים פעם בכמה זמן במחאות חברתיות.

הצטרפות של מספר מהלכים ובתוכם סיום לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית עם אוריינטציה למדיניות חברתית, הביאו אותי להחלטה לעשות הסבה תוך מקצועית ולעבור למחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית שהוקמה באותה שנה במינהל לשירותי קהילה בעיריית ירושלים. בעבודה סוציאלית קהילתית מצאתי כלים שעזרו לי לגבש תפיסת עולם ביחס למצוקות האלו, היות שהיא מציעה מבט רוחבי על עוני, שלוקח בחשבון היבטים חברתיים, מרחביים, כלכליים וסביבתיים – כל זאת תוך בניית שותפות עם האנשים שחיים בעוני במטרה לשפר את איכות חייהם. כמה שנים לאחר מכן, במסגרת תפקידי כרכזת עבודה קהילתית עירונית ניתנה לי הזדמנות יוצאת דופן לעסוק בשילוב המרכיב החברתי בתכנון עירוני במסגרת גיבוש תוכניות אב לשכונות ותהליכים של פינוי בינוי שהתרחשו באותו זמן. כשהתחלתי להשתלב בתהליכים האלו, הבנתי שתחום התכנון מקנה שפה וכלים שיכולים לתת לי רובד נוסף כעובדת סוציאלית קהילתית ולאפשר לי לעשות את העבודה טוב יותר. אם בעבודה סוציאלית פרטנית התמקדתי בפרט, המעבר לעבודה סוציאלית קהילתית ותכנון מאפשר לי להסתכל על הפרט בסביבה הפיזית והקהילתית בה הוא חי, על הקהילה כמערכת מגוונת ומורכבת המהווה משאב עבור הפרט ועל חשיבות ההתערבות בה.

 

צילום: ברונו שרביט

 

"אני חושבת שהתכנון הוא אוניברסלי, אבל גם יכול לתת מענה לצרכים סלקטיביים"

לטענת נגה, "החיבור בין עבודה סוציאלית ותכנון, טמון ביכולת להסתכל על החברה האנושית, שאותה התכנון לעיתים מסיט מהשיח. אני מזהה את את השאיפה של עולם התכנון לייצר הסתכלות כוללת ואוניברסלית, אבל מאמינה בכוח של עבודה סוציאלית שמשתלבת בתהליכי תכנון להנגיש צרכים, רצונות ומַאֲוָויִּים אנושיים, ובאופן ספציפי להנכיח צרכים של קבוצות מודרות ומוחלשות: של אזרחים ותיקים, אנשים עם מוגבלויות ואנשים שחיים בעוני בפרט. אני חושבת שתכנון אמור לשרת את כולם, ובמקביל, שיש אוכלוסיות שיודעות להשמיע את הצרכים והרצונות שלהן וכאלה שלא יודעות או לא יכולות לעשות זאת".

בממשק שבו נגה נמצאת בשנים האחרונות, היא מניעה תהליכים לקידום צדק מרחבי וצדק חלוקתי באמצעות מערכת התכנון והקהילות עצמן, ומתוך ניסיון לרתום רשויות מקומיות ושותפי דרך רלוונטיים לפעולה. לדוגמה, היא מספרת כי בפרויקט Urban95 אותו ניהלה במסגרת עבודתה בקליניקה, "המטרה הייתה לתרגם את הצרכים היומיומיים של פעוט.ה בגיל הרך ובני המשפחה שלו.ה למרחב הציבורי." עבור נגה, הפרוייקט היה הזדמנות ללמוד על החיבור בין בין שיקולים חברתיים, במקרה הזה, צרכים התפתחותיים של הגיל הרך, לבין הכלים ומסגרות החשיבה של עולם התכנון.

בשאלה, מהו תפקידה של מערכת התכנון בקידום 'צדק מרחבי'? נגה מדגישה כי מערכת התכנון גם עוסקת בפיתוח משאבים ויכולות. לדוגמה, "כיצד מביאים לכך שרשות מקומית תֵתָעדף את אותם האזורים המוחלשים כשהיא מקדמת תוכניות; נגיד כשיש תקציב שנתי לחידוש ופיתוח  רחובות, איך מביאים לכך שהרשות תמקד את השקעותיה במקומות המוחלשים ביותר בעיר?". כשהתעמקתי בסוגייה, באיזו מידה עניין זה מתפקידו של המתכנן- 'לחשוב חברתית'? נגה השיבה כי "יכולת החשיבה הזו, בהסתכלות על החברה כמכלול, צריכה להיות אינהרנטית. צריך שיהיה מישהו שיגיד את הדברים האלה; "יגידו לך מתכננים - תכנון טוב הוא תכנון שטוב לכולם. אני מבקשת לאתגר את האמירה ולומר שנכון שלכאורה תכנון טוב טוב לכולם, אולם עליו להכיל גם את המרחב להתבונן, לתת תשומת לב ומענים דיפרנציאליים לא.נשים וקבוצות עם מאפייני רקע ייחודים. בפרט אני חושבת שעל התכנון להביט על א.נשים שחיים בעוני, שיעור הולך וגדל מקרב תושבי ישראל, ולחתור לשיפור איכות חייהם.ן בכל מובן, היות שתכנון הוא כלי עוצמתי שיכול לשנות סדר חברתי קיים. בשביל לעשות את זה, מתכננים צריכים לפתוח את הדלת לדיאלוג בין תחומי".

נגה עוסקת כיום בתרגום וזיקוק קולות מהשטח, אותם היא מכירה היטב כעובדת סוציאלית, למדיניות ממשלתית. נדמה שהיומיום שלה כמנהלת תחום פיתוח אורבני מורכב משצף של סוגיות שעולות מהשטח. רק בשבוע בו פגשתי אותה, ביום ראשון היא פגשה מנהלות מחלקות לשירותים חברתיים מעתלית, חדרה ובנימינה; ביום שלישי עסקה במחסור בשטחים ירוקים בישובים ערביים; וביום חמישי ברפורמה המוצעת לתהליכי התחדשות עירונית המקודמת במסגרת חוק ההסדרים. את הקולות והסוגיות המרובות האלו היא מביאה להתווית מדיניות דרך יצירת שיתופי פעולה בין תחומיים, פיתוח כלים והשתלמות לבעלי לתפקידים, כמו  מנהלי.ות מחלקות לשירותים חברתיים. "הצומת הזה שמאפשר את ההתארגנות הקהילתית בכל מיני קני מידה ומאפשר גם לקדם שינוי מדיניות. עובדים.ות סוציאליים.ות עושים.ות את זה גם היום, למשל בחקיקה שקשורה בהתחדשות עירונית ובתהליכים עירוניים. אולם ברשות המקומית, שזו הזירה המקומית, יש חשיבות כפולה לבינתחומיות."

היא מתארת את העבודה מתוך הממשלה במוטו שמדבר את השפה האינטגרטיבית. "השלם גדול מסך חלקיו" – מדגישה את חשיבות ההיכרות בין המשרדים השונים ודרכי פעולתם לשם יצירת שותפויות. היא מאפיינת את המפגש בזירה הממשלתית כהצטלבות שמנכיחה את השוני שבין עבודה סוציאלית לתכנון. "השוני אינו רק בשפה ובמונחים. מדובר ב- DNA אחר לגמרי. השיח של עבודה סוציאלית הרבה יותר רך, מאפשר, תהליכי ומקדם דיאלוג. השיח במערך התכנון עשוי להיות יותר מחוספס ומתבסס על בעלי אינטרסים."

נושא נוסף שנגה עוסקת בו בשנה הנוכחית, בהובלת ובשיתוף פעולה הדוק עם ד"ר אלה ברנד לוי, עמיתת תכנית ממשק במשרד הרווחה, הוא היערכות משרד הרווחה למשבר האקלים. הרקע למהלך הוא הקמת מנהלת היערכות לשינוי האקלים. משרד הרווחה והביטחון החברתי הינו אחד המשרדים האחרונים להצטרף אל המינהלת. עם זאת, הוא אחד המשרדים הראשונים שהתחילו בבניית תכנית היערכות משרדית לשינויי האקלים. זאת, מתוך הבנה שמשבר האקלים הוא בעל השפעה על כלל האוכלוסיות, אולם אוכלוסיות מוחלשות נפגעות ממנו יותר.

בנוסף לבניית תכנית ההיערכות המשרדית, המשרד שותף גם לתכנית המאיץ אותה מובילים משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. מטרתה – לקדם תכניות היערכות למשבר האקלים ברמה המקומית. משרד הרווחה ביצע מיפוי מרחבי של אוכלוסיות פגיעות בחלק מן הרשויות שמשתתפות בתכנית המאיץ כדי לאתר את האזורים בהם מתגוררות אוכלוסיות פגיעות, למשל אזרחים ותיקים חסרי עורף משפחתי ואנשים עם מוגבלויות. לאור זאת, המשרד מתמקד בתכנית ההיערכות המקומית בשכונות שפגיעות גם מבחינה אקלימית, להיווצרות שריפות, הצפות ואיי חום עירוניים.

 

קראו פחות
בין מקום למרחב – Spacemaking – חוויות מקורס הפלייסמייקינג שהתקיים במסגרת מולטיברסיטה

בין מקום למרחב – Spacemaking – חוויות מקורס הפלייסמייקינג שהתקיים במסגרת מולטיברסיטה

25 אוקטובר, 2021

כותבת: נוי דרורי

במהלך הסמסטר האחרון התאגדנו שבעה סטודנטים מכל הפקולטות באוניברסיטה וארבע מנחות למסע משותף. קורס 'הפלייסמקינג' שהינו חלק מתכנית 'מוליטיברסיטה', הצליח למעשה להפגיש בין מגוון ייחודי של אנשים, ולייצר הזדמנות ללמידה ועשייה אודות מה שנוגע לכולנו ובכל זאת מצליח לחמוק מסדר היום - המרחב הציבורי. 

קרא עוד

אז מהו אותו מרחב ציבורי? איך נכון להתבונן בו? ואילו משמעויות חברתיות הוא טומן בחובו?
המסע נפתח בשאלות אלו ממש, בניסיוננו לזקק את אותן מחשבות אודות המובן מאליו. שאלות אלו, אשר המשיכו להדהד לאורך הסמסטר ואף לאחריו, הן מעין נקודת מוצא לתובנות שעלו בהמשך הדרך.

'המרחב הציבורי' כמושג, מקבל משמעות שונה עבור קבוצות חברתיות שונות ולנוכח תקופות שונות בהיסטוריה. הפילוסוף יורגן הברמאס, בספרו "ההשתנות המבנית של המרחב הציבורי" מתאר את המרחב הציבורי כסְפֵרָה ציבורית המגשרת בין הספרה הפרטית של האזרחים אל מול המדינה והממשל כמרחב פוליטי. ביוון העתיקה, לדוגמא, הספרה הציבורית התקיימה באגורה, שתיפקדה כמרחב כינוס-פוליטי מרכזי בו נערכו גם אסיפות העם. וכיום, לנוכח שינויים מרחיקי לכת, המרחב הציבורי מתאפיין בפארקים, בתי קפה ואף בפינת הרחוב. ג'יין ג'ייקוב השכילה לתאר את המרחב באומרה "לערים יש את היכולת להעניק משהו לכל אחד רק כאשר הן נוצרות על ידי כולם". נקודת הסתכלות זו, מאפשרת לזהות את המרחב הציבורי כחלל שלא מתבטא רק באופן פיזי כשטח טריטוריאלי מסומן, אלא שלתוכו מתמזגים גם היבטים של חברה ורוח. פרספקטיבה זו מגלמת את טיב העשייה והלמידה אודות המרחבים הציבוריים המקיפים אותנו כבעלי חשיבות חברתית במהותם. בדרך זו, מתבהרת המחשבה אודות היכולת לפעול לשינוי המרחבים ולהפכם לחיוניים, נגישים ובעלי משמעות חברתית גדולה יותר עבור הסובבים.    
 

צילום: ברונו שרביט



שיטת הפלייסמקינג- "יצירת מקום" היא המתודולוגיה שמדגישה את יכולתם של פרטים וקהילות לעצב את המרחב הציבורי. בהגדרתה, היא מתבססת על תהליך של תכנון ושיפור מרחבים פתוחים מתוך כוונה לייצר מקומות המקדמים ציבוריות טובה. משמע, התהליך צומח מתוך הקהילה למען הקהילה ושואף להפוך את המקום למרחב המחזק את הקשר בין האנשים למרחבים בהם הם חיים. קורס הפלייסמקינג שנערך במסגרת תכנית מוליטיברסיטה בשיתוף מרכז מינרבה לזכויות האדם והמרכז לחקר הרב-תרבותיות והמגוון, שואף לייצר פלטפורמת למידה ויזמוּת בירושלים בסוגיות הללו. באופן ספציפי, הקורס פועל לייצר תשתית לפרויקט פלייסמקינג ברחבת מעונות הסטודנטים רזניק. כיום אני יודעת להגיד כי הבחירה במקום זה, היוותה מצע פורה לתהליך יישום הפלייסמקינג, משום האתגרים החבויים בו הקושרים היבטים של מרחב, קהילה, ביטחון ותחושת שייכות. הקורס שנבנה  בצורה תהליכית, הצליח לשלב ולמזג באופן אינהרנטי את הלימוד התיאורטי אודות הבנת המרחב עם פרקטיקה ועבודה מעשית. בהנחייתן של ארבע מנחות מרשימות, אדר'-ד"ר יערה רוזנר-מנור, אדר'-ד״ר ענאיה בנא, אינאס דיב ות'ראא קירש, המפגש השבועי שהחל בפלטפורמת הזום בימי שלישי, התהווה לכדי קהילה מצומצמת, חושבת ומתעמקת, בעלת מרקם אנושי מגוון וייחודי.    
 

צילום: צוות הקורס



יישום פרויקט הפלייסמקינג ברחבת המעונות, הצריך עבודה מקדימה של חקירה, איסוף נתונים וניתוחם על מנת לפצח ולזקק את האתגרים שעולים מקהילת הסטודנטים שמתגוררים שם. כבר במפגש הפרונטלי הראשון, התאספנו על יד שער הכניסה והתחלנו לשוטט ברחבי המעונות. היה ברור לנו, כי הצעד הראשון בהבנת המרחב, טמון ביכולתנו לספוג את האווירה כמה שיותר. השוטטות בין מרחבי הבטון האפורים, המשמשים כבנייני המגורים, מנציחים את היותם מבנים גנריים עתיקי יומין. המשכנו להתהלך לאורך המסדרונות המפרידים בין חללי החדרים הפרטיים בחיפוש אחר חלל המחייה הציבורי. חיפשנו את ה'סלון' המשותף, את חלל המטבח ושולחנות האוכל. במקום זה, התוודענו ל'הול' בכניסה לבניין, שנותר אף הוא מיותם מנוכחות סטודנטים. האפרוריות והיעדר מקומות ישיבה מייצרים את אותה תחושה מנוכרת, המנכיחה את הבדידות במרחב, שאמור היה להיות מקום מלא חיים. משיחות עם דיירי המעונות, הבנו כי אין מקום מפגש ממשי המאפשר סעודה, ישיבה משותפת או אפילו פינת למידה שיתופית; מרבית מהסטודנטים מבלים את זמנם אך ורק בין כותלי קירות חדרם הפרטי. לצד זה, זיהינו שהנתונים האמפיריים שעלו מתוך שאלונים, הסקרים והשיחות, עשויים להיות מתורגמים לכדי הצורך הממשי הפשוט שהינו מקומות מפגש.
 

בנקודה זו, אנו יוצאים לדרך בתכנון מספר פרויקטים של 'פלייסמקינג' הנוגעים לאותם תחומי עניין, כפי שעלו מניתוח הממצאים. שיא העשייה התנקז ללילה לבן אחד, בו תכללנו את כל המידע שיש ברשותנו לכדי יישום בשטח. העבודה האינטנסיבית מרובת השעות אל תוך הלילה, אפשרה לנו להתמקד ולרדת לעומקם של הפרטים; לחשוב מה הצורך, ומה המענה הנכון לו, לתכלל היבטים של פרקטיקות ,ישימות וכדאיות. מלילה זה, יוצאים לאור שלושה פרויקטים המהווים אבן דרך בהפיכת מרחב המעונות למקום חיוני ומקדם, המחזק את הקשר בין הסטודנטים למרחבים בהם הם חיים. 

הראשון, פרויקט- SUNSAFSAL ; הצבת ספסלי חוץ ללמידה שיתופית באוויר הפתוח, משולבים באמצעי עזר סולאריים להטענת מכשירים ניידים. השני,  פרויקט "ההר", הקמת נקודת תצפית במרחב הפתוח המשקיפה על מרחב המעונות ושימוש בה לצורך בניית מקום מפגש. השלישי, פרויקט "ההאבּ" – הקמת מרחב רב שימושי במרתפי בנייני המגורים, אשר ישרת את דיירי המעונות כמקום פנאי וחלל לפעילויות.
   

צילום: צוות הקורס


 

קראו פחות
לראות את החיים שלך כמו סרט מעיניו של הזולת: בכיתי וגם למדתי - אימאן אנסארי על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"

לראות את החיים שלך כמו סרט מעיניו של הזולת: בכיתי וגם למדתי - אימאן אנסארי על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"

11 אוקטובר, 2021

כתבה על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"
כתבה: אימאן אנסארי

איך את.ה מגדיר.ה את עצמך? איזה דרכון יש לך? לאיזו מדינה את.ה שייכ.ת? כל אלו שאלות שתושבי מזרח ירושלים נשאלים כל הזמן. כשאני מדברת עם החברים או עם הסטודנטים היהודים שלומדים איתי ומנסה להסביר להם את מורכבות המצב במזרח ירושלים, קשה להם להבין ולדמיין את המצב הקיים. 

קרא עוד

 

הרי אני מגדירה את עצמי כפלסטינית שגרה במזרח ירושלים, תושבת קבע בעלת תעודת זהות ותעודת מעבר ישראליות, אך יש לי דרכון ירדני ואין לי שום אזרחות.
אם ברצונכם לדעת יותר על מורכבות החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים, על הזהות, התושבות ועד, אני ממליצה להשתתף בקורס
"מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה" (49805).

 

בשבילי הקורס היה הזדמנות ראשונה להשתתף במסגרת רשמית בה מדברים על החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים מכמה זוויות. זה לא דבר רגיל, זה לא מובן מאליו. בדרך כלל אני זו שצריכה להסביר את המצב. לא כולם מבינים או אפילו מאמינים שזו מציאות שמתקיימת כאן בארץ. למה קשה להאמין? שכשאני טסה לחו"ל, אני צריכה לקחת איתי גם את הדרכון הירדני וגם את תעודת המעבר הישראלית ואני לא יודעת מתי להציג כל אחד מהם. או את העובדה שכל הזמן עוצרים אותי בגלל שאני לובשת חג'אב. לפעמים אפילו בשכונת א-טור בה אני גרה. האם  אני מאיימת מבחינה ביטחונית בשכונה שלי?
 

שמחתי להשתתף בקורס, אהבתי אותו ולמדתי המון ממנו. למרות שאני תושבת מזרח ירושלים שחיה את הקושי היומיומי, לא הכרתי לדוגמה את היסטורית כיבוש מזרח העיר או את ההחלטה של הממשלה לגבי אזרחות התושבים שם, עליהן שמענו בהרצאה של ד"ר אמנון רמון חוקר בכיר במכון ירושלים. לשמוע את ההיסטוריה שלך מאדם אחר זה לא קל! זה מרגיש כאילו את רואה את החיים שלך בסרט שמוצג בעיני הזולת. לא מסתירה שבכמה מקרים הצפייה בסרט הזה גרמה לי לצאת מהשיעור בוכה. במיוחד בהרצאה על גדר ההפרדה שבה מרצה אורח דיבר על הגדר והציג אותה כדבר חיובי. הוא תיאר איך הגדר עשתה טוב לישראלים והעלתה את איכות החיים שלהם והביטחון האישי. הוא לא הזכיר במילה את החברה הפלסטינית שנפגעה מהמהלך מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. לצערי לא יכולתי להגיב בשיעור או להוציא אף מילה בהרצאה. גם אחרי שני תארים שעשיתי בשפה העברית אני עדיין מרגישה שיש לי מחסום של שפה וחוששת לדבר מול קהל רחב. ובמיוחד, לדבר על נושא עצוב, רגיש ומכעיס עלול לגרום לי לבכות במקום להצליח לדבר. לא נעים לי להתחיל לבכות מול כולם אז החלטתי לשתוק. אבל בסוף השיעור דיברתי עם ד"ר אמנון רמון וד"ר שרית בן שמחון שאכן הקשיבו לי.

 

בלימודי תכנון עירוני ואזורי כמעט ולא מתייחסים למצב המורכב במזרח ירושלים. תמיד קל יותר לעצום עיניים מאשר להסתכל במציאות נוכחה. אבל בקורס הזה ניתנת האפשרות ללמוד על מגוון נושאים: דיברנו על החלטת הממשלה 3709 -  צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים, חינוך והשכלה גבוהה, כלכלה ותעסוקה, תכנון במזרח העיר וקרקעות לא מוסדרות. כתושבת מזרח ירושלים וסטודנטית לתואר מוסמך בתכנון עירוני ואזורי אני ממליצה בחום להשתתף בקורס וללמוד על החיים של האחר הקרוב שבדיוק גרים בצד השני של אותה עיר.
 

העם הפלסטיני ובמיוחד התושבים המזרח ירושלמים סובלים בחיי היומיום במגוון סוגיות: אנחנו מחכים בכל יום שעות ארוכות במחסום, קיים קושי גדול בקבלת היתרי בניה, כאשר אנחנו בונים ללא היתר הורסים לנו את הבתים, יש מחסור ענק בגני ילדים ובשטחים פתוחים, התורים לביטוח הלאומי או ללשכת ההגירה והאוכלוסין ארוכים מאוד והשירות שאנחנו מקבלים ירוד. ואלו רק מספר קטן של דוגמאות מתוך שורה ארוכה. יש לכם את הבחירה לשמוע על זה או להמשיך לעצום עיניים. לבסוף, אני רוצה להזכיר לכם שכולנו בני אנוש ולכולנו יש רגשות. אנחנו אכן אוהבים את החיים. אבל כפי שמחמוד דרוויש, המשורר הפלסטינאי המפורסם, אמר: "אנחנו אוהבים את החיים אם אנחנו יכולים (להבקיע) אליהם דרך". 

 

הכותבתאימאן אנסארי, ירושלמית, בוגרת האוניברסיטה העברית לחוג השפה וספרות ערבית ולגיאוגרפיה. כיום משלימה תואר שני בשפה וספרות ערבית וגם בתכנון עירוני ואזורי. עובדת כעוזרת הוראה לשפה הערבית במרכז אקדמי שלם בחוג לימודי האסלאם והמזרח תיכון, כעוזרת מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. בנוסף, מלמדת קורס כתיבה יצרת לכיתות ד'-ו' במרכז מחוננים במזרח ירושלים, ומקדמת מחקר של שילוב כרטיס הרב קו במזרח העיר בשיתוף פעולה מחקרי של אוניברסיטת ברקלי, האוניברסיטה העברית והקליניקה האורבנית עם תמרה קרזנר.

 

קראו פחות
כדי להבין את העתיד שאנחנו רוצים עבור המרחב, צריך קודם להבין את ההווה שלו

כדי להבין את העתיד שאנחנו רוצים עבור המרחב, צריך קודם להבין את ההווה שלו

9 ספטמבר, 2021

כתבת פרופיל על יובל דרייר שילה, מתכנן עירוני
כתבה: אודיה פרידמן

״אנחנו מנסים להגיע להבנה של שטח, אבל אנחנו בסך הכול בני האדם שמקבלים החלטות, ולא תמיד יודעים לגעת בשטח בעצמנו. אנחנו צריכים לנסח את הצורך שלנו בתיווך״.

קרא עוד

יובל דרייר-שילה הוא מתכנן עירוני שהתחנך ופעל בקליניקה האורבנית. כיום עובד כרפרנט תכנון בוותמ"ל, ולפני כן עבד בעמותת סיכוי המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים, ובתכנון מוסדות חינוך   במשרד החינוך. בראיון עמו, עולים מדבריו דרישה לקשב ולתשומת לב בלתי-מתפשרת למרחב עמו מנסה התכנון להטיב.

 


 צילום משפחתי

 

דרכו של יובל התחילה בלימודי גאוגרפיה ומדע המדינה בתואר ראשון, ומשם המשיך ללימודי תכנון עירוני במסלול לתואר השני . אל הקליניקה באוניברסיטה העברית הוא נחשף דרך הקורסים של פרופ׳ אמילי סילברמן, שהקימה אותה. התקופה בקליניקה הייתה עבורו מרחב בו התוודע אל עולם התוכן של המדיניות ואל מגוון הדרכים שבהן ניתן לשנות ולהשפיע. הקליניקה, כמרחב אינטרדיסציפלינרי בהגדרה, הובילה את העשייה גם למפגשים מרובים עם עולם התכנון שמחוץ לאקדמיה. במסגרת עבודתו בקליניקה כסטודנט השתתף בפרויקטים שונים, בין היתר בפרויקט urban 95 שמטרתו היא קידום תכנון עירוני המותאם לילדים בגיל הרך. לימים תורגמו כמה מתובנות הפרויקט לעשייה במסגרת עבודתו של יובל כמתכנן במשרד החינוך. ״הכי כיפי זה שאתמול נפתח גן משחקים ראשון בבית הכרם שהושפע מהרעיונות של אורבן 95, ויש גם אחד בקטמונים בהקמה (בינתיים שניהם כבר עומדים ופועלים – א״פ). יש תחושה שהזזנו משהו בתפיסה של עיריית ירושלים לגבי מהו גן משחקים, מקום שיש בו קצת יותר מרחב לדמיון, לטבע, להתנסות שיש בה סיכון וגם לכלוך, עם כל התרומה שהם מביאים להתפתחות ולחוסן של ילדים״.

הפרויקט מסקר באופן נרחב את מקומם של הילדים בעיר, או במילים אחרות, את העיר מפרספקטיבה של 95 ס״מ. יובל מדגיש את מחויבותו לציר הפרקטי של התכנון העירוני: ״התפקיד שלי לא היה העמקה תיאורטית, אלא תוצאה״. תוצרים שונים של הפרויקט הוצגו בפני גורמים שונים בעיר, ביניהם בעירייה.
 

 

 


גן ביאליק בית הכרם , צילום: יובל דרייר-שילה

 

איזו בעיה עולה במתח בין הקוטב הפרקטי של התכנון לבין הקוטב האקדמי-עיוני?

״אנחנו רואים בתכנון עירוני תופעה של העתקה ממקום למקום – משהו יפה בעיני מתכנן במקום אחד, והוא מודבק במקום אחר. ניסיתי ללמוד בתקופה שלי בקליניקה איך לחשוב על מדיניות כדבר שצריך לפרק בו רעיונות שמגיעים ממקומות אחרים, לקחת ידע ולנסות להבין אותו. הדבר שהכי עזר לי להבין את הידע הרב שנחשפתי אליו בתהליך של urban95, לדוגמא, הוא עבודה מול הרשויות המקומיות. להבין מה הם מרגישים לגבי המושג ׳משחק׳ לשמוע את ההבדלים בקונטקסט המקומי בין מקום למקום. למשל, בין עיר או שכונה שבה אין כלל מקום למשחק של ילדים והמאמץ הוא לייצר אותו מאפס, כמו באום אל פחם, לבין עירייה כמו תל אביב שכבר גיבשה משנה סדורה ותיקצבה שינוי יסודי ביחס לגני משחקים לגיל הרך. הצגתי את הפרויקט לפורום רחב של אנשי תכנון וחינוך, ושמעתי אמירות ששיקפו שלי איך מה שאני אומר נשמע באוזניים אחרות, שמגיעות מהשטח. בהמשך גם הקמנו ועדת היגוי למסמך תכנון עירוני מותאם לילדים בשיתוף משרד החינוך״.


מה מגביל את שדה הראייה של עולם התכנון?

״למתכננים יש לפעמים תפיסה שעיר זה דבר טוב אינהרנטית. זה לא דבר רע, אבל צריך לבדוק בכל זאת מהן המגבלות שלה. בעקבות זה, הקליניקה היא מקום שבו יש אפשרות לפירוק וניתוח של פרדיגמות – היא שואלת שאלות על צרכים אנושיים של אנשים ורק לאחר מכן חוזרת לעיר. אנחנו יודעים כבר שלא הכל יכול להיות מתוקן בתכנון טוב. לדוגמא, המסקנה שלי במסגרת העבודה על urban 95 הייתה שעיר ביסודה היא לא מקום טוב לילדים – היא מקום צפוף, לחוץ, רועש, וילדים נפגעים מזה - וזו מסקנה שלא תמיד פשוט לעבוד איתה. זה עזר לי דווקא לכוון את העשייה האישית שלי בהמשך הדרך בוותמ"ל. התפיסה שמודה בכך שמה שאני מאמין בו הוא לאו דווקא פתרון אידיאלי עבור מצבים מסוימים היא סוג של ביקורת עצמית שמובילה לתכנון טוב יותר, בסופו של דבר.

 

 


גן הנוטרים - קטמונים , צילום: יובל דרייר-שילה

 

לאיזו תפיסת עולם משדה התכנון העירוני הפועל כיום בשטח אתה מתחבר?

״אני מנסה ללמוד מהעשייה של יערה רוזנר-מנור בנגב שאליה נחשפתי דרך הקליניקה למרות שלא עסקנו יחד באותם פרויקטים. בתכנון בישובים הערבים בצפון במסגרת הוותמ"ל האתגר שלי הוא להגיע למקום שבו נצליח לטייב את האיסוף ואת ההבנה של הידע המקומי. הגענו לנקודה שבה אנחנו יודעים לשאול שאלות. השאלה של ידע מקומי אצל יערה התפתחה ליכולת לזהות את התבנית המרחבית בשטח בו עתיד להתקיים התכנון ולחשוב מה המסקנות הנגזרות ממנה. הפענוח של התבנית המרחבית קריטית. לדוגמא, בעבודה שלי בוותמ"ל עם ישובים בצפון, להם יחסים מורכבים עם המדינה, יש רמות שונות של אתגר. כמתכן, אני מגיע לחברה שנמצאת כבר בתהליכי שינוי. כנציג של גוף ממלכתי אני צריך לשאול את עצמי – 'האם אני מבין את תמונת ההשתנות או שאני רואה רק את מה שיש כרגע?' אם החברה בתהליכי שינוי, ואם יש בה סוכני שינוי, איפה אני ניצב מולם? נוסף על כך, איך ההבנה של יחסים תרבותיים לא פורמליים תעזור לי להימנע מיצירת קונפליקט שטחי ומיותר בין מדינה לבין אזרחים? לדעתי, בצוותי תכנון חשוב שיהיה גורם שאחראי על שאר הרוח ועל פענוח הדפוס המרחבי בצורה זהירה שלא תעתיק פתרונות ממקום למקום. לשם המחשה, כשאני שואל אקולוג מה ערכי הטבע במקום מסוים, הוא הולך לשטח, בודק וחוזר עם ממצאים. אין מקצוע כזה, באותה איכות או הגדרה, של יועץ חברתי. יערה מנסה לייצר את המקצוע של מתכנן חברתי שמתחבר לידע מקומי, גם עולם הפלייסמייקניג מנסה. אני עדיין מנסה לגלות איך עושים את זה ומה כרוך בזה״.

עוד שאלה שיובל אימץ מהעבודה עם יערה הוא ההכרח לא להסתפק רק בשאלה ״כמה תועלת״ יש בפרויקט חדש, אלא להתעכב גם על השאלה ״כמה נזק״. בשנה האחרונה יובל שותף בועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ״ל), במסגרתה הוא נדרש לשאלה כיצד לתכנן שכונות חדשות.

״שכונה חדשה היא ייצור שלא מציית לכללים שאנחנו רואים בדרך כלל בין מדינה לבין יזמות – היא יצור שבהם המדינה עצמה משחקת את תפקיד היזם. ולכן למתכננים שהמדינה בוחרת למשימה יש בהכרח הנחות יסוד על איזשהו 'טוב חברתי' ולאורם הם מנסים לתכנן . במובן הזה, השכונה החדשה היא מוצר של העתיד, שעוסק בעתיד באופן מהותי- לוקחים שטח קרקע ושואלים מה יהיה טוב פה לעתיד לבוא. לכן היא תמיד אוטופיה- תמיד מקום בו אומרים ׳כאן הרחובות והשבילים יהיו אחרת מפעם הקודמת, וזה יצור חיים טובים׳. בנקודה הזאת אני משתדל להיות מודע לנזק שתכנון יכול להביא, ולא רק לתועלת״.

קראו פחות
הצלת המזון לא דורשת מהמזון להשתנות, אלא מהאנשים הסובבים אותו

הצלת המזון לא דורשת מהמזון להשתנות, אלא מהאנשים הסובבים אותו

4 יולי, 2021

כתבה: אודיה פרידמן 
אודיה פרידמן, סטודנטית לתואר ראשון בספרות השוואתית ובסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחברת קבוצת הכתיבה של הקליניקה האורבנית ,הרשימה נכתבה בהנחיית נגה קידר.

קרא עוד

השוק הסיטונאי של ירושלים נמצא בגבעת שאול שבצפון העיר, על סף היציאה ממנה. במקום הזה, שהועבר מאזור שוק מחנה-יהודה בסוף שנות השישים, עוברים כמעט כל הירקות והפירות אותם צורכים תושבי ירושלים. זהו מקום משכנם של מאות אלפי פירות וירקות המחכים לפגוש את ייעודם, של סיטונאים ותיקים בעלי חנויות, ושל קבוצה בשם ״מצילות המזון״. שמה של הקבוצה ראוי להיות דרמטי ככל שהוא נשמע, עוד אדון בכך. בימים טובים מצילות המתנדבות כחצי מכל הסחורה שנידונה להיזרק. בטרם אציג את המצילות, הבה נתעמק במרחב הפעולה הייחודי שלהן, השוק.

השפע המאורגן פרוש על פני משטחי בטון אפורים בשלושה מפלסים: המפלס הראשון במישור הכניסה, עליו ערימות גבוהות ומלבניות של קרטונים המפלס השני הוא מישור המסחר המהיר, הבנוי בצורת חי״ת: משלושת עברי משטח בטון רחב-ידיים מוצבות בסטות-ענק, הדומות למעין קרוואנים פתוחים הפונים פנימה לתוך החצר. בבסטות האלה יושבים הסיטונאים, בניהם ועובדיהם השונים, ועוסקים איש איש בעסקיו.  הקרוואנים מורמים מעט, ובעלי ״מרפסות״ צרות עליהן מונחים קרטונים נוספים של סחורה, אולי יותר עדינה. באמצע, על פני קרקע הבטון, נמצאת "עיר שלמה" עשויה ממגדלים בצורות שונות של קרטוני סחורה. בין המגדלים זזות מלגזות מהירות, משפדות על ברזליהן המזדקרים ערימת ארגזים, ונעלמות כהרף עין. המפלס השלישי הוא מישורו של הזבל. שביל הגישה אל מכולות הזבל העצומות נפתח אל הנוף יוצא הדופן הנשקף מהגבעה, ומוביל אותנו, רגע לפני ההגעה אל הזבל עצמו, אל המחסן של מצילות המזון.

 

מפלס הכניסה אל השוק (צילום:אודיה פרידמן)

 

פרדוקס אורבני מפתה במקרה של השוק הוא להתחיל לתאר אותו בפני עצמו, מבלי לתאר את המרחב המוביל אליו, כאילו ההגעה אליו נעשתה על ידי הופעה פתאומית בו. זאת מכיוון שהוא מובלעת במרחב, שהדרך המובילה אליו לא מרמזת כלל על נוכחותו. למעשה, בפתח השוק, בסמוך לשער הכניסה, נמצאים שני בתי ספר. השוק צופה אל נופה הגדול והירוק של צפון ירושלים-ליפתא-יער רמות ומעניק בכך תחושה מקראית של צפייה אל עבר האופק מפסגת ההר. התנועה והפעלתנות הרבות שבשוק, כמו גם השפע הרב המאכלס אותו, משווים לו נראות של גן-עדן אלטרנטיבי מורם מעם, ממנו נמשכת השיפעה כלפי בני האדם שעל פני האדמה. כמות עושר כזו על פסגתו של הר היא כמעט על-טבעית, והפוכה במהותה מן הפן המיוזע והמיוגע של עבודת האדמה על פני הארץ, בשדה. ואכן, אם השוואה מוכרת היא שהסופרים והנוחות הצרכנית הם תחילת הגאולה שתסיר את העונש הקמאי ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג: יט), הרי שהשוק הסיטונאי הוא קנדידט לא רע להחליף את גן העדן הבראשיתי ולהיות המקור של גאולה זו. אם במקרה של תיאור גן העדן חלק עיקרי מהפן האידילי היה המאפיין החופשי של אופן הגידול בו, הרי שהשוק הסיטונאי איננו שיבה לשחרור הגדול של הטבע, אלא הוא פסגת השליטה בו. התוצרת רחוקה מבית גידולה, הקרטונים המרובעים נערמים אחד על גב השני, והצבעוניות השולטת במרחב הנראה, המשפיעה כל כך על תחושת השפע, מתקבלת מצבעוניותן של דפנות הקרטונים. את התוצרת עצמה ניתן לראות רק במבט מלמעלה.

מטרת קבוצת מצילות המזון היא מיצוי  השימוש באוכל הקיים על פני האדמה. הארגון הוקם בשנת 2018 והוא מונה כ- 120 פעילים ופעילות מכל הגוונים. הפעילות  מפעילות פעילויות חינוך להצלה ברחבי העיר ירושלים, מארגנות אירועים קהילתיים וארוחות מזון מוצל, מציבות מקררי שאריות ברחבי העיר ובעיקר עובדות בשוק הסיטונאי וממזערות את כמות הפסולת המושלכת בו. מדי בוקר, מתייצבת קבוצת מתנדבות ליד המחסן המקושט של המצילות. היום בו ביקרתי בשוק, יום שלישי של סוף חודש אפריל, נפתח בצורה לא שגרתית, בזכייה בשלל גדול: כבר בתחילתו עמדה בפתח המחסן ערימה של קרטוני עגבניות. מסקנתי מכך הייתה שהסוחרים כבר מבינים לאן להשליך את התוצרת הפגומה שלהם, ״זבל התחום האפור״ שבדרכו החוצה, מבלי לקבל בקשה ישירה מהמצילות. בדרך כלל, נפתח היום בסבב המיקוח שעושה אביגיל, מתפעלת הקבוצה בשטח, בין הבסטות של הסוחרים. ״בוקר טוב, זורקים משהו היום?״, ״رمضان كريم (רמדאן כרים), מה שלומך? זורקים משהו היום?״. אביגיל עוברת בין המעברים הצרים החנוקים מערימות של תוצרת, במפלס ה״מרפסות״ של הבסטות, וקושרת שיחות קטנות אך יעילות עם הסוחרים. רבים מוכנים לקראת שאלתה, ועוד בטרם תפתח את פיה, לרוב תקבל נענוע ראש לשלילה. המעבר בין בסטה לבסטה איננו פשוט, רוב התנועה נעשית במפלס החצר המשותפת לכל הבסטות, על ידי המלגזות. על פניו, אין צורך מסחרי לעבור בין בסטה לבסטה בקומת המרפסות, ואביגיל היא למעשה היחידה שתופרת את שרשרת הבסטות יחד במעברה בין כל הסוחרים. כשם שלכל סוחר סחורתו, כך נהיית אביגיל סוחרת של מזון מוצל. על כן, בכך שהעגבניות מחכות לצד המחסן בבוקר, מובעת היותן של המצילות חלק שאינו חיצוני, חסוד וצדקני. הן אינן נמצאות בשוק על מנת להפריש ממנו תרומות ומעשרות של חסד לתושבי הסביבה, אולי כמו משגיחי הכשרות הלווייניים בחלל, אלא הן חלק אינטגרלי מהמכונה המשומנת הקרויה ״השוק הסיטונאי״.
 

מה אם הייתה אפשרות להאכיל את רוב האנשים הרעבים בעולם, מבלי להשתמש בתרומות?

במבט ראשון, מצילות המזון שאני פוגשת נראות כממשיכות מסורת ארוכה של נשים חסודות המטפלות ללא משוא פנים בכל מי שנקרה בדרכן, כמו אחיות הצלב האדום בעת מלחמה. על פי דניאלה זלצר, מקימתן של המצילות בירושלים, התיאור הזה מפספס פן קריטי של מהות פועלן. וכך מחדדת דניאלה את מטרותיהן בהסבירה את האופן בו נתפס פועלן של המצילות בשוק ובעיני הקהילות המקבלות את המזון: ״הסוחרים רואים את העשייה של המצילות כחסד. מאוד מתרשמים שהאוכל הולך למגוון מקומות, אבל כל שאר הפעילות לא פוגשת אותם, היא רחוקה מעולם התוכן שלהם. אני לא יודעת איך זה פוגש את האנשים אליהם האוכל מגיע לבסוף. יש הערכה רבה לפן של הנתינה ושל הצדקה, ובחלק מהמקומות קיימת הבנה מהיכן מגיע האוכל – קבוצה של אנשים מיינו אותו. בקריית יובל הבסטה נמצאת ליד גינה. כל תפוחי האדמה שהגיעו אליהם מעט עבשים נשתלו ועכשיו צומחים, כך שמעגל המזון נוכח. עם זאת, במרחבים רבים אין עדיין בשלות תודעתית לפן האקולוגי, הפוליטי  והחברתי של התהליך״.

מצילות המזון לא מזדהות באופן אקסקלוסיבי עם הגדרתן כעושות חסד; בשמן מצוינת הצלת מזון, ולא הצלת אנשים. הצלת המזון לא דורשת מהמזון להשתנות, אלא מהאנשים הסובבים אותו. המזון המוצל, שבאופן טבעי עשוי להיות פחות מושך מהמזון בסופר, אינו מעיד על עצמו. אנחנו נדרשים להעיד על סיפור ההצלה שלו ועל ערכו.

את האכילה אנחנו עושים, כידוע, גם עם העיניים, ובשוק בו הנראות היא חצי מהטעם, הסוחרים יודעים איך לוותר על כמויות רבות של סחורתם. זאת מכיוון שהיא כבר איננה מושכת, או כי חלק מהארגז החל כבר להרקיב, ולא מכיוון שאינה ראויה לאכילה. ניתן לטעון שזה המלכוד-22 של תהליך הצלת המזון: כל התהליך מתאפשר מלכתחילה בעקבות האופן הבעייתי שבו בנוי שוק המזון, על סמך אופי הצריכה. אם לא היינו מדמיינים בעיני רוחנו את העגבנייה המושלמת בבואנו לקנות עגבניות, כמה מזון היה ניצל מבזבוז? אך אם לא היה קיים הרף הגבוה הזה- הרי שהייתה קטנה כמות המזון אותו היו מגיעות המצילות להציל. כמובן שהתשובה לקושיית-דמה זו פשוטה. המצב האידיאלי, לפי רעיון הצריכה המודעת, הוא מציאות שבה אין צורך בהצלת מזון, בעקבות תהליך חינוכי-הסברתי שיעצב מחדש את הציפיות שלנו מאוכל ואת ההבנה של תהליך ההזנה. נוסף על כך, ככל שפחות משאבים מתבזבזים, דהיינו, ככל שהתפוקה הכלכלית של תהליך יותר גבוהה, כך עדיף עבור כל העוסקים במלאכה, מתחילת השרשרת ועד סופה. לכן, אם סוחרים היו מצליחים למכור בקלות את סחורתם גם לאחר שהיא איבדה מחן נעוריה- מחירי העגבניות היו יורדים, וכך גם הנזק הסביבתי היחסי שנגרם בתהליך החקלאי.

גם אם המצילות בפועלן נשענות במידה רבה על רף ההשלכה הנמוך לזבל, הן מעדיפות שהמצב ישתנה וממוקדות בהובלת שינוי שיוביל לפחות בזבוז וזיהום בשוק המזון. הן פועלות באופן פנימי למערכת המזון הקיימת, ואינן שואפות שתישאר על כנה כדי להמשיך לחלוב ממנה את שאריותיה. האג׳נדה שלהן לא חיצונית לזו של הסוחרים, אלא הולכת איתה יד ביד. הן המצילות והן הסוחרים מתאגדים סביב שחקן מרכזי אחד- המזון. ברונו לאטור, הוגה העוסק בתרבות החומרית, מתאר כיצד החפץ )artifact( משמש כסוכן במערכת המשא ומתן ממנה מורכבת החברה, בנוסף לדיון האנושי והממסדי. החפצים מסוגלים להכתיב סביבם התנהגות, המעצבת פנים בתרבות (Latour, 1992). בשוק, המזון מארגן סביבו רף של הגדרת פסולת. אם עבור הסוחרים המזון הוא מזון רק כל עוד הוא ראוי להימכר, ולאו דווקא להיאכל, אזי במקרה של המצילות, ההנכחהמחדש של המזון שנידון להשלכה היא פעולה המעלה אותו שוב לדרגת סוכן במרחב השוק. פעולת השיום-מחדש שלו כמזון פותחת את התהליך החינוכי ומגבשת סביבו תורת צריכה חדשה. במסגרת זאת, פעולותיהן של המצילות הן אלה של סוחרות ופועלות לכל אורך השרשרת המסחרית המוצעת בשוק- הן מתמקחות, הן עובדות וממיינות, ובסופו של דבר הן גם מבקשות לקצור רווח- לא רווח של חסד וצדקה, אלא רווח חינוכי, אקולוגי ואף כלכלי. ככל שהמצילות מצילות יותר מזון, כך מגיע יותר מזון אל יעדו (ולא רק- כך יש יותר אנשים שבעים). כך התבזבזו פחות מים, דשן, דלק ומשאבי אנוש בתהליך היצירה המורכב הזה.

 

נוכחות במרחב

במבט חטוף, אפשר שהשוק הסיטונאי שומם מאדם. בתוך המרחב הפסאודו-אורבני הזה שמייצר מעין עיר בזעיר אנפין, התנועות הן בעיקרן מכניות: משאיות, מלגזות. כמעט אפשר לשכוח שיש צורך בבני אדם במרחב הזה, שבאופן אירוני מספק את המוצרים החיוניים ביותר להישרדותם של בני האדם.  אין שבילים או כיווני הליכה. כיווני הנסיעה והנתיבים במרחבי האספלט הגדולים מוכתבים בעיקר על ידי גופן המוארך של המשאיות, כלומר רק נוכחותם שם מייצרת את הכיוון – למכונות אחריות בלעדית על התנועה.

המצילות מייצרות לבדן את מעמד הולכי-הרגל במרחב. מטרתן כרוכה מלכתחילה בפעולת ליקוט, פעולה שתנועת של רכב לא יכולה להיות עדינה מספיק עבורה. מצילה שעוברת בין באסטות ובין מפלסים שונים בשוק משחקת במשחק של עצמים הגדולים ממנה בהרבה. בכך, היא קרובה יותר לגודל הסחורה עצמה מאשר לכלי הקיבול הגדולים המובילים אותה. עם זאת, ההשתחלות בין האלמנטים הגדולים האלה לא צריכה להיתפס כעקיפה של כללי המשחק. אדרבא, ההבנה המרחבית של המצילות והנכונות שלהן להשתמש בתנועה שלהן באופן יצירתי, היא מה שמאפשר להן להתחבר באופן אורגני למערכת הכוללת של השוק.

עד לא מזמן, למצילות לא היה ״מחסן משלהן״ בשוק, והן נאלצו להתארח בשטח הכביש של החנויות השונות. עם התקדמות מפעל הצלת המזון, הוקצה עבורן מחסן, שמיקומו רחוק מלהיות סתמי – בדרך לזבל. במחסן הן ממיינות, שוטפות, שוברות, משפצות וזורקות פירות וירקות, הסחורה שלהן. כמו שחדר מאפשר לוירג׳יניה וולף לכתוב, מחסן מאפשר למצילות להציל. הענקת המחסן כטקס חניכה לא הובילה להיבלעותן של המצילות בנוף –המחסן שלהן בולט הוא בצבעיו העליזים ובציורי הפירות והירקות המצוירים עליו. ספסלים ואדניות נמצאים מחוצה לו, ומספקים מקומות ישיבה לעובדות. דניאלה מספרת שמדי פעם אפשר לראות את הפועלים הערבים באתנחתא, נשענים אחורה על ספסל. ציור הירקות והפירות שעל גבי המחסן מסמן את השחקן העיקרי בשוק – המזון[1].

 

מצילות המזון עוסקות במיון אקטישוקים מול המחסן (צילום:אודיה פרידמן)

 

בזות והגדרת גבולות

אופן הטיפול במיותר מעיד על התרבות, כשם שהגדרת המיותר, או הלא-רצוי, מעידה על ערכיה. איך אנחנו מתמודדים עם מה שאיש כבר אינו רוצה? אם הלכלוך הוא ״דבר-מה שאינו במקומו״[2], איך מצילים את הגדרתו של המזון המוצל?

אם זבל באופן כללי מעיד על הסלידה שלנו מהפרשותינו כבני אדם, על כל סוגיהן, הרי שבהקשר של פירות וירקות מקבל הזבל מעמד מיוחד. מחד גיסא, זבל שעשוי כולו רק מפירות ומירקות ״נקי״ כמעט כמו האדמה, או כמו קומפוסט- כלומר, אין סיבה שיהיה מגעיל מכיוון שלא שלטה בו יד אדם. מאידך, הרקב הגדול וריחו, אליהם ניתן להיחשף בשוק הסיטונאי, מזכיר מדוע עבודתן של המצילות אינה מובנת מאליה. כיצד שונה פסולת-אוכל מפסולת אחרת? אני מתחילה לעבוד במיון עגבניות שהונחו אתמול בשער המחסן של המצילות. העגבניות מבאישות, עבשות ורטובות, ואחת המצילות מורה לי להשתמש בכפפות. המגע בעגבניות הרכות מעורר בי סלידה. בדיעבד, הסצנה הזו מזכירה לי את המונח שטבעה הפסיכואנליטיקאית ז׳וליה קריסטבה בספרה כוחות האימה: ״בזות״ (abjection). הבזות מוגדרת כך:

״יש בבזות אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו…לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט: היותו מנוגד לאני […] הפסולת, כמו הגופה, מורות לי על מה שאני מרחיק בקביעות כדי לחיות. הליחות האלה, הטומאה הזאת, החרא הזה, הם מה שהחיים בקושי נכונים לשאת…היעדר ניקיון או העדר בריאות, לא הם אפוא שהופכים דבר מה לבזוי, אלא מה שמשבש זהות, מערכת, סדר.״ [3]

העגבניות בוהות בי. אני מבינה שמתוך הארגז הזה עשויה להגיע גאולת מזון, אבל הריח האופף לא פוסח גם על העגבניה היפה ביותר שנקלעה לבאר השחת הזו. הריח מפציר להימנע מקרבה, אך המצילות בוחרות להתעלם מנורת האזהרה הזו ולצלול הישר אל מה שכבר לא ניתן לכנותו בפשטות ״קרטון עגבניות״ – זהו קרטון שהחל להרקיב. בניגוד לדחף להשליך את הזבל, המצילות מבקשות להכניס מחדש את המזון הממוין לקטגוריה לגיטימית לצריכה. בהמשך לדבריה של מרי דגלס, אם לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, המצילות מוצאות לאוכל הזה מקום, או מרחיבות את המקום הצר שניתן לו מלכתחילה.

 


מיון משותף של ארגזי שומר (צילום:אודיה פרידמן)

 

הגדרה כפלייסמייקינג

המושג פלייסמייקינג (כינון-מקום, עשיית-מקום), מבטא בעגת התאוריה האורבנית את תהליך הפיכת אזור כלשהו ל״מקום״, כלומר ליעד או לאתר שראוי לשהות בו. התהליך מייצר מרחב בעל זהות, שייכות, קהילה, ושימושים שונים לעוברים בו[4]. המחסן של המצילות מבטא תהליך כזה, באשר הקשרים שהן יוצרות עם הסוחרים השונים שמים אותן על המפה הפנימית של השוק. כאמור לעיל, זוהי אינה נוכחות אלימה וצדקנית המבקשת להגיע מן החוץ ולשנות סדרי עולם, אלא נוכחות המביעה באופן החלטי כיצד היא יכולה להיות חלק מהמכונה המשומנת ואף לשמן אותה יותר. נוכחותן של המצילות במרחב שאינו מותאם להתהלכות ״רכה״ או לשיטוט לשם הנאה אנלוגית לנוכחותם של הפירות והירקות הרכים אשר נמצאים בשלבים מתקדמים של הירקבות. אובייקטים אלה, שקרובים להיות, בהתאם לדברי קריסטבה, קרובים יותר לגוף אנושי מאשר לאובייקט זר וקשיח, פגיעים להחריד. המצב הקיצוני של הפגיעות שלהם מובילה אותם להיות מוגדרים לעיתים כזבל אפילו בטרם החלו להבאיש. המבנה המלבני של כל אבני הבניין של השוקמוביל לכך שעגבניה עגולה שהתגלגלה מהקרטון שלה – דינה גיהינום בצורת זבל מהביל. על אף הקשיים הכרוכים בשוטטות רכה במרחב, הצליחו המצילות להקים להם שם, רשת ומרחב משלהן בשוק. יכולתן להגדיר את גדרות הפעולה שלהן מובילה, לא סתם ולא רק כאלגוריה, ליכולת שלהן להגדיר מחדש מהו זבל ומה אינו. מה שהיה בזוי ומאיים, מכיוון שהלימינליות שלו הייתה בלתי נסבלת, מלוקט ומסודר מחדש בארגזי הצלה. כך, מקבלת האמירה של דאגלס משמעות מחודשת. לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, אך ה״מקום״ אליו דברים משויכים מעיקרא יודע להשתנות על פי התנועה התרבותית השופעת באופן תמידי, על פי החינוך ועל פי ההגדרה-מחדש אקטיבית של המרחב.

התרחבות

כעת, נשאר למצילות לחנוך את ביתן החדש, בניין תנובה לשעבר בקצה של השוק הסיטונאי. הוא הולך להיפתח ולאכלס פעילות חינוכית, סדנאות בישול ומגוון של שיתופי פעולה ביוני השנה. תפקידו של מקדש האוכל המוצל הזה נע על הספקטרום שבין עיר מקלט לפסולת לבין פסטיבל היובל, בין רפורמציה מחשבתית של מהו הבזוי לבין חגיגה של שפע ושל פריון, ולדון בכל צדי האתיקה והאסתטיקה של האוכל בזכותו אנחנו חיים.

"הטקסט פורסם לראשונה בבלוג "בחברת האדם" 
 


[1] מחסנן של המצילות אף זכה להשתתף לאחרונה בפסטיבל ישראל, דהיינו- המוצר, הצלתו, ומלאכת הגדרת האוכל הנזרק מחדש כאוכל ראוי לאכילה – הם סוג של אומנות. https://www.israel-festival.org/event/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93/ 

[2] דגלס, מרי. טוהר וסכנה (1966) (תל אביב: רסלינג, 2010).

[3] קריסטבה, ז׳וליה. כוחות האימה- מסה על הבזות. תרגום: נועם ברוך. (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 7.

[4] עוד על פרויקטים של פלייסמייקינג ניתן למצוא באתר הקליניקה האורבנית של האוניברסיטה העברית: https://urbanclinic.huji.ac.il/

לקריאה נוספת:

Latour, B. (1992) 'Where are the missing masses? The sociology of a few mundane artifacts', in Bijker, W. E. and Law, J. (eds) Shaping Technology/Building Society: Studies in Sociotechnical Change, Cambridge, MA, MIT Press, pp. 225-58.

קראו פחות
לפעמים כדי לשמור על האור, צריך להגביר את החושך

לפעמים כדי לשמור על האור, צריך להגביר את החושך

4 יולי, 2021

כתבת פרופיל על הילה בר-נר, מתכננת עירונית וחברת ועד פורום מתכננים צעירים
כתבה: עדי שיפרין

בפועל, אנחנו לא מייצרים מקומות שמיטיבים איתנו, ואני חושבת שזה מאוד קשור לתנאים בישראל. בגלל שאנחנו ארץ קטנה וצפופה, לפעמים נראה כאילו מרבית האנרגיה שלנו מושקעת בתיאום בין גורמים ולא ביצירת מקומות שמיטיבים עם בני אדם, במובן הכי פשוט. קחי כדוגמה את הנושא של זיהום אור, ואיך הפיתוח העירוני העלים את הכוכבים. בטקסס למשל, מפתחים שמורות חושך, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להביט לשמיים ולראות כוכבים. בישראל, זה קורה באופן אנקדוטלי, אף אחד כמעט לא מדבר על ההשלכות של הפיתוח העירוני על איכות החיים שלנו. אולי זו הסיבה שאחד הפרויקטים שאני הכי נהנת לקדם במשרד שלנו הוא גיבוש הנחיות תכנון לסביבות שתומכות בילדים צעירים. בכלל, ילדים הם תירוץ טוב לבחון בעין רעננה את הסביבות שאנחנו מייצרים. אני רוצה להאמין כי בכל עבודת תכנון אנחנו רוצים לייצר בסופו של דבר מרחב טוב יותר, שמאפשר לקיים חיים טובים יותר.

קרא עוד


הילה בר-נר נולדה וגדלה בראשון לציון, בעלת תואר ראשון במדעי הרוח בתוכנית אמירים של האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני בתכנון ערים. היא חברת ועד בפורום מתכנני ערים צעירים, עובדת כמתכננת במשרד גבריאלי-סגל ועוזרת הוראה במרכז הבינתחומי בהרצליה כיום גרה בתל אביב יחד עם בן זוגה, הכלב, ותינוקת בדרך.

 

 

איך הגעת לקליניקה האורבנית?
עוד לפני שהתחלתי את התואר השני ידעתי שאני רוצה להיות במסלול מחקרי, לכן נפגשתי עם ד"ר אמילי סילברמן שנחשפתי לעבודה שלה לפני כן. אמילי השתתפה במחאה החברתית של 2011 והביאה איתה עמדה ברורה כי "כדי לפתור בעיות פוליטיות-חברתיות צריך להסתכל על הפן המרחבי". כשראיתי שיש לה קורס שנקרא "עיר-אוניברסיטה" נרשמתי. אמילי הייתה חלוצה בלמידה דרך סיורים דינאמיים שמגיעים למקומות עצמם, מאוד התלהבתי מהעשייה שלה ורציתי לעבוד בקליניקה. את המעורבות שלי בקליניקה התחלתי בתור כתבת, ובעיקר דיווחתי על אירועים, משם עברתי להיות הרכזת של הקליניקה ועבדתי על נושאים שונים, החל מחוזים, דרך ניהול המדיה החדשה, ועד פגישות וקידום פרויקטים עם גורמים שונים. במסגרת החשיפה לתכנים השונים בהם הקליניקה עסקה, התחלתי להתעניין בפלייסמיקינג ולכתוב ולערוך פרסום שמנסה לחשוף מהו פלייסמייקינג ואיך הוא בא לידי ביטוי בישראל. בעקבות הפרסום התחלתי לעבוד על התזה שלי שעסקה בתפישות שונות לגבי פלייסמייקינג וההשפעה של הגוף שמוביל אותן (לאומי, עירוני או מקומי) על אופן ניהול התערבויות זולות, זמניות, דינמיות ומונחות קהילה. בהמשך, הפקתי עבור הקליניקה פרסום נוסף, שנשען על סדרת מפגשים בסמינר המכוני שתרגלתי, ונועד לחשוף אנשי מקצוע ומחקר בארץ להיבטים שונים של מעורבות הציבור בתכנון.


הילה מרצה בכנס "תעשו מקום" שנערך בירושלים ב-2018 (צילום: ינון פוקס)

 

 

ומה את עושה היום?

אני בקרוב מסיימת חמש שנים של עבודה במשרד גבריאלי-סגל. המשרד הוקדם ע"י תמי גבריאלי שהייתה המקימה והמנהלת של היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב יפו וגידו סגל שהוא אדריכל ובמשך שנים עבד גם כן ביחידה לתכנון אסטרטגי, ובין היתר הוביל את פרויקט האופניים בעיר בשנותיו המעצבות.

הצטרפתי בתור "כולבוניקית" נמרצת לכל ענייני המשרד, ועם השנים התפקיד התפתח למתכננת ומנהלת פרויקטים. אחד הדברים שאני אוהבת במשרד הוא ההתעסקות בתהליכים אסטרטגיים ארוכי טווח, והסתכלות על תכנון לא רק כייצור תוכניות, אלא בעיקר כייצור תהליכי עומק. דבר נוסף שאני אוהבת הוא אופי הפרויקטים בהם עוסק המשרד, בנושאים מהותיים בעלי חשיבות ציבורית, כמו מרחב ציבורי, תכנון סביבות מותאמות לילדים, התחדשות מרכזים ושכונות בערים קיימות. בשנתיים האחרונות אני משתפת פעולה עם ד"ר נתי מרום שהוא סוציולוג ואדריכל במרכז הבינתחומי, שמתמחה בקיימות ובתהליכי עיור בדרום והצפון הגלובלי. אנחנו עורכים יחד מחקר על התפתחות מדיניות הקיימות בתל אביב בשני העשורים האחרונים ובנוסף אני מתרגלת קורסים במרכז האקדמי הבין תחומי שנוגעים בקיימות ותהליכי עיר עולמיים.

אני גם חברה בוועד פורום מתכננים צעירים, שזו ברכה גדולה. בכנס האיגוד האחרון שהתקיים קיימנו מרחב שיח שמטרתו לגייס מתכננים צעירים שמעוניינים לקדם את המקצוע שלנו, ובעיקר לקדם מטרות חברתיות באמצעות שינוי מרחבי.
 

את מהראשונות שכתבו על פלייסמיקינג בארץ, תוכלי לספר לנו על הזווית שלך מאז התזה?

­­נחשפתי למושג הפלייסמיקינג בשנת 2015 במהלך שיתוף הפעולה שלי עם הקליניקה שיזמה יחד עם מרכז פורטר באוניברסיטת תל אביב את ההגעה לארץ של נציגי הארגון "פרויקט למרחבים ציבוריים" PPS . מבחינתי, פלייסמייקינג מגלם בתוכו את ההבנה שיש שינויים עירוניים שצריכים להתרחש בצורה הדרגתית, דחופה, או קרובה לשטח, ולאו דווקא בתוכניות ארוכות טווח. התזה שלי ניסתה להבין את התופעה שלהתערבויות זמניות, זולות, דינמיות ומונחות קהילה במרחב הציבורי: מה המטרות שמציבים עבורן, ואיך הן משתנות כשגורמים שונים מובילים אותן. למשל מה ההבדל בפרויקטים של יצירת מקום כאשר מובילים אותם קבוצות תושבים, חברה עירונית או משרד ממשלתי.

כשהתחלתי לכתוב את התזה שלי היה מעין באז כללי סביב הנושא, אבל עדיין לא היה ברור איך, עם מי ומתי לפעול. מאז, הרושם שלי הוא שהמקומות שבהם פלייסמיקינג התקדם, כמו בירושלים, עוסקים הרבה יותר בסוגיות פרקטיות, כמו תחזוקה, שיתופי פעולה תקציביים וכו', ופחות במטרות של הפרויקטים עצמם. כך שלמרות שכעת יש יותר כלים וידע על אופן הביצוע של פרויקטים, לא תמיד ברור לכל הגורמים המעורבים מה מנסים בדיוק להשיג באמצעותם.

אני חושבת שפלייסמייקינג יכול להיות אחלה פתרון לטווח קצר, אבל חשוב להסתכל עליו בתור אמצעי להשגת שינוי לטווח הארוך. אני חושבת שהנקודה הזו של מעבר היא גם השלב שבו פלייסמייקינג הופך להיות כלי מעניין למתכננים, לעומת מעצבים או אנשי קהילה.

הילה עם פעילי קיימות של הרשות לאיכות הסביבה בעיריית ת"א ב-2020 (צילום: נעה רגב)

  

מה לדעתך מתכננים יכולים לקדם באמצעות פלייסמיקינג?

הדבר הראשון הוא לתמוך בעצם השימוש בכלי שמציע הפלייסמייקינג - כהשלמה חשובה לשינוייים ארוכי טווח שמאפשרת להעלות ולקדם ידע ורצונות מקומיים על המרחב הציבורי. הצעד השני הוא לנסות לחשוב איך אפשר להשתמש בפלייסמייקינג במדיניות לטווח ארוך. למשל, איך אנחנו לא הורסים גינה קהילתית במסגרת תהליך התחדשות של שכונה, אלא מעצימים אותה ומחזקים אותה. אלה הם סוג האתגרים שמצריכים חשיבה יצירתית ורב תחומית, שהיא היתרון הגדול של מתכננות ומתכננים לדעתי.
 

משהו שהיית רוצה להגיד לקוראים.ות שלנו?

הייתי רוצה להזמין כמה שיותר מתכננים צעירים סקרנים, יצירתיים וחדורי מטרה להצטרף לעצב את התחום שלנו. בעיני, חשוב לזכור ולהזכיר שתכנון ערים הוא לא מקצוע ביורוקרטי ומשעמם. חלק מהדרך לכך היא בהתאגדות עם עמיתים נוספים בפורומים, בפעילות האיגוד, בהאקתונים או בימי עיון. ובעיקר - יש המון כח בלחבור לאנשים שאכפת להם. ככל שיהיו יותר מתכננות ומתכננים סקרנים ובעלי תשוקה לתחום העבודה תהיה מעניינת יותר והשינוי יהיה משמעותי יותר. צריך להמשיך להעלות את חדוות היצירה במקצוע, כי זה לדעתי בדיוק הגורם שמשפיע על המקומות שאנחנו מייצרים, ובסופו של יום - אלה המקומות שכולנו חיים בהם.

"צריך אנשים סקרנים וחכמים שיגיעו לתחום, בתכנון ערים צריך חדוות יצירה ואהבה למקצוע. זה בדיוק מה שמכתיב איזה מקומות אנחנו מייצרים ואת המרחבים בהם אנחנו חיים"

עדי שיפרין היא סטודנטית לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לתאטרון וחברת צוות הכתיבה של הקליניקה האורבנית

מושב "מתכננים מסתכלים קדימה" בכנס איגוד המתכננים, 2021 שנערך בתל אפק (צילום: ינון גבע)

קראו פחות
סמטאות ומעברים בשכונת א-ת'ורי: פענוח הגיונות סותרים בעיצוב המרחב

סמטאות ומעברים בשכונת א-ת'ורי: פענוח הגיונות סותרים בעיצוב המרחב

21 יוני, 2021

כתבה: ד"ר נגה קידר

צוות המחקר: ד"ר יערה רוזנר-מנור, ד"ר מיכל ברייאר, אדר'  יסמין אבו-ערפה, אדר' זיאד חדאד, ד"ר נגה קידר, אדר' אסלאם דעיס
במהלך הסגר הראשון, אסלאם דעיס, אדריכלית ותושבת שכונת א תורי במזרח ירושלים, הסבה את תשומת ליבנו לכך שאמה וחברותיה שרגילות להפגש בכל יום בבית של אחת מהן, מצאו לעצמן פינה פרטית על גג הבניין.

קרא עוד

התובנה של איסלאם, על כך שנשים דתיות מצאו מרחבים מחוץ לביתן בהן בכל זאת הצליחו להרגיש בנוח, הובילה אותנו להתבונן בתפקודם העירוני של מרחבים שונים בשכונה בימי הקורונה.דווקא בעת הקשה הזו, בימים בהן הדרך היחידה למפגש היתה בחוץ, במרחבים ציבוריים או משותפים ובקבוצות קטנות, נחשף פן חבוי במרחב הפיסי של מזרח ירושלים: תלת המימדיות של העיר הערבית, שכוללת חצרות פנימיות, מרפסות וגגות שהפכו למרחבי שהיה, תפילה, ארוחה משפחתית ומפגש. הניגוד בין התפקוד הקהילתי במערב העיר, שדרש מאמץ חיצוני-ממסדי לא קטן כדי לענות על צרכים קהילתיים, לבין זה של מזרח העיר העלה בנו שאלות ביחס להגיונות שמעצבים את המרחב.

 


 


 

בעזרת מענק ממכון טרומן, חנכנו מחקר שבוחן את תפקוד מערך המעברים והסמטאות בשכונת א-תורי בירושלים הפלסטינית. באמצעות סדרה של מיפויים מרחביים וראיונות עם מתכננים ואדריכלים המתגוררים או עובדים בשכונה, המחקר חושף כי למרות תהליכי האורבניזציה המואצים שהשכונה עברה וחרף המאבק המתמשך על הריבונות בעיר, המעברים והסמטאות שבה ממשיכים לשמר את ההגיון ההיסטורי של העיר הערבית-איסלמית המסורתית

 

 

רחובות, מעברים וסמטאות בשכונת א-ת'ורי, מיפוי: יסמין אבו-ערפה
 

לאור הגיון זה, ובניגוד להפרדה הברורה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי  בערים צפון-מערביות, בשכונת א-ת'ורי מרחבים רבים מתפקדים כמרחבי ביניים שלא מתמיינים לפי החלוקה לפרטי או ציבורי. מרחבים אלה, הכוללים את החצרות והשבילים המשויכים למשפחה המורחבת ולמעגלים שונים בקהילה, מתנהלים תחת מערכת כללים המשקפת שיוך משפחתי, גילאי ומגדרי. למרות שאינם פתוחים לכל בעת שיגרה, מרחבי הביניים התגלו כבעלי ערך רב בזמן מגפת הקורונה בה האפשרויות לכינוס ומפגש הצטמצמו, אך חשיבותה של התמיכה הקהילתית גברה. במרחבים אלו התקיימו תפילות, פעילויות ספורטיביות, חגיגות ופעילויות חינוכיות.  אנו מפענחות את מערך הסמטאות בשכונת א-ת'ורי כפועל יוצא של שני הגיונות סותרים, המתחרים על היכולת לעצב את המרחב ותפקודו: מצד אחד, ההגיון הצפוני-מערבי-מודרניסטי שמטווה את פיתוח השכונה העתידי; מנגד, ההגיון הערבי-אסלאמי-מזרח תיכוני שמעצב את  חיי היום-יום בשכונה ושלאורו בנוייה ירושלים הפלסטינית.  הקורונה הדגישה את חשיבותו של ההגיון השני, שסמוי מעינה של מערכת התכנון בשיגרה. הבנת הסתירות והפערים תסייע לקדם פיתוח מושכל ומוסכם של המרחב.

 

כאן ניתן לצפות בכנס של מכון טרומן "ימים של מגפה: השפעת הקורונה על יחסי יהודים – ערבים והסכסוך".

כאן ניתן לעיין במצגת המלאה

קישור לאירוע בFacebook

 

 

קראו פחות
שכונות העוני שבנויות לגובה נותנות פתרון מגורים לתושבי מזרח ירושלים

שכונות העוני שבנויות לגובה נותנות פתרון מגורים לתושבי מזרח ירושלים

14 יוני, 2021
כתבהאימאן אנסארי
כירושלמית, מלגאית הקליניקה, שלומדת לתואר שני בתכנון עירוני וגם חוקרת את מזרח ירושלים (ועוד הרבה דברים עליהם תוכלו לקרוא בתחתית הכתבה) בחרתי לראיין את מליחה זגייר – בוגרת תוכנית המלגאים, שעובדת כיום במכון ירושלים למחקרי מדיניות וכמורה ועוזרת הוראה באוניברסיטה העברית.
קרא עוד

מליחה, שפרסמה לאחרונה מאמר ראשון המבוסס על עבודת התזה שלה, היא בעיני אישה מקסימה ומודל לחיקוי לאישה הערבית הפלסטינית. דיברתי איתה על האופן בו היא הפכה את הסיפור האישי שלה ושל השכונה בה נולדה, כפר עקב, לנושא מחקר אותו חקרה אותו לעומק.

למה רצית  ללמוד תכנון באוניברסיטה העברית? איך הגעת לכאן?

סיימתי את לימודי האדריכלות באוניברסיטת ביר זית, ומיד מצאתי עבודה. הבעיה הייתה שכל העבודה התקיימה בשפה העברית, והצריכה ממני לדבר ולכתוב בעברית ולהבין את חוק התכנון והבנייה הישראלי. בגלל מחסום השפה והשפה הגבוהה של חוק התכנון והבנייה, התחלתי לחפש ברשת ומצאתיקורס דיני תכנון שניתן באוניברסיטה העברית. רציתי להירשם לתכנית לתואר שני בלימודי תכנון, אבל הייתי צריכה לעשות שנת השלמה. השפה הייתה לי קשה. הייתי מקליטה את ההרצאות ושומעת אותן שוב בבית. בסוף קיבלתי ציונים טובים. לאחר שנת ההשלמה, התחלתי את התואר השני. גיליתי שכל פעם אני כותבת נייר עמדה או עבודה אני נהנית מכך, והמרצים עודדו אותי ואומרים שאני כותבת יפה. כך החלטתי להמשיך באקדמיה ולכתוב עבודת תזה.

איזה כלים קיבלת מהתואר?

השפה העברית השתפרה מאוד. הבנתי את חוק תכנון והבניה, הבנתי יותר את המציאות בה אנו חיים, את מזרח ירושלים, והתחלתי לקשר בין התיאוריה למציאות.

יצאתי גם עם קשרים טובים ועם חברים חדשים.

ממה הכי נהנית במהלך התואר?

אהבתי את האווירה בקליניקה אורבנית, בכלל לא הרגשתי שאני לבד. אם הרגשתי שאני אבודה תמיד מצאתי אנשים להיעזר בהם. בקליניקה הייתה מודעות לכך שאנחנו נתקלים באוניברסיטה באווירה חדשה, ושיש לנו מחסום השפה ולכן הנחו וליוו אותנו.

עכשיו כשאת עובדת בתחום, מה את חושבת שלא מלמדים או חסר בלימודם؟

כאדריכלית הרגשתי שצריך להיות יותר פרקטיקה, ותכנון פיזי. אולי היה צריך להציע יותר אולפנים בתחום הפיזי. יש הרבה אולפנים בתחום התכנון החברתי.

האולפן של צופיה וחיים "אולפן בתכנון ועיצוב אזורי מגורים חדשים- 49883" היה טוב מאוד וקישר בין האדריכלות והתכנון.

(את סילבוס הקורס ניתן למצוא כאן).   

איפה עבדת לאחר סיום התואר? האם הכלים שלמדת עזרו לך?

אני עובדת כחוקרת במכון ירושלים למחקרי מדיניות. עוסקת בכל מיני מחקרים הקשורים למזרח ירושלים, ולאחרונה מובילה מחקר בתחום הבריאות בו אני בודקת את שיטת הפעלת מרפאות של קופות החולים באמצעות זכיינים. זו שיטה ייחודית שמשרד הבריאות מתיר במזרח ירושלים בלבד.

אני גם מלמדת קורס על ממשל ומשטר במדיניות ישראל במכינה האקדמית באוניברסיטה העברית לסטודנטים ממזרח ירושלים ומשמשת כעוזרת הוראה ב"קורס מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה" (49850). לאחרונה הצטרפתי לצוות האדריכלים שעובד על תכנית אב לשכונת אבו טור במזרח העיר עם האדריכלית ד"ר יערה רוזנר. הלימודים עזרו לי להבין יותר את המציאות שמעצבת תהליכי תכנון בירושלים, וגם הרווחתי קשרים חברתיים. ד"ר אמילי סילברמן המליצה עליי לעבוד במכון.

ספרי לי על עבודת התזה שלך

כתבתי את עבודת התזה על בנייה לגובה א-פורמלית בכפר עקב בהנחיית ד"ר אמילי סילברמן. נולדתי בכפר עקב וגרתי שם עד האינתיפאדה השנייה,  כשהשכונה עוד נחשבה יוקרתית. היו בה שטחים ירוקים ותמיד הלכנו ברחוב מהבית שלנו אל הבית של סבתא. כשהתחתנתי חזרתי לגור בכפר עקב, אבל הפעם גרנו בשכונה פחות משנה והחוויה הייתה קשה. ניסיתי לחשוב למה, מה קרה בכפר עקב? הדבר נגע בי מבחינה אישית. כילדה, חוויתי את כפר עקב כמקום טוב ושמח. כשחזרתי כמבוגרת, נגעלתי מהמקום, הרגשתי שאין ביטחון אישי ואין איכות חיים. כשהתחלתי לימודי תואר שני בתכנון, ניסיתי לפענח איך קבלנים הצליחו לבנות מגדלים של 16 קומות ואיך הם שיכנעו את האנשים לקנות אותם. או במונחים אנליטיים, מה הסיבות שגרמו ליצירת תופעת בנייה לגובה א-פורמאלית בכפר עקב. האם זה בגלל הכיבוש? האם תהליכים דומים מתרחשים במדינות אחרות? איך מימנו את הבניה הזו? איך האנשים הצליחו לקנות את הדירות?

בעבודת התזה הגדרתי "בנייה א-פורמאלית" כבניינים בני שבע קומות ויותר שנבנים על ידי יזמים ללא היתר, ללא תכנון, ללא קרקע מוסדרת וללא התערבות הבנקים (בין אם בהלוואות או במשכנתאות) במטרה להרוויח דרך מכירה או השכרה של הדירות הללו.

למדתי שבניה א-פורמלית נמצאת בכל העולם. למשל, בשנות התשעים במצריים הממשלה הייתה חלשה, היה מחסור בשטחים ולאנשים לא היה איפה לגור. גם שם התחילה בנייה א-פורמאלית לגובה. המחקר שלי מראה שבירושלים אנשים מסכימים לגור במקומות האלו כדי לשמור על תעודת הזהות שלהם. בנוסף, הם רוצים לקנות דירה במחיר טוב. המחיר בבניינים הגבוהים של כפר עקב נמוך בגלל שבזמן הבנייה הקונים לא משלמים למהנדסים, אין השגחה ופיקוח והקבלן יכול להשתמש בחומרי בנייה זולים.

האם כתיבת התזה גרמה לך לחשוב בצורה שונה על התופעה?

לפני כתיבת התזה ראיתי את שכונת כפר עקב כשכונות עוני, כ- SLUMS, וחשבתי על בניה א-פורמלית כלא ראויה למגורים. כשגרתי בשכונה לא רציתי לחזור הביתה בגלל הפקקים, והביוב והחלונות שמשקיפים על חלונות השכנים ולא מאפשרים פרטיות. במהלך כתיבת התזה קישרתי את צורת הבנייה למציאות הפוליטית. הבנתי שלמרות כל החסרונות, שכונות העוני שבנויות לגבוה, נותנות פתרון מגורים לתושבי מזרח ירושלים. נקודת המבט שלי השתנתה, מנקודת מבט אישית אל נקודת מבט כללית יותר.

 

איך עיבדת את התזה למאמר אקדמי, מה למדת מזה בסוף?

אין לי ניסיון בפרסום מאמרים. ד"ר נופר אבני מפרסמת הרבה. היא עזרה לי, והנחתה אותי איך להפוך את התזה למאמר אקדמי.

מה התכניות שלך בעתיד?

רוצה להמשיך בלימודי תואר שלשי.

מה את  רוצה לחקור?

להמשיך בחקירת נושא ה- VERTICAL INFORMALITY  ולהתעמק במרקם החברתי בשכונה. הייתי רוצה גם להתייחס לבנייה במחנה פליטים שועפאט, במיוחד מכיוון שמדובר מראש במחנה ולא בשכונת כמו כפר עקב שנחשבה בעבר לשכונה יוקרתית.

מה מעורר בך השראה?

הבנות שלי. אני רוצה שהן יראו את מה אני עושה ואת ההישגים שלי. אני רוצה להיות עבורן מודל לחיקוי. אני מרגישה שאני עובדת בתחום שיכול להשפיע על החברה, רוצה לתת להן את ההרגשה שלמרות שהדרך קשה, אפשר להשיג את מטרותינו. אני רוצה לגרום להן להאמין שהן יכולות להיות מה הן רוצות.

מה חשוב שהאוניברסיטה תדע כדי להיות בית לסטודנטים פלסטינים?

חשוב לדעת שנקודת מבטינו הפוליטית שונה מזו של הסטודנטים היהודים. .

מה את רוצה לייעץ לסטודנטים פלסטינים שמתחילים את לימודיהם?

ממליצה להם להגביר את ביטחונם העצמי. אל תחשבו שהסטודנטים היהודים יותר טובים מאיתנו, ואל תחשבו ששיטת הלימוד של היהודים יותר טובה משלנו. אנחנו גם יכולים לעבוד קשה ולהתחרות עם אחרים.

אני ממליצה גם להתחיל לעבוד בזמן הלימודים ולפרנס את עצמכם. ככל שתצאו לחיים האמתיים מוקדם יותר, יהיה לכם קל יותר להסתגל למציאות. ולבסוף, אל תפחדו לעבוד קשה, הדברים לא באים בקלות.

לפי דעתך מה השתנה ביחס לסטודנטים פלסטיניים באוניברסיטה? מה עוד צריך להשתנות?

היום יש יותר סטודנטים ערבים פלסטיניים בגלל החלטת הממשלה לצמצום פערים. אני לא יודעת אם זה טוב או לא. לפעמים הסטודנטים מתחילים את הלימודים מבלי לדעת מה המטרה שלהם. המספרים הם לא הדבר היחידי שחשוב. חשוב גם שהסטודנטים יהיו מודעים למטרות שלהם וישמרו על זהותם והווייתם.

האם היו לך קשיים כאישה ערביה פלסטינית באוניברסיטה העברית?

חשבתי שיהיו יותר קשיים. השפה היתה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן, המצב נהיה קל. פחדתי גם מהרמה הלימודים שלי, שאני לא אוכל להתחרות עם הסטודנטים היהודים.

 

אני רוצה להודות לבן זוגי, רופא השיניים, מסעב אבו ג'רבייה, שמאוד תמך בי. יש לו תפקיד חשוב בחיים שלי. הוא עזר לי בראיונות לתזה, השקיע המון זמן עם הבנות בזמן שאני למדתי או איחרתי, ומילא את המקום שלי. הוא באמת שותף חיים. אני נמצאת בסביבה תומכת.


 

הכותבת: אימאן אנסארי, ירושלמית, בוגרת האוניברסיטה העברית לחוג השפה וספרות ערבית ולגיאוגרפיה. כיום משלימה תואר שני בשפה וספרות ערבית וגם בתכנון עירוני ואזורי. עובדת כעוזרת הוראה לשפה הערבית במרכז אקדמי שלם בחוג לימודי האסלאם והמזרח תיכון, כעוזרת מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. בנוסף, מלמדת קורס כתיבה יצרת לכיתות ד'-ו' במרכז מחוננים במזרח ירושלים, ומקדמת מחקר של שילוב כרטיס הרב קו במזרח העיר בשיתוף פעולה מחקרי של אוניברסיטת ברקלי, האוניברסיטה העברית והקליניקה האורבנית עם תמרה קרזנר.

קראו פחות
המרפאה העירונית: כיכר העיר

המרפאה העירונית: כיכר העיר

25 מאי, 2021
לואיסה וננצ'יו היא סטודנטית לתואר דוקטור בלימודים עירוניים ואזורים, וכן חברה בצוות המרפאה העירונית. היא למדה אדריכלות ותכנון במולדתה ברזיל, לפני שעברה לצרפת ללמוד תואר שני, שם נשארה לעבוד בארכיטקטורה הומניטרית, כולל תכנון דיור לאחר אסון, עלות נמוכה ושיתופי פעולה.
יצירת חברה צודקת יותר באמצעות תכנון

יצירת חברה צודקת יותר באמצעות תכנון

24 מאי, 2021
איה אגבריה היא סטודנטית לתואר שני בגיאוגרפיה ותכנון ערים ואזורים. היא סיימה את התואר הראשון בפסיכולוגיה ומשפטים, וסיימה את התמחותה במשפטים בסנגוריה הציבורית בתל אביב. איה התנדבה גם עם ארגוני אזרח ואזרח רבים. באמצעות חוויות אלה היא התוודעה לדרכים השונות ליצור חברה צודקת יותר.
מלגות לסטודנטים לתארים מתקדמים ופרויקטים במזרח ירושלים: יצירת ערים שוויוניות יותר

מלגות לסטודנטים לתארים מתקדמים ופרויקטים במזרח ירושלים: יצירת ערים שוויוניות יותר

24 מאי, 2021
הקליניקה האורבנית של האוניברסיטה העברית, בשאיפתה ליצור ערים שוויוניות יותר, משלבת ידע ותרגול לחיזוק המנהיגות הקהילתית המקומית ולסיוע בהצערת שכונות. עם זאת, בחלק מהסקטורים יש פחות גישה למשאבים ושירותים; תכנון עירוני שיטתי, החל מהבסיס ומעלה ובהנחיית המרפאה, יכול לעשות את ההבדל באזורים הנמוכים.
הערכת מרחבים ציבוריים לשימוש בקהילה

הערכת מרחבים ציבוריים לשימוש בקהילה

20 מאי, 2021
התואר הראשון של גלי שסקין הוא בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ותולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית. בזמן שהיא נהנתה מאוד מלימודיה, היא רצתה להשפיע על חוויות האנשים בעולם האמיתי. כשהחלה את התואר השני בגיאוגרפיה ותכנון ערים ואזורים באוניברסיטה, גלי הבינה שהמרפאה העירונית היא הכתובת הברורה עבורה. היא נרשמה לקורס הבחירה של המרפאה, נרגשת ללמוד על תכנון, התחדשות עירונית, ולעבוד עם בעלי עניין שונים במטרה לעודד דיאלוג בתחום זה.
יצירת נעילה מסבירת פנים לאחר וירוס הקורונה

יצירת נעילה מסבירת פנים לאחר וירוס הקורונה

16 מאי, 2021
בעולם שנדמה מחדש בגלל נגיף הקורונה, בו מוזרמים התרחקות חברתית, תקנות היגיינה ומגבלות ממשלתיות כמעט לכל פעילות, הערים מוצאות את עצמן זקוקות להמציא את הזירה הציבורית מחדש. עיריית תל-אביב-יפו, בה מתגוררים קרוב לחצי מיליון איש, הייתה נחושה להילחם בפחד ובשפל הכלכלי שנוצרו בצעדים בבית, תוך הבטחת קיומם של מסבירי פנים, ירוקים, בטוחים ושוויוניים. עיר בעקבות הקלות במגבלות.