כתבה: נוי דרורי

בכנס איגוד המתכננים הארצי האחרון (16.6.22) הקליניקה האורבנית ארגנה מושב  בנושא התחדשות עירונית כמוביליות חברתית. השתתפו בו דוברות ודוברים הפועלים בזירות שונות, בניסיון לבחון את המפגש שבין התחדשות עירונית לאנשים החיים בעוני. ניכר היה כי יותר משביקשו לדבר על המציאות הנוכחית, הם ניסו לאתגר את המובן מאליו ולהציע הסתכלות מחודשת על תוכניות של התחדשות עירונית כמנוף למוביליות חברתית ולהציבה כמטרה מרכזית לצד הגדלת מלאי הדירות.

 

ניתוח המצב הקיים הדגיש כי המדינה דוגלת בסגרגציה כלכלית וסקטוריאלית ומקדמת תכנון של שכונות לפי מתאמים כלכליים. כשמתקיים שילוב בין קבוצות בשכונות החדשות שמוקמות, הערבוב כמעט תמיד קורה באופן מקרי ולא מתוכנן. לפי אביטל בלונדר, מנכ"לית ומייסדת חברת גי'נדאס להתחדשות עירונית חברתית, בבחינת האפשרות למוביליות חברתית באמצעות דיור, מדינת ישראל נמצאת בנסיגה. הפערים הולכים וגדלים בין אזורים בארץ ומתקיימת קורלציה בין הסיכויים למוביליות חברתית לבין המקום בו אדם גר. הבעיה כרוכה, בין היתר, לפי אסף סימון, מנכ"ל אפריקה ישראל, בעובדה שהדיון בהתחדשות עירונית מוסיף להיות מוגבל בדיון במונחים כלכליים, כשערך מכפיל הקרקע מתפקד כפונקציה המרכזית שמתווה מדיניות.

מכאן עולה השאלה, מאיפה מתחילים לפתור את הסוגיה?

ריצ‘ארד בארון, האורח המרכזי של הכנס, מנכ"ל ונשיא של חברת נדל"ן מרכזית בארה"ב, מציע ניסיון פורץ דרך לבחינת השאלה. כמי שגדל בשכונה מעורבת בדטרויט בשנות ה40' וחווה את המגוון המעמדי בשכונה כמציאות שעובדת, הוא ניסח חזון ליוזמה של התחדשות עירונית מסוג אחר. החל ממשנות ה70', הוא החל  לקדם בארה"ב מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית חברתית, באיזורים בהם יש ריכוז של אוכלוסיות מוחלשות והיעדר השקעות עסקיות וציבוריות. הוא עשה זאת תוך קידום חשיבה אינטגרטיבית הכוללת מדיניות דיור, מרחב ציבורי, מערכות חינוך ורווחה כמפתח למוביליות.

האם לחזון שמציע בארון עתיד להיות אחיזה במציאות הישראלית? העבודה של עמותת ג'ינדאס  בפריפריה החברתית והכלכלית בישראל, שואפת להביא את הבשורה לישראל.

אביטל בלונדר, מייסדת העמותה, מציעה מודל שכונתי ברמת אשכול בעיר לוד, המבוסס על ההנחה כי המפתח למוביליות חברתית טמון בשילוב שבין אוכלוסיות מרובות אמצעים לבין אוכלוסיות מוחלשות. בבחינת סוגיית הדיור, מציעה ג'ינדאס פרספקטיבה רחבה יותר של התחדשות השכונה כולה ובתוכה גם בתי הספר, מרכזים קהילתיים ופיתוח המרחב הציבורי בראייה ארוכת שנים. אביטל מתארת כיצד ניתן לשבור את המשוואה שבה אינדיקטור מרכזי לניבוי השכלתו של ילד שגדל היום בישראל היא מקום מגוריו. לטענתה, מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית דווקא בשכונות המוחלשות בהן ערכי הקרקע נמוכים וחסרי כדאיות להשקעת יזמים, במקום שבו יש צורך חברתי אמיתי – יכול להוביל לשינוי.  לצד הצגת החלופות, אביטל מתארת את הבסיס למשבר הדיור כפי שהוא נצפה כיום בישראל: בשעה שבה 2% מהדיור במדינת ישראל הינו דיור ציבורי, ו98% מהדיור הינו בבעלות פרטית בשוק פרוץ מבחינה רגולטורית, מרבית האוכלוסיה שנזקקת לסל אחר של פתרונות,  אינן נופלות לקטגוריות האלו;  קבוצת אוכלוסיה זו מצד אחד אינה זכאיות לשיכון בדיור ציבורי, ומנגד לרוב מתקשה לשאת בעלויות השכירות שהשוק הפרטי מבקש. אביטל הדגישה את הצורך לייצר פלח ביניים, בקידום תכניות לדיור בר השגה והקמת מתחמי תרבות, חינוך ומרכזים קהילתיים בשכונה.

 

 

 

 (קרדיט תמונה:  איגוד המתכננים)

 

שתי הדוברות הנוספות במושב הסבו  את הזרקור לתחומי עשייה נוספים המתבקשים מלבד מדיניות דיור. הדוברת הראשונה, ד"ר מיכל ברייאר, אדריכלית ומתכננת ערים וראש תחום פיתוח קהילתי, הציגה תמונת ראי לשינויים שמתחוללים בשכונת רמת אשכול בלוד; ושאלה כיצד ניתן לבחון שאלות של מוביליות חברתית והוגנות במקום בו תהליכי פיתוח  מתרחשים באינטנסיביות גבוהה. מיכל הציגה את שכונת קריית יובל בירושלים כמקרה בוחן וחידדה על מה עוד ראוי לשים דגש מלבד מדיניות דיור באמצעות ניתוח המטרות של תכנית האב לפיתוח השכונה. לטענתה, לצד פיתוח הדירות שמתקדם, פיתוח השלד הציבורי של המרחב מתמהמה ולכך משמעות רבה ביכולת לבחון תהליכי התחדשות עירונית כזו שעתידה להטיב עם התושבים. מיכל טענה כי האחריות על פיתוח המרחב הציבורי מבוזרת בין גופים שונים, מבלי שקיים גורם המתכלל את המהלך. המצב הקיים מאפשר מוביליות כלכלית בעיקר עבור בעלי הנכסים אך נוטה להחמיץ את אוכלוסיית השוכרים, שחיה בפועל במרחב.

הדוברת השנייה, נגה אדלר, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הוסיפה בהרצאתה נדבך חשוב לבחינת הסוגייה כשאלה- "התחדשות עירונית ומוביליות חברתית, למי?" נגה טענה כי התחדשות עירונית, היא אחת מההתערבויות החברתיות הגדולות ביותר שקיימות כיום בישראל. היא עלולה לשנות את חייהן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, בין אם מדובר  בחסרי עורף משפחתי, אנשים החיים בעוני, קשישים  או בעלי מוגבלויות, שחשופות למורכבויות ולהשלכות הקיומיות יותר מכל; התחדשות עירונית עבור האוכלוסיות הללו היא תהליך מורכב המלווה בפרימה של מעטפת המגורים, היעדר אמון בין היזם לדיירים, שבירת שגרת החיים והתרופפות תחזוקה. לטענתה, גריעת דירות זולות במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית- מהווה גורם ישיר לדחיקת אוכלוסיות לשוליים ועל כן, מוביליות חברתית במסגרת פרוייקטים כאלו היא בהחלט אפשרית, אך היא מחייבת לקחת בחשבון את האוכלוסיות הפגיעות.

מהמושב בכנס, יצאתי בתחושה שהשיח על האתגרים הקיימים חשוב אבל נחוץ עוד יותר לזהות את הפתרונות; היכולת לקדם תהליכי התחדשות עירונית וסוגיות דיור במונחים של מוביליות חברתית היא לא בהכרח מחשבה אוטופית. היא אפשרית בתנאי שמשנים את דפוסי המחשבה לכאלו המתכללים בין סוגיות דיור, רווחה, חינוך, תחבורה ומרחב ציבורי. אני מאמינה שבאופן הזה השלם עתיד להיות גדול מסך חלקיו, ותהליכי התחדשות עירונית יוכלו להביא בשורה גם בבחינת קידום צדק מרחבי.