כתבה: אודיה פרידמן

אסלאם דעיס ואני נפגשות ב״פיל-ביית״, בית תרבות ירושלמית הצופה לעבר ירושלים המזרחית. בנוף הזה כלולה השכונה שבה היא גרה, אבו-תור. אנחנו יושבות לדבר, והיא מספרת לי כמה פשוט היה לה להגיע, היא גרה ממש ממול. זאת למרות המגבלות והחסמים הקיימים בין חלקי העיר ירושלים, או אל-קודס. אסלאם, כך אגלה במהלך הריאיון, היא מסוג האנשים שיודעים להתמודד עם גבולות ולהציב אותם לנגד עיניה במטרה להקהות ולחצות אותם. לאחר שמבינה אותם לעומקם, יש ביכולתה להניע עניינים חשובים המקדמים את הנרטיב למענו היא פועלת ולהשיג את יעדיה.

 

 

אסלאם דעיס

 

מה היה תהליך הלימודים האקדמי שלך?
התחלתי ללמוד ארכיטקטורה בפוליטכניק-פלסטין בחברון. כשסיימתי, חזרתי לירושלים והתחלתי לעבוד בתחום התכנון בארגון בירושלים המזרחית. זו הייתה תקופת התנסות שהובילה אותי להבנה שאני צריכה להתפתח יותר במישור המקצועי – לא הכרתי מספיק את חוק התכנון והבנייה. ברגע שעובדים במסגרת של מוסדות תכנון במדינת ישראל, חשוב לדעת מה המשמעות וההשלכות של החוק הישראלי על מצב התכנון והתשתיות, ובעקבות זאת על המציאות בשטח. בירושלים המזרחית, לדוגמא, בנוסף להיעדר תשתיות התכנון קיימת תופעת בנייה ללא היתר שמשפיעה על איכות החיים של התושבים. אני עצמי גרה בבניין הסובל מבעיות תכנון ובניה. הסקרנות שלי התבטאה בהתפתחות הרצון להבין למה ובאילו מקרים מוסדות התכנון מנפיקים לבניין צו הריסה, ומדוע לא ניתן להסדיר אותו ולקבל היתר בניה. הבנתי שברגע שאכיר בעצמי את החוק, אוכל לעזור לצמצום בעיות בניה ללא היתר מחד, ומאידך להפוך לבעלת מקצוע וידע בתחום. לימוד השפה המקצועית יחד עם השפה העברית יגביר, כך הבנתי, את הסיכוי שלי להשתלב בשוק העבודה. העברית הייתה נחוצה לפתיחת הזדמנויות עבודה מול עיריית ירושלים ומשרדי תכנון שונים, אז נרשמתי לאוניברסיטה העברית והחלטתי ללמוד תואר שני בתכנון ערים. זאת במקביל ללימודי שפה עברית כדי להתפתח ולרכוש בקיאות. באמצעותה אוכל לתקשר באופן פורה עם בעלי מקצוע שבסביבה הקרובה, במוסדות התכנון בעיר ובמשרדים פרטיים ומשרדי ממשלה. 
 

איך הייתה החוויה שלך באוניברסיטה?
לא פשוטה, אבל מעניינת. התחלתי ללמוד בסוף שנת 2015. דאגתי לגבי הכניסה לאוניברסיטה בגלל רצח מוחמד אבו-ח׳דיר בירושלים, מה שגרם גם להורים שלי להרגיש לא בנוח עם הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית. הם חשבו שזה מסוכן עבור אישה ערבייה. לא דיברתי עברית, לא הכרתי את המערכת, אבל זה היה אתגר בשבילי, רציתי להתמודד אתו וללכת קדימה. בירושלים כל צד חושד בצד השני וקיים ביניהם חוסר אמון. מאחר שלא הרגשתי ביטחון בעיר שלי, הופתעתי למצוא שבתוך האוניברסיטה הרגשתי יותר בטוחה. הייתה אווירה נעימה, אפילו לפני שידעתי עברית בצורה ראויה. הבנתי שזה מקום שמושך אותי להיות בו וללמוד. גם לאחר סיום התואר השני בתכנון המשכתי ללכת לאוניברסיטה, ועבדתי עם הקליניקה האורבנית שעזרה לי מהרבה בחינות במישור המקצועי.
 

באבו-תור את מרגישה בטחון?
לא תמיד. שכונת אבו-תור מורכבת משתי שכונות, יהודית-ישראלית, וערבית-פלסטינית, ואני גרה כמעט על קו התפר בין שתי השכונות. אם הייתי גרה במרכז השכונה המזרחית הערבית, הייתי מרגישה עוד פחות ביטחון, בעקבות החוסר בתשתיות: בתאורה, בתכנון, ברמת הפשיעה והאלימות הקיימת בירושלים המזרחית בכלל ובאבו-תור בפרט. במקום להעניק לי תחושת ביטחון, המשטרה באבו-תור יוצרת תחושת חוסר ביטחון וחשד. עם כל זאת היא שכונת המגורים ומרחב החיים שלי.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 

 

מהם הקשיים המרכזיים שנתקלת בהם?
קודם כל השפה. במקביל ללימודים עבדתי כמתכננת קהילתית לשכונות אבו-תור, סילוואן וראס אל עמוד, מה שסייע לי להתנסות הן בשפה והן במקצוע. הבנתי שבלי שפה, בלי להבין את המערכת והחוק, אני לא יכולה להיות מתכננת בעיר שלי. במקום השני – אתגרים חברתיים-משפחתיים. מורכב להיות אישה שהולכת ועובדת בתכנון בתוך חברה מסורתית. לפני האוניברסיטה העברית היו לי הזדמנויות ללמוד בחו״ל, ובגלל כל מיני אילוצים נשארתי פה. בסופו של דבר אני מאמינה שהכל היה לטובה וזה אפילו נתן לי יתרון יחסי בתחום שלי, ללמוד את השפה ואת המערכת התכנון היטב ולעבוד מולה ואיתה.

ואחרי התואר השני?
מיד אחריו התחלתי לעבוד כעצמאית. לקחתי חלק בצוותי תכנון במסגרת תכניות אב מקומיות ובתכניות מפורטות, בעיקר בירושלים המזרחית, ועבדתי עם הקליניקה כמרכזת פרויקטים. העבודה הראשונה שלי כעצמאית הייתה עבודה במקביל על תכנית אב ואדי ג׳וז ותכנית מפורטת של אזור תעסוקה בעיסאוויה. עבודתי ותפקידי בצוות התכנון היו כאדריכלית שמרכזת, מלווה ומקדמת את התכנון מול היועצים ומוסדות התכנון הרלוונטיים. כל אלה שימשו כתהליך למידה אינטנסיבי אודות מהות התפקיד שלי. 

אז בשום שלב לא הועסקת ישירות על ידי העירייה.
לא. הייתה לי הזדמנות לעבוד כרפרנטית באגף תכנון העיר בעיריית ירושלים, אבל הבנתי שתפקיד כזה יגביל אותי במהות ובהיקף העבודה שלי. בחרתי להישאר עצמאית ולעבוד מול העירייה, במטרה להוביל לשינוי יותר אפקטיבי מאשר היה מתאפשר לו עבדתי כרפרנטית או כפקידה באגף תכנון העיר. נוסף על כך, מכיוון שאני עצמאית, ברוב המקרים הם מקבלים את חוות הדעת שלי כבעלת מקצוע שגרה בשכונות הללו. חוות הדעת המקצועיות שלי מכילות מסר סוציו-תרבותי שנוגע לחיים היומיומיים של התושבים. העצמאות שלי נותנת לי חופש גדול יותר להביע את הדעה המקצועית שלי ולהיות בקשר עם יותר גופים בעלי עניין.

אולי כשאנחנו נהיות מתכננות יש לנו חזון לחזור עם כוח מחודש ולהציל את השכונות שבהן גדלנו, אבל בסוף זה יותר מסובך מזה.
כחלק ממחויבותי לשכונתי ולמרחב החיים שלי, גיבשנו חזון לשכונת אבו-תור יחד עם המנהל הקהילתי, שנוסח במסמך מובנה המנחה את קידום התכנון ופוטנציאל הפיתוח בשכונה לקראת אופק תכנוני עתידי. על בסיס המתווה הזה הרשות לפיתוח ירושלים גייסה תקציבים להכנת תכנית אב לשכונה. זו דוגמא לתרומתי לשכונה שלי לאחר שהפכתי לבעלת מקצוע שיודעת להשתמש בידע מקצועי ובשפה כדי להתניע תהליכי תכנון העשויים לקדם את השכונה ולפתור בעיות תכנון.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 

מהם הנושאים הדחופים במזרח העיר?
החלטת הממשלה 3790 נועדה לצמצום פערים שנוצרו במשך עשורים בין מזרח למערב העיר: אבטלה, חוסר בטחון, בנייה ללא היתר, אלימות, נשירות תלמידים מבתי הספר ועוד. הבעיות הללו פוגעות קשות באוכלוסייה בירושלים המזרחית, מה שמוביל לרמת השכלה נמוכה ומגביר את רמת האלימות בשכונות. הבעיה העיקרית הראשונה שארצה לפרט עליה היא המחסור במבני ציבור ובכיתות לימוד. כדי לספק את המחסור, העירייה התחילה לשכור מבנים שמיועדים למגורים ולהפוך אותם לבתי ספר. בפועל הם אינם תקניים, וכך נוצרת סביבת לימוד שלא מעודדת את התלמידים ללמוד. התלמידים מרגישים כאילו הם נמצאים בבתי-סוהר – הכיתה מאוד קטנה, אין מגרשים למשחקים בחוץ וחסרים כל הצרכים הבסיסיים לקיום סביבת לימודים ראויה ואיכותית שהתקנים מחייבים את קיומה. מצב זה של מערכת החינוך בוואדי יגרום נזק לכל הדור החדש ויפגע בתחושת השיוך למרחב שמשמש אותם – לכאורה זה המרחב שלהם אבל הם לא מרגישים שהוא נוצר בשבילם. כל הבעיות האלו משתלבות יחד: המרחב והתכנון עם המרכיבים הסוציולוגיים, מה שפוגע בקהילות תושבי ירושלים המזרחית ואינו מאפשר תחושת שייכות למרחב, גורם לוונדליזם ומונע מאנשים לקחת חלק ביצירת המרחב הציבורי שלהם.
בעיה גדולה נוספת שאבקש להרחיב עליה היא מצוקת הדיור וציפוף הדיור. הנושא הדחוף ביותר בירושלים המזרחית הוא התמודדות עם הצפיפות הקיימת בשכונות  והפחתת היקף הבתים שנבנו ללא היתר. לעירייה יש דעות קדומות שגויות על החברה הערבית, שצריך להתמודד איתן – לדוגמא, ברוב המקרים חושבים שהחברה הערבית לא מתמודדת היטב עם מגורים בבנייה לגובה. צריך ליצור שינוי במדיניות התכנון כדי לספק את הצרכים של תושבי ירושלים המזרחית ולהתמודד עם בעיות הציפוף וניצול השטח. השתתפותי בצוותי התכנון משפיעה על שינוי התפיסה הנוגעת למדיניות התכנון עבור המוסדות האחראיים. יש לי אפשרות להציג תפיסה וכלים המותאמים תרבותית ונסיבתית לתושבים בירושלים המזרחית. הציפוף והעיבוי האורגניים הלא מתוכננים המתרחשים עכשיו בידי תושבים על קרקעות שבבעלותם מייצרים עומס על המערכות השונות – תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, שאינם מיועדות לקלוט את הגידול הלא מתוכנן. 

עיריית ירושלים היא האחראית הבלעדית לירושלים המזרחית?
כן, מכל הבחינות ועל פי חוק. בשנים האחרונות הוקצב הרבה כסף כדי לצמצם פערים בין שני חלקי העיר, ואכן גורמים שונים בעירייה וגם נציגי התושבים מעוניינים לשפר את המצב, אבל השאלה היא איך ומה לשפר. אי אפשר לשלוט בהכל, וישנם דברים שהיה צריך לטפל בהם כבר לפני עשרים ושלושים שנה. ישנה גם שאלת האמון – איך להקנות אמון לתושבים שנגרם להם הרבה נזק וסבל, שהבתים שלהם נהרסו פעם אחר פעם, שסל השירותים עבורם אינו מספיק והם חיים בתנאי מצוקה שונים?

את מרגישה שככל שהשנים עוברות המדיניות נהיית יותר נכונה?
אפשר להגיד שלאחרונה יש סוג של גמישות במדיניות. לפי החלטת הממשלה רוצים להגדיל את מספר המועסקים כדי לצמצם את רמת העוני, אבל אין שינוי לגבי היצע המגורים. המדיניות של הממשלה היא שיפור איכות החיים לתושבי מזרח העיר, אך קצב המעורבות איטי ואינו מדביק את הביקוש בכל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום המגורים. לא מאפשרים היצע כראוי, אז אין מענה לצרכים.  אדם צריך לגור בדירה חוקית ואיכותית, לדעת שלא תיהרס בכל רגע.

מה החלום שלך להמשך?
שאלה קשה. קודם כל לשפר את מצב איכות החיים שלי ושל המשפחה והחברה שלי, שאתפתח עוד יותר מקצועית, אוביל תוכניות בקנה מידה יותר רחב ומשמעותי ואראה בעיני ובעיני הסביבה כ-״אדריכלית חברתית". החלום שלי הוא גם לראות את התוצאה של העבודה שלי בסביבה ואת מימוש התכניות שאני שותפה להכנתן. אני מקווה לקדם אנשים במישור החינוך בכלל ובמיוחד בתכנון המרחבי, ובמקביל לתרום לשינוי התפיסה התכנונית של מוסדות התכנון עבור החברה הערבית. זאת במטרה להעמיק את ההבנה כיצד לשפר את איכות החיים בהקשר ובמצב שאנחנו חיים בו בשכונה שלי, ברחבי העיר ובכל הארץ. אני מקווה שהיותי מתכננת פעילה ומעורבת תוביל לכך שימשיכו להיות לי הזדמנות לתרום ולהצביע על פערים באיכויות, ובזכות ארגז הכלים שלי לגבש תכניות לביצוע הלכה למעשה.