כתבה: עדי שיפרין
"אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה": כילדה הקמפוס היה נעול בפניה, היום תראא הופכת אותו לבית עבור סטודנטיות וסטודנטים מירושלים המזרחית.
ת'ראא קריש תמיד הרגישה לא בדיוק שייכת. הזרות ליוותה אותה מהילדות בה עברה בין שכונות שונות בירושלים המזרחית וגם היום, כשהיא מנסה למצוא תשובות לשאלות של זהות ושייכות. לת'ראא יש אהבה ללימודים ולעבודה קשה, רצון תמידי לדחוף את עצמה קדימה, להשתפר ולהיות טובה ממה שהייתה אתמול. השאלות והשאיפות האלה, יחד עם המון אהבה לעבודה ולא.נשים הביאו אותה לבנות ולסייע לקהילות שונות במרחבים שונים סביבה. את כל זה, ת'ראא עושה עם חיוך ענק וצחוק מתגלגל וסוחף.
כך היא מציגה את עצמה: "אני ת'ראא, אני ירושלמית והעיקר הוא שאני ממשפחה ירושלמית מהעיר העתיקה. זאת הבהרה חשובה כי כשאומרים 'ירושלמית' זה לא רק אומר שאני גרה בה, אלא גם שהמשפחה שלי היא ירושלמית במקור, לא מהמשפחות הכי ידועות, מוכרות או עשירות, משפחה יחסית קטנה. גדלתי בין השכונות א-טור (הר הזיתים), עיסאוויה וואדי אל-גוז'."
ת'ראא קריש
המעבר ממקום למקום גרם לי להרגיש שאני לא שייכת למקום או לשכונה מסוימת, אלא לקטגוריה רחבה יותר של ירושלמיות. ובאמת כשגרתי בשכונות האלה אף פעם לא הייתי חלק מהשכונה. את כל השירותים צרכנו במרכז ירושלים המזרחית (מע״ר מזרח). רוב השכונות האלה הן במקור כפרים צמודים לעיר ולא היו קודם חלק ממנה. אז תמיד זיהו אותנו כזרים בכפרים/שכונות האלה, ואמרו לי את זה בפנים. בתחושה שלי אני תמיד זרה, לא משנה איפה אני גרה אני מרגישה זרה.
אני האחות השלישית מתוך ארבע, ובתור אמצעית תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. חזרו ואמרו לי שאני חכמה, אז המשכתי להשקיע והייתי טובה בבית ספר. למדתי בבית ספר של ווקף (אלפתא אל-לאג׳יאה) ברחוב סלאח-דין מהיסודי עד התיכון, וככה היה מקום שאליו הייתי מחוברת. בסוף סיימתי את התווג׳יהי (בגרות פלסטינית) בציון גבוה. הציונים הגבוהים שלי, הם כי אני... חנונית, כן זאת אני! זה משהו שתמיד היה חשוב לי. למדתי בבית ספר, חזרתי הביתה ושם המשכתי ללמוד. כשסיימתי התלבטתי איפה ללמוד, אם אני רוצה ללמוד הנדסה אז אפשר ללמוד או בנג׳אח בשכם או בביר זית ברמאללה. הייתה גם האפשרות של אוניברסיטת אל-קודס אבל שם היה סיכוי שישראל לא תכיר בתעודה שלי. אז אמרתי לא, אני רוצה להיות אדריכלית מהנדסת, ושכם קרובה אליי כי משפחתה של אמא שלי משם. הצטיינתי בלימודים אבל לא היה לי קל, לומדים המון שעות כי אדריכלות זה מקצוע דורשני ואין לך חיים חברתיים או חיים בכלל. שם הבנתי עד כמה אני אוהבת את ירושלים ולא רוצה להישאר בשכם. חיכיתי לסיום הלימודים ולחזרה לירושלים.
כששואלים אותי למה לא חשבת מההתחלה ללמוד באוניברסיטה העברית? אני עונה שזה לא היה משהו שאפשר לחשוב עליו בכלל. השכונות שגרתי בהן מקיפות הקמפוס, תמיד טיילנו סביב הקמפוס אבל אף פעם לא נכנסו אליו. זה לא המקום שלך, זה מקום שדוחף אותך החוצה בכל מיני מסרים סמויים יותר ופחות: "את לא יכולה להיכנס לפה, את לא יכולה ללמוד פה את לא יכולה להתקבל, זה קשה, זה יקר, את צריכה לדעת עברית, את צריכה להיות ישראלית." כשהייתי ילדה, אחד החלומות שהייתי אמורה להגשים הוא לגלות את הקמפוס הזה!
כשסיימתי את התואר התחלתי לעבוד במשרד שעוסק בהיתרי בנייה במזרח ירושלים. זה היה שונה מכל מה שלמדתי, כי בשכם לא לומדים את חוק התכנון והבנייה של ישראל. במשרד הרגשתי שאני יודעת לעשות מלא דברים מקצועיים בקלות, אבל היה לי חסם כי אני לא מכירה את השפה ואת חוק התכנון והבנייה, ולא למדתי עברית עד אז. ובגלל שאני אוהבת ללמוד ולהשתפר לקחתי קורסים והכשרות עם עמותת
Taawon Welfare Association [1] בעיר העתיקה. עבדתי, למדתי והתחלתי למצוא קליינטים לתכנן להם וילות ביריחו כאדריכלית.איך הגעת לקליניקה?
אני רשומה בלשכת המהנדסים והאדריכלים הירדנית, הפלסטינית והישראלית. פניתי אל האיגודים המקצועיים האלו כי אני יודעת שכדי להתקדם ולהתפתח צריך להכיר עוד אנשים מהמקצוע. אני מאוד חייכנית וסקרנית, והעובדה שאני אופטימית ושמחה באמת עוזרת ופותחת דלתות. דרך הרשתות המקצועיות האלו קיבלתי את הקול הקורא של הקליניקה. בסדנה על אקטיביזם שכינסה ביריחו מהנדסים, משפטנים ועיתונאים, פגשתי את מליחה זגייר בוגרת של הקליניקה. היא סיפרה על עבודה במשרד ברחוב יפו ועל הניסיונות שלה לעשות מבחן רישוי.[2] פרופ' ראסם חמאיסי[3] שהזכיר את התחום של תכנון עירוני וגם שם דגש על חשיבותה של השפה העברית כדי להתקדם במקצוע בארץ ולפתוח את האופק לעוד אפשרויות. הדברים של שניהם נשארו איתי: אני צריכה להיות אדריכלית יותר טובה, להכיר את החוק ואת השפה.את צריכה להבין, אני לא חשבתי שללמוד בעברית זאת אופציה בכלל, הרגשתי שעשיתי משהו כל כך גדול. ללמוד באוניברסיטה העברית, בקמפוס הזה שעד עכשיו דחף אותי החוצה, הפך מחלום למשהו שאפשר פתאום להגשים. לא מטרה ממש חלום! היה לי ברור שאאבק ואעבור את זה.
אחרי שהגשתי את הקול הקורא שכחתי ממנו. כשהגיע המייל שזימן אותי לראיון הייתי מאושרת, אבל לא ידעתי מספיק עברית. אז אמילי (ד"ר אמילי סילברמן מייסדת הקליניקה) הציעה לי להשתתף בכמה קורסים באנגלית עד שאני אלמד מספיק עברית. קיבלו אותי 'על תנאי', בדרישה שאקבל פטור מעברית בשנה הראשונה. לא היה קל לקבל הלוואה כצעירה עצמאית אבל אתגרתי את עצמי. הייתי צריכה בשנה לעשות שלוש רמות והשילוב של לימודי העברית יחד עם הקורסים של התואר היו קשים מאוד. בסמסטר הראשון הייתי חוזרת הביתה עם ראש מפוצץ, ורצה בין לימודים ועבודה. בסוף השנה, עמדתי בתנאים והפכתי רשמית לחלק מהמלגאים.
בקליניקה הצוות מעודד אותנו לשאול שאלות ולהביע את העמדה שלנו, כל רעיון הוא חשוב. שיטת הלימודים שהכרתי עד אז הייתה רק לקבל את המידע שמעבירים לך בלי לערער או להביע ביקורת. זה באמת הבדל משמעותי. אני אומרת את מה שאני חושבת אם הוא נכון או לא נכון וזה יכול להשתנות. וזה שינה את התפיסה שלי, למדתי גם איך להגיד 'לא', או 'סליחה, אבל אין לי זמן לזה'. תמיד הייתי אומרת כן להכל והבנתי בקליניקה שזה לא עוזר לי להתפתח.
ת'ראא שלישית מימין בכנס הדיור בחברה הערבית – נצרת 2022
באיזה פרויקטים השתתפת בקליניקה עד עכשיו?
הלכתי ללמוד תכנון עירוני כדי להיות אדריכלית יותר טובה, ללמוד את חוק התכנון יותר טוב ולהבין איך באמת אפשר להשתמש בו לטובת הקהילה שלי, ובאופן כללי לשפר את העבודה שלי. כמלגאית בקליניקה בפרוייקטים שונים כמו "הפלטפורמה לתכנון במזרח ירושלים "עם הזמן הבנתי שחשוב לי לתכנן עם קהילה ולא רק בשבילה.
ב"אולפן לתכנון אסטרטגי" עם ד"ר אמילי סילברמן וד"ר יערה רוזנר-מנור, ניתחנו את רחוב צ'רצ'יל שמול האוניברסיטה, בו ממוקמת גם הכניסה לקמפוס הר הצופים וגם הכניסה לשכונת עיסאוויה. הרחוב הוא מעין מדבר, אין איפה לשבת ויש חומות גבוהות שמונעות כניסה ויכולת צפייה על המתרחש בקמפוס. בניסיון להפוך את הרחוב ליותר מכיל, אני ועוד שותפות יצרנו הדמיה שכללה פרוייקטים של פלייסמייקינג ועוררה התעניינות בקרב עיריית ירושלים. הפרוייקט נזנח בגלל הקורונה, אבל לי ניתנה ההזדמנות להמשיך לפתח את הפרוייקט כעוזרת מחקר ובקורס על פלייסמייקינג בקמפוס במסגרת תוכנית "מולטיברסיטה". התמקדנו במעונות האוניברסיטה, שהיו בתפוסה מלאה, כי הקמפוס היה ריק במהלך הקורונה. זה שהקורס חזר לקמפוס חיזק אצלי את התחושה שיש לי אפשרות להשפיע ולשנות את המציאות.
יחד עם הנחיית הקורס עבדתי בפרויקט פלייסמייקינג במזרח ירושלים של המשרד להגנת הסביבה והעירייה. בהתחלה, השתלבתי כמעצבת שמשתתפת במפגשים בשכונות השונות. בהמשך, ביקשו ממני להוביל את הפרוייקט כולו. בשנה וחצי שהייתי בפרויקט עבדנו עם שבע שכונות. הנחייה של הקורס והפרויקט עזרו לי להבין שאני רוצה לחקור פלייסמיקינג בסיטואציה של קונפליקט, ולשאול: האם הוא יכול להצליח ומה יכול לעבוד בו? הרגשתי שיש הבדל גדול בין ערים "נורמליות" לבין מה שקורה כאן.אני כותבת את עבודת התזה שלי בהנחיית ד"ר אמילי סילברמן על הסוגיות האלו. וזה באמת שונה, כל פעם חשבתי שאני מכירה את הקהילה אבל אני לא, לא מספיק, וכל פעם אני מגלה משהו חדש. אנחנו שונים אחד מהשני ויש מגוון עצום במזרח ירושלים עצמה. אנחנו חברה ולא 'מגזר'.
סדנת פלייסמייקינג בפרויקט פעילים לקיימות באום טובא – ירושלים, ת'ראא בחולצה האדומה-שחורה
תוכלי לספר קצת על התפקיד שלך בקליניקה היום?
אני מכהנת בתור רכזת תוכנית המלגאים. בנוסף, אני עמיתת מחקר ועוזרת הוראה בקליניקה. אני מנהלת את תוכנית המלגאים הפלסטינים בקליניקה. מה זה אומר? בעצם הסטודנטים מקבלים מלגת שכר לימוד בלימודי תואר שני אבל לא רק, אנחנו גם עושים מגוון של פעילויות, הכשרות ויוצרים רשת של מתכננים פלסטינים בארץ. אחד הדברים שאנחנו עושים הוא סיורים, היינו באל-עוג'א, בג'סר אזרקא, ברהט, במעלול ועוד. הסיורים הם לא רק למלגאים אלא גם למרצים ולסטודנטים היהודים שעובדים בקליניקה – לכל 'המשפחה של הקליניקה' (לפעמים באמת מגיעים גם חברי משפחה של חברי הקליניקה). אנחנו הולכים ברגל ביישוב עם הסבר של תושבי המקום, שמספרים על חווית החיים העירוניים באזור. תוך כדי נוצרת אווירה שמאפשרת להכיר טוב יותר אחד את השני, ללמוד על נושאים משותפים ולשתף פעולה.
יש לנו גם מפגשים חודשיים שעוסקים בנושאים שחשובים לנו, בין הזהות שלנו כפלסטינים או של שימוש בלינקדאין. דאגנו גם לשפר את החדר של הקליניקה כך שיהיה אפשר לשבת ולעבוד בו. לכולם יש מפתח - זה המקום של כולנו. אני אמנם רכזת אבל גם מלגאית בעצמי, כך שיש מישהי שיותר קל לפנות אליה עם יש בעיות וקשיים או התלבטויות שונות. יותר מהכל, אני מנסה לפתח תחושה של בית, של קהילה.
בשנה הקרובה התפקיד שלי יגדל כי מספר הסטודנטים יוכפל ונתחיל שיתוף פעולה בתכנית המלגאים עם אוניברסיטת בן גוריון. השאיפה היא שהמלגה לא תהיה רק שכר לימוד, אלא גם ליווי והכשרות. אנחנו רוצים שהמלגאים יגיעו לתפקידים משפיעים ומכריעים ושתהיה רשת של מתכננים ערבים בארץ, כך שמי שיתכנן יהיו אנשים שמכירים את החברה מבפנים.
סיור המלגאים ברהט
איפה את גרה היום?
בגבעה הצרפתית עברתי במהלך הקורונה מא-טור, כשהרגשתי שמספיק. עברתי במהלך הקורונה, כשהרגשתי שמספיק. תמיד יש מתיחות ועימותים וכוחות משטרה ומשמר גבול, אבל לילה אחד התעוררתי בחצות כשאני נחנקת מגז מדמיע מתחת לחלון שלי. לא הבנתי איך זה נכנס לבית שלי, וזה שבר אותי. חשוב גם להבין שאין מרחב ציבורי שאפשר להנות ממנו. במהלך הקורונה לא היה איפה לשבת מחוץ לבית, אין פארקים, אפילו לא ספסלים, אין לאן לצאת, תמיד חסר מקום לחנות וזה סיפור בעצמו. המעבר לגבעה הצרפתית לא היה יקר כמו שציפיתי. אמנם שכר הדירה יותר גבוה, אבל מפתיע שאני משלמת פחות ארנונה ומקבלת יותר שירותים עירוניים. יש מלא מקומות חנייה ואם צריך אני יכולה לנסוע באוטובוס וברכבת בקלות, יש שטחים פרטיים וציבוריים פתוחים (שפ"פים ושצ"פים).
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
יש לי הרבה שאיפות, אבל המחברת ביניהן היא להקים עמותה שתשלב בין מחקר ופרקטיקה של תכנון עירוני, תעסוק בתכנון קהילתי בדגש על מרחב ציבורי ופלייסמיקינג ותכשיר א.נשים בנושא. המרכז והלב שלה יהיו ירושלים, אבל היא תפעל בכל הארץ (ישראל ופלסטין) ואולי אפילו במזרח התיכון כולו. אני רוצה לעשות שינוי אמיתי מעמדת כוח. אני יודעת שעוד עשר שנים זה יקרה באמת, כי אני אוהבת את ירושלים. לפעמים אני אומרת לעצמי שאני שונאת את העיר המורכבת הזו ולפעמים אני מתאהבת בה.
[1] Taawon Welfare Association עמותת רווחה היא קרן פרטית ללא מטרות רווח שהוקמה בז'נבה בשנת 1983 כדי לתמוך בחברה הפלסטינית בפיתוח בר קיימא
[2]מהנדס רשום יכול להגיש מיד עם רישומו בפנקס המהנדסים והאדריכלים- בקשה למבנה פשוט (עד 4 קומות). לאחר שלוש שנות ניסיון, ניתן לעשות מבחן הרישוי, ואז מותר להגיש בקשת היתר בניה למבנים ללא הגבלת גובה.
[3] פרופ' ראסם חמאיסי פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, מתכנן ערים וגיאוגרף אורבני.