כתבת פרופיל על הילה בר-נר, מתכננת עירונית וחברת ועד פורום מתכננים צעירים
כתבה: עדי שיפרין

בפועל, אנחנו לא מייצרים מקומות שמיטיבים איתנו, ואני חושבת שזה מאוד קשור לתנאים בישראל. בגלל שאנחנו ארץ קטנה וצפופה, לפעמים נראה כאילו מרבית האנרגיה שלנו מושקעת בתיאום בין גורמים ולא ביצירת מקומות שמיטיבים עם בני אדם, במובן הכי פשוט. קחי כדוגמה את הנושא של זיהום אור, ואיך הפיתוח העירוני העלים את הכוכבים. בטקסס למשל, מפתחים שמורות חושך, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להביט לשמיים ולראות כוכבים. בישראל, זה קורה באופן אנקדוטלי, אף אחד כמעט לא מדבר על ההשלכות של הפיתוח העירוני על איכות החיים שלנו. אולי זו הסיבה שאחד הפרויקטים שאני הכי נהנת לקדם במשרד שלנו הוא גיבוש הנחיות תכנון לסביבות שתומכות בילדים צעירים. בכלל, ילדים הם תירוץ טוב לבחון בעין רעננה את הסביבות שאנחנו מייצרים. אני רוצה להאמין כי בכל עבודת תכנון אנחנו רוצים לייצר בסופו של דבר מרחב טוב יותר, שמאפשר לקיים חיים טובים יותר.

הילה בר-נר נולדה וגדלה בראשון לציון, בעלת תואר ראשון במדעי הרוח בתוכנית אמירים של האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני בתכנון ערים. היא חברת ועד בפורום מתכנני ערים צעירים, עובדת כמתכננת במשרד גבריאלי-סגל ועוזרת הוראה במרכז הבינתחומי בהרצליה כיום גרה בתל אביב יחד עם בן זוגה, הכלב, ותינוקת בדרך.

 

 

איך הגעת לקליניקה האורבנית?
עוד לפני שהתחלתי את התואר השני ידעתי שאני רוצה להיות במסלול מחקרי, לכן נפגשתי עם ד"ר אמילי סילברמן שנחשפתי לעבודה שלה לפני כן. אמילי השתתפה במחאה החברתית של 2011 והביאה איתה עמדה ברורה כי "כדי לפתור בעיות פוליטיות-חברתיות צריך להסתכל על הפן המרחבי". כשראיתי שיש לה קורס שנקרא "עיר-אוניברסיטה" נרשמתי. אמילי הייתה חלוצה בלמידה דרך סיורים דינאמיים שמגיעים למקומות עצמם, מאוד התלהבתי מהעשייה שלה ורציתי לעבוד בקליניקה. את המעורבות שלי בקליניקה התחלתי בתור כתבת, ובעיקר דיווחתי על אירועים, משם עברתי להיות הרכזת של הקליניקה ועבדתי על נושאים שונים, החל מחוזים, דרך ניהול המדיה החדשה, ועד פגישות וקידום פרויקטים עם גורמים שונים. במסגרת החשיפה לתכנים השונים בהם הקליניקה עסקה, התחלתי להתעניין בפלייסמיקינג ולכתוב ולערוך פרסום שמנסה לחשוף מהו פלייסמייקינג ואיך הוא בא לידי ביטוי בישראל. בעקבות הפרסום התחלתי לעבוד על התזה שלי שעסקה בתפישות שונות לגבי פלייסמייקינג וההשפעה של הגוף שמוביל אותן (לאומי, עירוני או מקומי) על אופן ניהול התערבויות זולות, זמניות, דינמיות ומונחות קהילה. בהמשך, הפקתי עבור הקליניקה פרסום נוסף, שנשען על סדרת מפגשים בסמינר המכוני שתרגלתי, ונועד לחשוף אנשי מקצוע ומחקר בארץ להיבטים שונים של מעורבות הציבור בתכנון.

הילה מרצה בכנס "תעשו מקום" שנערך בירושלים ב-2018 (צילום: ינון פוקס)

 

 

ומה את עושה היום?

אני בקרוב מסיימת חמש שנים של עבודה במשרד גבריאלי-סגל. המשרד הוקדם ע"י תמי גבריאלי שהייתה המקימה והמנהלת של היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב יפו וגידו סגל שהוא אדריכל ובמשך שנים עבד גם כן ביחידה לתכנון אסטרטגי, ובין היתר הוביל את פרויקט האופניים בעיר בשנותיו המעצבות.

הצטרפתי בתור "כולבוניקית" נמרצת לכל ענייני המשרד, ועם השנים התפקיד התפתח למתכננת ומנהלת פרויקטים. אחד הדברים שאני אוהבת במשרד הוא ההתעסקות בתהליכים אסטרטגיים ארוכי טווח, והסתכלות על תכנון לא רק כייצור תוכניות, אלא בעיקר כייצור תהליכי עומק. דבר נוסף שאני אוהבת הוא אופי הפרויקטים בהם עוסק המשרד, בנושאים מהותיים בעלי חשיבות ציבורית, כמו מרחב ציבורי, תכנון סביבות מותאמות לילדים, התחדשות מרכזים ושכונות בערים קיימות. בשנתיים האחרונות אני משתפת פעולה עם ד"ר נתי מרום שהוא סוציולוג ואדריכל במרכז הבינתחומי, שמתמחה בקיימות ובתהליכי עיור בדרום והצפון הגלובלי. אנחנו עורכים יחד מחקר על התפתחות מדיניות הקיימות בתל אביב בשני העשורים האחרונים ובנוסף אני מתרגלת קורסים במרכז האקדמי הבין תחומי שנוגעים בקיימות ותהליכי עיר עולמיים.

אני גם חברה בוועד פורום מתכננים צעירים, שזו ברכה גדולה. בכנס האיגוד האחרון שהתקיים קיימנו מרחב שיח שמטרתו לגייס מתכננים צעירים שמעוניינים לקדם את המקצוע שלנו, ובעיקר לקדם מטרות חברתיות באמצעות שינוי מרחבי.
 

את מהראשונות שכתבו על פלייסמיקינג בארץ, תוכלי לספר לנו על הזווית שלך מאז התזה?

­­נחשפתי למושג הפלייסמיקינג בשנת 2015 במהלך שיתוף הפעולה שלי עם הקליניקה שיזמה יחד עם מרכז פורטר באוניברסיטת תל אביב את ההגעה לארץ של נציגי הארגון "פרויקט למרחבים ציבוריים" PPS . מבחינתי, פלייסמייקינג מגלם בתוכו את ההבנה שיש שינויים עירוניים שצריכים להתרחש בצורה הדרגתית, דחופה, או קרובה לשטח, ולאו דווקא בתוכניות ארוכות טווח. התזה שלי ניסתה להבין את התופעה שלהתערבויות זמניות, זולות, דינמיות ומונחות קהילה במרחב הציבורי: מה המטרות שמציבים עבורן, ואיך הן משתנות כשגורמים שונים מובילים אותן. למשל מה ההבדל בפרויקטים של יצירת מקום כאשר מובילים אותם קבוצות תושבים, חברה עירונית או משרד ממשלתי.

כשהתחלתי לכתוב את התזה שלי היה מעין באז כללי סביב הנושא, אבל עדיין לא היה ברור איך, עם מי ומתי לפעול. מאז, הרושם שלי הוא שהמקומות שבהם פלייסמיקינג התקדם, כמו בירושלים, עוסקים הרבה יותר בסוגיות פרקטיות, כמו תחזוקה, שיתופי פעולה תקציביים וכו', ופחות במטרות של הפרויקטים עצמם. כך שלמרות שכעת יש יותר כלים וידע על אופן הביצוע של פרויקטים, לא תמיד ברור לכל הגורמים המעורבים מה מנסים בדיוק להשיג באמצעותם.

אני חושבת שפלייסמייקינג יכול להיות אחלה פתרון לטווח קצר, אבל חשוב להסתכל עליו בתור אמצעי להשגת שינוי לטווח הארוך. אני חושבת שהנקודה הזו של מעבר היא גם השלב שבו פלייסמייקינג הופך להיות כלי מעניין למתכננים, לעומת מעצבים או אנשי קהילה.

הילה עם פעילי קיימות של הרשות לאיכות הסביבה בעיריית ת"א ב-2020 (צילום: נעה רגב)

  

מה לדעתך מתכננים יכולים לקדם באמצעות פלייסמיקינג?

הדבר הראשון הוא לתמוך בעצם השימוש בכלי שמציע הפלייסמייקינג - כהשלמה חשובה לשינוייים ארוכי טווח שמאפשרת להעלות ולקדם ידע ורצונות מקומיים על המרחב הציבורי. הצעד השני הוא לנסות לחשוב איך אפשר להשתמש בפלייסמייקינג במדיניות לטווח ארוך. למשל, איך אנחנו לא הורסים גינה קהילתית במסגרת תהליך התחדשות של שכונה, אלא מעצימים אותה ומחזקים אותה. אלה הם סוג האתגרים שמצריכים חשיבה יצירתית ורב תחומית, שהיא היתרון הגדול של מתכננות ומתכננים לדעתי.
 

משהו שהיית רוצה להגיד לקוראים.ות שלנו?

הייתי רוצה להזמין כמה שיותר מתכננים צעירים סקרנים, יצירתיים וחדורי מטרה להצטרף לעצב את התחום שלנו. בעיני, חשוב לזכור ולהזכיר שתכנון ערים הוא לא מקצוע ביורוקרטי ומשעמם. חלק מהדרך לכך היא בהתאגדות עם עמיתים נוספים בפורומים, בפעילות האיגוד, בהאקתונים או בימי עיון. ובעיקר - יש המון כח בלחבור לאנשים שאכפת להם. ככל שיהיו יותר מתכננות ומתכננים סקרנים ובעלי תשוקה לתחום העבודה תהיה מעניינת יותר והשינוי יהיה משמעותי יותר. צריך להמשיך להעלות את חדוות היצירה במקצוע, כי זה לדעתי בדיוק הגורם שמשפיע על המקומות שאנחנו מייצרים, ובסופו של יום - אלה המקומות שכולנו חיים בהם.

"צריך אנשים סקרנים וחכמים שיגיעו לתחום, בתכנון ערים צריך חדוות יצירה ואהבה למקצוע. זה בדיוק מה שמכתיב איזה מקומות אנחנו מייצרים ואת המרחבים בהם אנחנו חיים"

עדי שיפרין היא סטודנטית לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לתאטרון וחברת צוות הכתיבה של הקליניקה האורבנית