"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

7 פברואר, 2022
"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

כתבה: עדי שיפרין

"מגיל קטן הייתי ילד דברן, לא דעתן, דברן, היה לי אומץ לדבר. בתור ילד קטן אתה שומע את ההורים שלך מדברים על כל מיני דברים ועל בעיות שאתה לא תמיד מבין. אבל הייתה שאלה אחת שעניינה אותי יותר: כל שישה-שבעה חודשים שמעתי את ההורים מדברים על צו הריסה לבית שלנו. אף פעם לא הבנתי מה זה, למה שירצו להרוס לנו את הבית? שאלתי את אבא שלי: "אבא זאת הקרקע שלנו נכון? לא פלשנו? הבית שלנו?" והוא ענה שכן. לא הבנתי את כל המשמעות מסביב, בעיקר את זה שההורים שלי היו צריכים להתמודד עם קנסות מאוד גדולים כחלק מהתהליך המשפטי. זה הכריח אותנו להתמודד עם שינויים כלכליים גדולים, פעם מכרנו את הרכב, פעם הפסקנו ללכת לחוגים. זה הטריף אותי בתור ילד, לא הבנתי מה קורה."

 

 

אמל, שנולד בדיר חנא הוא הבן השלישי בין ארבעה במשפחה שהוא מגדיר כמשפחה ערבית ממוצעת, "הכל היה באמצע".  בראיון איתו הוא מספר על התהליך שעבר ועל החלקים שמרכיבים את מי שהוא היום: עורך דין, מתכנן עירוני ופובליציסט שמתווך את המאבקים החברתיים והפוליטים של האוכלוסיה ערבית פלסטינית בישראל. בין היתר, הוא מתראיין כדרך קבע בערוצי תקשורת רבים, מגיש פינה ב"הצד השני" עם גיא זוהר, כותב ומנחה פודקאסט בערבית שעוסק במאבקים המשפטיים של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל.


איך הגעת ללימודי משפטים?

ב2006, כשהייתי בתיכון, פרצה מלחמת לבנון השנייה. היה בלאגן בכל המדינה ובתי הספר הפסיקו לפעול. שנאתי את בית הספר ועשיתי הסכם עם אבא שלי שאם אני אוציא ציון גבוהה בפסיכומטרי אוכל לעזוב את התיכון. ובאמת קיבלתי ציון גבוהה ועברתי לחיפה עבדתי בשטיפת כלים עד שקבלתי את מכתב הקבלה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. 

הדבר הראשון שרציתי להבין כשהתחלתי ללמוד היה סוגיית "צוי ההריסה", למה רוצים להרוס לנו את הבית, ואיך הדבר הזה בכלל עובד. בדיעבדזה מה שהוביל אותי ללמוד יותר ויותר על דיני מקרקעין ודיני תכנון. רק מתוך החומרים האלו פיתחתי מודעות פוליטית, לא באתי איתה לאוניברסיטה. בלימודים הפכתי להיות מאוד פעיל בפן הפוליטי אבל החלטתי לא להישאב ולסיים את התואר. כשסיימתי את הלימודים, התלבטתי בין התמחות במגזר הפרטי במשרד עורכי דין לבין התמחות במגזר הציבורי. רציתי לעשות התמחות משמעותית שתאפשר לי להבין את המערכת יותר טוב, גם אם זה ידרוש מחיר והחלטתי להכנס לאמ-אמא של המערכת - התקבלתי להתמחות במשרד היועץ המשפטי לממשלה בתחום התכנון והבנייה. ההתמחות התקיימה בתקופתו של ארז קמיניץ בזמן בו עבר "חוק קמיניץ" הידוע לשמצה בקרב הציבור הערבי. אומנם לא עסקתי בחוק עצמו, אבל באותה תקופה היה הרבה אקשן במחלקה. בתור מתמחה אתה לא משתתף באופן פעיל, אתה זבוב על הקיר, כותב פרוטוקול שמוחקים את רובו ונשאר רק חלק קטן. ספגתי שם המון ידע אבל גם המון תחושות קשות. המעבר מחיפה לירושלים לא היה קל.

 

מה לא היה קל?

הפרופורציה בעיקר, הכל משתנה. ביום הראשון שלי בירושלים היה פיגוע ראשון בשרשרת אירועי דקירות שהתחילה בירושלים. האירוע הזה גרר סדרה של אירועים קשים בירושלים ואני בתוך משרד המשפטים. בתוך השרשרת הזו יש גם את היום יום של המאבק הערבי בארץ, בעיקר בתחום התכנון והבנייה.  ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?

 ישיבה סוערת אחת שעסקה בוואדי ערה זכורה לי במיוחד. בין המתכננים שהגיעו לדבר בה, הייתה גם ד"ר ענאיה בנא ג'יריס. כשענאיה התחילה לדבר ושפעה ידע משפטי וידע תכנוני היא ריתקה את הקהל. זאת הפעם הראשונה שמשרד המשפטים נחשף לאישה ערביה שמבינה תכנון, משפט, היסטוריה. אני רואה אותה ואומר לעצמי: 'אני רוצה להיות כמוה'. אחרי שהבנתי מה אני רוצה להיות הייתי צריך להבין איך עושים את זה, מה לומדים כדי להיות ענאיה? ראיתי את המלגה של הקליניקה האורבנית ללימודי תכנון באוניברסיטה העברית כהייתי כבר לקראת סוף ההתמחות והלכתי להתראיין. את יודעת מי הייתה בצוות המיון למלגה? ענאיה בנא ג'יריס! 

כשהתחלתי את הלימודים הכל היה מרתק, נחשפתי לשפה חדשה. השיחות עם ד"ר אמילי סילברמן, ראשת הקליניקה, היו משמעותיות במיוחד והיא הציגה את התכנון העירוני כתחום מולטי דיסציפלינרי. זה גרם לי להרגיש שהעובדה שאני משפטן היא יתרון ולא חסרון. אני רואה שכבות שמתכננים לא רואים, את השכבות של המשפט. הלימודים והמילגה בקליניקה אפשרו לי לפתח תפיסה משלי, פגשתי המון סוגים של אנשים מתחומים ועולמות תוכן שונים, משפטנים, גיאוגרפים, עובדים סוציאליים. התחלתי לשאול שאלות על המרחב שלנו ומה מעצב אותו, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו, אבל בעיקר איך זה משפיע על מהות הקיום שלנו - הסכסוך. 

 

אמל בישיבת צוות של הקליניקה האורבנית
 

מה זה אומר?

הסכסוך הוא מהות הקיום שלנו, אי אפשר להתכחש לזה. הוא מרכזי בעיצוב הזהות והחוויה היום יומית שלנו. הלימודים עזרו לי להבין שיש הרבה גורמים שפועלים בעיצוב המרחב. למשל גורמים משפטיים כמו חוק ועדות קבלה, שמאפשר לא לקבל אותי ליישוב מסוים ובעצם להדיר אותי מ900 ישובים. המשפט מעצב את התכנון, התכנון מעצב את המרחב. קחי למשל את הבית שלי, במשך שלושים שנה אין לו היתר בנייה כי יש "קו כחול" שמתכנן שרטט באופן שרירותי מתוך מטרה לתחום את היישוב שלי. הכלי התכנוני הזה משפיע על החיים שלי ושל כל השכונה שלי, כולנו חיים בה ללא היתר.

תוך כדי הלימודים בקליניקה התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין של זיאד קעוואר. בזכותו ובזכות הקליניקה למדתי איך לראות את המרחב גם בעיניים של התושבים. בתור משפטן מעניין אותך הקייס, אבל בתור מתכנן, מעניינת אותך החוויה של מי שאתה מתכנן עבורו, או במקרים שאני ייצגתי, את מי שנפגע מהתכנון.

אחרי שמצאתי את המקום שלי בקליניקה, הרגשתי יותר בנוח לכתוב על הדברים שמעניינים אותי. רציתי להביא את עצמי ואת הסוגיות שמעסיקות אותי לשיעורים. חלק מהמרצים אהבו את זה וחלק לא. בקליניקה מצאתי את מי שחיזק אותי, 'כן, תכתוב על עצמך, על מה שמעניין אותך'. זה גרם לי לתהליך למידה משמעותי, קיבלתי פידבק מאנשים שהסכימו או לא הסכימו איתי. יש משפט שאני אוהב מהתורה "חרב בחרב מתחדדת, כך תלמיד חכם מתחדד מחברו". בקליניקה היה מקום לוויכוחים הקשים וזה נתן לנו אומץ לדון בסוגיות יותר ויותר מורכבות. ככה החלטנו לעשות את הפלטפורמה לתכנון במזרח ירושלים.

לקראת סיום הלימודים הייתי צריך להחליט אם אני עורך דין שמבין תכנון או מתכנן שמבין משפט. החלטתי לקחת את הכלים שלמדתי ולתרום למאבק של הציבור שלי. חזרתי לחיפה והתחלתי לעבוד בעמותת סיכוי-אופוק בתור מתכנן במחלקה למדיניות שוויונית. בסיכוי מאמינים שבאמצעות עבודה שיטתית של הסברה, כתיבת ניירות מדיניות ועבודות מחקר נשנה מדיניות כמו טיפות שחוצבות בסלע. רציתי להוביל מאבק לשוויון מרחבי, לשוויון בהקצאת משאבי הקרקע כדי לשים את האצבע על כל המקומות בהם קיימת מדיניות עמוקה של הפרדה ואפליה. במהלך הלמידה שלנו כצוות, מצאתי את עצמי יותר ויותר מעורב, עם אמירה מקצועית, יושב עם הנהגת הציבור הערבי ומדברר את המאבק. זו גם הייתה נקודת ציון חשובה עבורי. הבנתי שאני מתכנן ומשפטן, אבל הידע הזה הוא בבחינת אמצעי, לא מטרה. הכלי הזה משמש אותי בקידום המאבק בו אני מאמין: ההפרדה המרחבית במרחב הפיזי והתודעתי בה ערבים לא רואים יהודים, יהודים לא רואים ערבים וגם לא שומעים על ערבים.


למה זה קורה?

המצב התכנוני הקיים הוא תוצאה של מימוש חזון פוליטי, חזון לאומי של תכנון יהודי. תמ"א 35 לא משאירה מקום לספק. היא מגבילה את הישובים הערביים ומקיפה אותם ביערות קק"ל. בישובים הערבים יש רשויות מקומית והתושבים כביכול מיוצגים. אבל יש בעיות עומק בייצוג, קיים תת ייצוג של האזרחים הערבים בתוך ועדות התכנון המרחביות והמחוזיות. האזרחים הערבים מהווים 80% מהצפון, אבל יש להם נציגות של 2% בוועדות תכנון. העובדות והמספרים הם כל כך בוטים עד כדי כך שאי אפשר להתעלם מהם. ובכל זאת, בכל פעם שמגיעים למשרד ממשלתי צריך להתעלם מהנתונים האלו, אחרת אתה עושה "פוליטיזציה" לדיון וזה כביכול לא בסדר.
 

אמל עם הצוות של סיכוי-אופוק


 

במדינת ישראל כל היום מדברים על מצוקת הדיור. מהי מצוקת הדיור בקרב החברה היהודית? מחסור בדירות באזור המרכז. מהי מצוקת הדיור בחברה ערבית? מחסור בקרקעות, מחסור בתכנון, מחסור בתשתיות. רציתי לדברר את המאבק הזה באמצעות אומנות המילים. איך לוקחים מפות והופכים אותן למילים, איך אני מנגיש את הפעילות הזאת, תוך כדי עבודה משותפת, תוך כדי הבנה של המורכבות בארגון ותוך כדי הבנה של ההקשר התכנוני להקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי והקשר של חברה משותפת.

התחלתי לצאת נגד עקרון ההפרדה והאפליה ולהשתמש בהבנה התכנונית והמשפטית לא רק כדי להציע המלצות מדיניות למשרדי ממשלה שיתכננו לפי האופי התרבותי בישובים הערביים, אלא גם לפתח גישה חדשה של תכנון: לא תכנון לאומי שמבקש לעצב את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה לטובת הרוב היהודי, אלא תכנון מרחבי שמבקש לתת זכות שווה במרחב לכל מי שגר בו. תכנון יכול להיות פעולה דטרמיניסטית שמונחתת מלמעלה ומקדמת אידאולוגיה לאומנית. אבל תכנון יכול גם להיות הכלי שבעזרתו אנחנו מעצבים את חווית היום יום שלנו בצורה שיוונית.

אחרי שלוש שנים של עבודה ב"סיכוי"[1], החל לגבור עניין הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ונושא הבטחון האישי במרחב הפך להיות הסוגייה הראשונה בסדר היום. בגלל שלמדתי תכנון מנקודת מבט חברתית, אני תופס את סוגיית  הבטחון האישי כסוגיה תכנונית. אם תוחמים יישובים בתוך קו כחול, במשך שנים ולא מאפשרים בהם תכנון והקמת תשתיות, וכך מביאים אותם לצפיפות חסרת תקדים ללא שטחים ציבוריים או כלכליים - כיצד המקומות האלו יכולים להתפתח? הם בהכרח יהפכו לשכונת עוני. מה מובילים החיים בשכונה כזאת? לאלימות. הפתעה, אני יודע.

קחי דוגמא שהיא תמונת הראי ההפוכה, קראתי מחקר שאומר שאנשים שגדלים ליד הים מפתחים סנטימנט אומנותי. מחקר שמקובל על כל הדעות: אם אתה גר ליד הים, מדשאות וירוק, אתה הופך להיות אומן.  אבל להגיד שאם אתה גדל בשכונת עוני עם איום הריסה ללא מרחב ציבורי יש סיכוי שתדרדר לפשיעה או לאלימות? התשובה היא 'לא, מה אתה מדבר שטויות. החברה הערבית היא חברה אלימה, התרבות שלכם אלימה'. בסיכוי,  הבנו שהמשך השיח על שיטור יכול להוביל להשלכות שליליות בלשון המעטה וגם היחס בין ציבור יהודי וערבי וגם בין ערבי למדינה. אמרנו צריך להציע תפיסה חדשה של איך להסתכל על התופעה של האלימות דרך גורמי עומק חברתיים-כלכליים. בסוף מה מעצב את הכלכלה? מה מעצב את הדיור? תכנון. פה הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עם הידע הזה זה לתווך אותו. לנסות להשתמש בידע הזה על מנת להציג את הסיפור שלנו, המאבק שלנו, ולהציג תפיסה תכנונית חדשה כי בירוקרטים לא חסר.

בזה אני אסכם, באמירה הזו: בחיים שלנו במדינה הזו בתור אזרח ערבי פלסטיני, הקרקע היא ציפור נפשו של כל ערבי והחברה הערבית בכלל. הקרקע היא אחד מעמודי התווך של הסכסוך שהוא במהותו סכסוך על שליטה ואדמה. באמצעות דיבור כתיבה ומחקר אני מביא  לידי ביטוי את הזהות שלי כבן לחברה הערבית פלסטינית כבן לאוכלוסייה הילידה שנלחמת על המקום שלה במרחב ונאבקת במדיניות ההפרדה או במדיניות ההלאמה וההחלשה והדיכוי. זה התפקיד הראשון שלי כאיש מקצוע. לא להגיד 'אני לא עוסק בנושאים פוליטיים ורק מונע משיקולים מקצועיים'. פוליטיקה היא שיקול מקצועי. אדוארד סעיד קרא לזה "המשכיל המעורב".

אמל עובד כעת בקרן החדשה כאחראי תקשורת ערבית. הוא גם חבר הועד המנהל בארגון אמנסטי אינטרנשיונל הסניף הישראלי ומוביל מאבקים חברתיים בתחום הצדק המרחבי והסביבתי.