השוק הסיטונאי של ירושלים נמצא בגבעת שאול שבצפון העיר, על סף היציאה ממנה. במקום הזה, שהועבר מאזור שוק מחנה-יהודה בסוף שנות השישים, עוברים כמעט כל הירקות והפירות אותם צורכים תושבי ירושלים. זהו מקום משכנם של מאות אלפי פירות וירקות המחכים לפגוש את ייעודם, של סיטונאים ותיקים בעלי חנויות, ושל קבוצה בשם ״מצילות המזון״. שמה של הקבוצה ראוי להיות דרמטי ככל שהוא נשמע, עוד אדון בכך. בימים טובים מצילות המתנדבות כחצי מכל הסחורה שנידונה להיזרק. בטרם אציג את המצילות, הבה נתעמק במרחב הפעולה הייחודי שלהן, השוק.
השפע המאורגן פרוש על פני משטחי בטון אפורים בשלושה מפלסים: המפלס הראשון במישור הכניסה, עליו ערימות גבוהות ומלבניות של קרטונים המפלס השני הוא מישור המסחר המהיר, הבנוי בצורת חי״ת: משלושת עברי משטח בטון רחב-ידיים מוצבות בסטות-ענק, הדומות למעין קרוואנים פתוחים הפונים פנימה לתוך החצר. בבסטות האלה יושבים הסיטונאים, בניהם ועובדיהם השונים, ועוסקים איש איש בעסקיו. הקרוואנים מורמים מעט, ובעלי ״מרפסות״ צרות עליהן מונחים קרטונים נוספים של סחורה, אולי יותר עדינה. באמצע, על פני קרקע הבטון, נמצאת "עיר שלמה" עשויה ממגדלים בצורות שונות של קרטוני סחורה. בין המגדלים זזות מלגזות מהירות, משפדות על ברזליהן המזדקרים ערימת ארגזים, ונעלמות כהרף עין. המפלס השלישי הוא מישורו של הזבל. שביל הגישה אל מכולות הזבל העצומות נפתח אל הנוף יוצא הדופן הנשקף מהגבעה, ומוביל אותנו, רגע לפני ההגעה אל הזבל עצמו, אל המחסן של מצילות המזון.
מפלס הכניסה אל השוק (צילום:אודיה פרידמן)
פרדוקס אורבני מפתה במקרה של השוק הוא להתחיל לתאר אותו בפני עצמו, מבלי לתאר את המרחב המוביל אליו, כאילו ההגעה אליו נעשתה על ידי הופעה פתאומית בו. זאת מכיוון שהוא מובלעת במרחב, שהדרך המובילה אליו לא מרמזת כלל על נוכחותו. למעשה, בפתח השוק, בסמוך לשער הכניסה, נמצאים שני בתי ספר. השוק צופה אל נופה הגדול והירוק של צפון ירושלים-ליפתא-יער רמות ומעניק בכך תחושה מקראית של צפייה אל עבר האופק מפסגת ההר. התנועה והפעלתנות הרבות שבשוק, כמו גם השפע הרב המאכלס אותו, משווים לו נראות של גן-עדן אלטרנטיבי מורם מעם, ממנו נמשכת השיפעה כלפי בני האדם שעל פני האדמה. כמות עושר כזו על פסגתו של הר היא כמעט על-טבעית, והפוכה במהותה מן הפן המיוזע והמיוגע של עבודת האדמה על פני הארץ, בשדה. ואכן, אם השוואה מוכרת היא שהסופרים והנוחות הצרכנית הם תחילת הגאולה שתסיר את העונש הקמאי ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג: יט), הרי שהשוק הסיטונאי הוא קנדידט לא רע להחליף את גן העדן הבראשיתי ולהיות המקור של גאולה זו. אם במקרה של תיאור גן העדן חלק עיקרי מהפן האידילי היה המאפיין החופשי של אופן הגידול בו, הרי שהשוק הסיטונאי איננו שיבה לשחרור הגדול של הטבע, אלא הוא פסגת השליטה בו. התוצרת רחוקה מבית גידולה, הקרטונים המרובעים נערמים אחד על גב השני, והצבעוניות השולטת במרחב הנראה, המשפיעה כל כך על תחושת השפע, מתקבלת מצבעוניותן של דפנות הקרטונים. את התוצרת עצמה ניתן לראות רק במבט מלמעלה.
מטרת קבוצת מצילות המזון היא מיצוי השימוש באוכל הקיים על פני האדמה. הארגון הוקם בשנת 2018 והוא מונה כ- 120 פעילים ופעילות מכל הגוונים. הפעילות מפעילות פעילויות חינוך להצלה ברחבי העיר ירושלים, מארגנות אירועים קהילתיים וארוחות מזון מוצל, מציבות מקררי שאריות ברחבי העיר ובעיקר עובדות בשוק הסיטונאי וממזערות את כמות הפסולת המושלכת בו. מדי בוקר, מתייצבת קבוצת מתנדבות ליד המחסן המקושט של המצילות. היום בו ביקרתי בשוק, יום שלישי של סוף חודש אפריל, נפתח בצורה לא שגרתית, בזכייה בשלל גדול: כבר בתחילתו עמדה בפתח המחסן ערימה של קרטוני עגבניות. מסקנתי מכך הייתה שהסוחרים כבר מבינים לאן להשליך את התוצרת הפגומה שלהם, ״זבל התחום האפור״ שבדרכו החוצה, מבלי לקבל בקשה ישירה מהמצילות. בדרך כלל, נפתח היום בסבב המיקוח שעושה אביגיל, מתפעלת הקבוצה בשטח, בין הבסטות של הסוחרים. ״בוקר טוב, זורקים משהו היום?״, ״رمضان كريم (רמדאן כרים), מה שלומך? זורקים משהו היום?״. אביגיל עוברת בין המעברים הצרים החנוקים מערימות של תוצרת, במפלס ה״מרפסות״ של הבסטות, וקושרת שיחות קטנות אך יעילות עם הסוחרים. רבים מוכנים לקראת שאלתה, ועוד בטרם תפתח את פיה, לרוב תקבל נענוע ראש לשלילה. המעבר בין בסטה לבסטה איננו פשוט, רוב התנועה נעשית במפלס החצר המשותפת לכל הבסטות, על ידי המלגזות. על פניו, אין צורך מסחרי לעבור בין בסטה לבסטה בקומת המרפסות, ואביגיל היא למעשה היחידה שתופרת את שרשרת הבסטות יחד במעברה בין כל הסוחרים. כשם שלכל סוחר סחורתו, כך נהיית אביגיל סוחרת של מזון מוצל. על כן, בכך שהעגבניות מחכות לצד המחסן בבוקר, מובעת היותן של המצילות חלק שאינו חיצוני, חסוד וצדקני. הן אינן נמצאות בשוק על מנת להפריש ממנו תרומות ומעשרות של חסד לתושבי הסביבה, אולי כמו משגיחי הכשרות הלווייניים בחלל, אלא הן חלק אינטגרלי מהמכונה המשומנת הקרויה ״השוק הסיטונאי״.
מה אם הייתה אפשרות להאכיל את רוב האנשים הרעבים בעולם, מבלי להשתמש בתרומות?
במבט ראשון, מצילות המזון שאני פוגשת נראות כממשיכות מסורת ארוכה של נשים חסודות המטפלות ללא משוא פנים בכל מי שנקרה בדרכן, כמו אחיות הצלב האדום בעת מלחמה. על פי דניאלה זלצר, מקימתן של המצילות בירושלים, התיאור הזה מפספס פן קריטי של מהות פועלן. וכך מחדדת דניאלה את מטרותיהן בהסבירה את האופן בו נתפס פועלן של המצילות בשוק ובעיני הקהילות המקבלות את המזון: ״הסוחרים רואים את העשייה של המצילות כחסד. מאוד מתרשמים שהאוכל הולך למגוון מקומות, אבל כל שאר הפעילות לא פוגשת אותם, היא רחוקה מעולם התוכן שלהם. אני לא יודעת איך זה פוגש את האנשים אליהם האוכל מגיע לבסוף. יש הערכה רבה לפן של הנתינה ושל הצדקה, ובחלק מהמקומות קיימת הבנה מהיכן מגיע האוכל – קבוצה של אנשים מיינו אותו. בקריית יובל הבסטה נמצאת ליד גינה. כל תפוחי האדמה שהגיעו אליהם מעט עבשים נשתלו ועכשיו צומחים, כך שמעגל המזון נוכח. עם זאת, במרחבים רבים אין עדיין בשלות תודעתית לפן האקולוגי, הפוליטי והחברתי של התהליך״.
מצילות המזון לא מזדהות באופן אקסקלוסיבי עם הגדרתן כעושות חסד; בשמן מצוינת הצלת מזון, ולא הצלת אנשים. הצלת המזון לא דורשת מהמזון להשתנות, אלא מהאנשים הסובבים אותו. המזון המוצל, שבאופן טבעי עשוי להיות פחות מושך מהמזון בסופר, אינו מעיד על עצמו. אנחנו נדרשים להעיד על סיפור ההצלה שלו ועל ערכו.
את האכילה אנחנו עושים, כידוע, גם עם העיניים, ובשוק בו הנראות היא חצי מהטעם, הסוחרים יודעים איך לוותר על כמויות רבות של סחורתם. זאת מכיוון שהיא כבר איננה מושכת, או כי חלק מהארגז החל כבר להרקיב, ולא מכיוון שאינה ראויה לאכילה. ניתן לטעון שזה המלכוד-22 של תהליך הצלת המזון: כל התהליך מתאפשר מלכתחילה בעקבות האופן הבעייתי שבו בנוי שוק המזון, על סמך אופי הצריכה. אם לא היינו מדמיינים בעיני רוחנו את העגבנייה המושלמת בבואנו לקנות עגבניות, כמה מזון היה ניצל מבזבוז? אך אם לא היה קיים הרף הגבוה הזה- הרי שהייתה קטנה כמות המזון אותו היו מגיעות המצילות להציל. כמובן שהתשובה לקושיית-דמה זו פשוטה. המצב האידיאלי, לפי רעיון הצריכה המודעת, הוא מציאות שבה אין צורך בהצלת מזון, בעקבות תהליך חינוכי-הסברתי שיעצב מחדש את הציפיות שלנו מאוכל ואת ההבנה של תהליך ההזנה. נוסף על כך, ככל שפחות משאבים מתבזבזים, דהיינו, ככל שהתפוקה הכלכלית של תהליך יותר גבוהה, כך עדיף עבור כל העוסקים במלאכה, מתחילת השרשרת ועד סופה. לכן, אם סוחרים היו מצליחים למכור בקלות את סחורתם גם לאחר שהיא איבדה מחן נעוריה- מחירי העגבניות היו יורדים, וכך גם הנזק הסביבתי היחסי שנגרם בתהליך החקלאי.
גם אם המצילות בפועלן נשענות במידה רבה על רף ההשלכה הנמוך לזבל, הן מעדיפות שהמצב ישתנה וממוקדות בהובלת שינוי שיוביל לפחות בזבוז וזיהום בשוק המזון. הן פועלות באופן פנימי למערכת המזון הקיימת, ואינן שואפות שתישאר על כנה כדי להמשיך לחלוב ממנה את שאריותיה. האג׳נדה שלהן לא חיצונית לזו של הסוחרים, אלא הולכת איתה יד ביד. הן המצילות והן הסוחרים מתאגדים סביב שחקן מרכזי אחד- המזון. ברונו לאטור, הוגה העוסק בתרבות החומרית, מתאר כיצד החפץ )artifact( משמש כסוכן במערכת המשא ומתן ממנה מורכבת החברה, בנוסף לדיון האנושי והממסדי. החפצים מסוגלים להכתיב סביבם התנהגות, המעצבת פנים בתרבות (Latour, 1992). בשוק, המזון מארגן סביבו רף של הגדרת פסולת. אם עבור הסוחרים המזון הוא מזון רק כל עוד הוא ראוי להימכר, ולאו דווקא להיאכל, אזי במקרה של המצילות, ההנכחהמחדש של המזון שנידון להשלכה היא פעולה המעלה אותו שוב לדרגת סוכן במרחב השוק. פעולת השיום-מחדש שלו כמזון פותחת את התהליך החינוכי ומגבשת סביבו תורת צריכה חדשה. במסגרת זאת, פעולותיהן של המצילות הן אלה של סוחרות ופועלות לכל אורך השרשרת המסחרית המוצעת בשוק- הן מתמקחות, הן עובדות וממיינות, ובסופו של דבר הן גם מבקשות לקצור רווח- לא רווח של חסד וצדקה, אלא רווח חינוכי, אקולוגי ואף כלכלי. ככל שהמצילות מצילות יותר מזון, כך מגיע יותר מזון אל יעדו (ולא רק- כך יש יותר אנשים שבעים). כך התבזבזו פחות מים, דשן, דלק ומשאבי אנוש בתהליך היצירה המורכב הזה.
נוכחות במרחב
במבט חטוף, אפשר שהשוק הסיטונאי שומם מאדם. בתוך המרחב הפסאודו-אורבני הזה שמייצר מעין עיר בזעיר אנפין, התנועות הן בעיקרן מכניות: משאיות, מלגזות. כמעט אפשר לשכוח שיש צורך בבני אדם במרחב הזה, שבאופן אירוני מספק את המוצרים החיוניים ביותר להישרדותם של בני האדם. אין שבילים או כיווני הליכה. כיווני הנסיעה והנתיבים במרחבי האספלט הגדולים מוכתבים בעיקר על ידי גופן המוארך של המשאיות, כלומר רק נוכחותם שם מייצרת את הכיוון – למכונות אחריות בלעדית על התנועה.
המצילות מייצרות לבדן את מעמד הולכי-הרגל במרחב. מטרתן כרוכה מלכתחילה בפעולת ליקוט, פעולה שתנועת של רכב לא יכולה להיות עדינה מספיק עבורה. מצילה שעוברת בין באסטות ובין מפלסים שונים בשוק משחקת במשחק של עצמים הגדולים ממנה בהרבה. בכך, היא קרובה יותר לגודל הסחורה עצמה מאשר לכלי הקיבול הגדולים המובילים אותה. עם זאת, ההשתחלות בין האלמנטים הגדולים האלה לא צריכה להיתפס כעקיפה של כללי המשחק. אדרבא, ההבנה המרחבית של המצילות והנכונות שלהן להשתמש בתנועה שלהן באופן יצירתי, היא מה שמאפשר להן להתחבר באופן אורגני למערכת הכוללת של השוק.
עד לא מזמן, למצילות לא היה ״מחסן משלהן״ בשוק, והן נאלצו להתארח בשטח הכביש של החנויות השונות. עם התקדמות מפעל הצלת המזון, הוקצה עבורן מחסן, שמיקומו רחוק מלהיות סתמי – בדרך לזבל. במחסן הן ממיינות, שוטפות, שוברות, משפצות וזורקות פירות וירקות, הסחורה שלהן. כמו שחדר מאפשר לוירג׳יניה וולף לכתוב, מחסן מאפשר למצילות להציל. הענקת המחסן כטקס חניכה לא הובילה להיבלעותן של המצילות בנוף –המחסן שלהן בולט הוא בצבעיו העליזים ובציורי הפירות והירקות המצוירים עליו. ספסלים ואדניות נמצאים מחוצה לו, ומספקים מקומות ישיבה לעובדות. דניאלה מספרת שמדי פעם אפשר לראות את הפועלים הערבים באתנחתא, נשענים אחורה על ספסל. ציור הירקות והפירות שעל גבי המחסן מסמן את השחקן העיקרי בשוק – המזון[1].
מצילות המזון עוסקות במיון אקטישוקים מול המחסן (צילום:אודיה פרידמן)
בזות והגדרת גבולות
אופן הטיפול במיותר מעיד על התרבות, כשם שהגדרת המיותר, או הלא-רצוי, מעידה על ערכיה. איך אנחנו מתמודדים עם מה שאיש כבר אינו רוצה? אם הלכלוך הוא ״דבר-מה שאינו במקומו״[2], איך מצילים את הגדרתו של המזון המוצל?
אם זבל באופן כללי מעיד על הסלידה שלנו מהפרשותינו כבני אדם, על כל סוגיהן, הרי שבהקשר של פירות וירקות מקבל הזבל מעמד מיוחד. מחד גיסא, זבל שעשוי כולו רק מפירות ומירקות ״נקי״ כמעט כמו האדמה, או כמו קומפוסט- כלומר, אין סיבה שיהיה מגעיל מכיוון שלא שלטה בו יד אדם. מאידך, הרקב הגדול וריחו, אליהם ניתן להיחשף בשוק הסיטונאי, מזכיר מדוע עבודתן של המצילות אינה מובנת מאליה. כיצד שונה פסולת-אוכל מפסולת אחרת? אני מתחילה לעבוד במיון עגבניות שהונחו אתמול בשער המחסן של המצילות. העגבניות מבאישות, עבשות ורטובות, ואחת המצילות מורה לי להשתמש בכפפות. המגע בעגבניות הרכות מעורר בי סלידה. בדיעבד, הסצנה הזו מזכירה לי את המונח שטבעה הפסיכואנליטיקאית ז׳וליה קריסטבה בספרה כוחות האימה: ״בזות״ (abjection). הבזות מוגדרת כך:
״יש בבזות אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו…לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט: היותו מנוגד לאני […] הפסולת, כמו הגופה, מורות לי על מה שאני מרחיק בקביעות כדי לחיות. הליחות האלה, הטומאה הזאת, החרא הזה, הם מה שהחיים בקושי נכונים לשאת…היעדר ניקיון או העדר בריאות, לא הם אפוא שהופכים דבר מה לבזוי, אלא מה שמשבש זהות, מערכת, סדר.״ [3]
העגבניות בוהות בי. אני מבינה שמתוך הארגז הזה עשויה להגיע גאולת מזון, אבל הריח האופף לא פוסח גם על העגבניה היפה ביותר שנקלעה לבאר השחת הזו. הריח מפציר להימנע מקרבה, אך המצילות בוחרות להתעלם מנורת האזהרה הזו ולצלול הישר אל מה שכבר לא ניתן לכנותו בפשטות ״קרטון עגבניות״ – זהו קרטון שהחל להרקיב. בניגוד לדחף להשליך את הזבל, המצילות מבקשות להכניס מחדש את המזון הממוין לקטגוריה לגיטימית לצריכה. בהמשך לדבריה של מרי דגלס, אם לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, המצילות מוצאות לאוכל הזה מקום, או מרחיבות את המקום הצר שניתן לו מלכתחילה.
מיון משותף של ארגזי שומר (צילום:אודיה פרידמן)
הגדרה כפלייסמייקינג
המושג פלייסמייקינג (כינון-מקום, עשיית-מקום), מבטא בעגת התאוריה האורבנית את תהליך הפיכת אזור כלשהו ל״מקום״, כלומר ליעד או לאתר שראוי לשהות בו. התהליך מייצר מרחב בעל זהות, שייכות, קהילה, ושימושים שונים לעוברים בו[4]. המחסן של המצילות מבטא תהליך כזה, באשר הקשרים שהן יוצרות עם הסוחרים השונים שמים אותן על המפה הפנימית של השוק. כאמור לעיל, זוהי אינה נוכחות אלימה וצדקנית המבקשת להגיע מן החוץ ולשנות סדרי עולם, אלא נוכחות המביעה באופן החלטי כיצד היא יכולה להיות חלק מהמכונה המשומנת ואף לשמן אותה יותר. נוכחותן של המצילות במרחב שאינו מותאם להתהלכות ״רכה״ או לשיטוט לשם הנאה אנלוגית לנוכחותם של הפירות והירקות הרכים אשר נמצאים בשלבים מתקדמים של הירקבות. אובייקטים אלה, שקרובים להיות, בהתאם לדברי קריסטבה, קרובים יותר לגוף אנושי מאשר לאובייקט זר וקשיח, פגיעים להחריד. המצב הקיצוני של הפגיעות שלהם מובילה אותם להיות מוגדרים לעיתים כזבל אפילו בטרם החלו להבאיש. המבנה המלבני של כל אבני הבניין של השוקמוביל לכך שעגבניה עגולה שהתגלגלה מהקרטון שלה – דינה גיהינום בצורת זבל מהביל. על אף הקשיים הכרוכים בשוטטות רכה במרחב, הצליחו המצילות להקים להם שם, רשת ומרחב משלהן בשוק. יכולתן להגדיר את גדרות הפעולה שלהן מובילה, לא סתם ולא רק כאלגוריה, ליכולת שלהן להגדיר מחדש מהו זבל ומה אינו. מה שהיה בזוי ומאיים, מכיוון שהלימינליות שלו הייתה בלתי נסבלת, מלוקט ומסודר מחדש בארגזי הצלה. כך, מקבלת האמירה של דאגלס משמעות מחודשת. לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, אך ה״מקום״ אליו דברים משויכים מעיקרא יודע להשתנות על פי התנועה התרבותית השופעת באופן תמידי, על פי החינוך ועל פי ההגדרה-מחדש אקטיבית של המרחב.
התרחבות
כעת, נשאר למצילות לחנוך את ביתן החדש, בניין תנובה לשעבר בקצה של השוק הסיטונאי. הוא הולך להיפתח ולאכלס פעילות חינוכית, סדנאות בישול ומגוון של שיתופי פעולה ביוני השנה. תפקידו של מקדש האוכל המוצל הזה נע על הספקטרום שבין עיר מקלט לפסולת לבין פסטיבל היובל, בין רפורמציה מחשבתית של מהו הבזוי לבין חגיגה של שפע ושל פריון, ולדון בכל צדי האתיקה והאסתטיקה של האוכל בזכותו אנחנו חיים.
"הטקסט פורסם לראשונה בבלוג "בחברת האדם"
[1] מחסנן של המצילות אף זכה להשתתף לאחרונה בפסטיבל ישראל, דהיינו- המוצר, הצלתו, ומלאכת הגדרת האוכל הנזרק מחדש כאוכל ראוי לאכילה – הם סוג של אומנות. https://www.israel-festival.org/event/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93/
[2] דגלס, מרי. טוהר וסכנה (1966) (תל אביב: רסלינג, 2010).
[3] קריסטבה, ז׳וליה. כוחות האימה- מסה על הבזות. תרגום: נועם ברוך. (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 7.
[4] עוד על פרויקטים של פלייסמייקינג ניתן למצוא באתר הקליניקה האורבנית של האוניברסיטה העברית: https://urbanclinic.huji.ac.il/
לקריאה נוספת:
Latour, B. (1992) 'Where are the missing masses? The sociology of a few mundane artifacts', in Bijker, W. E. and Law, J. (eds) Shaping Technology/Building Society: Studies in Sociotechnical Change, Cambridge, MA, MIT Press, pp. 225-58.
