כתבה: אימאן אנסארי
כירושלמית, מלגאית הקליניקה, שלומדת לתואר שני בתכנון עירוני וגם חוקרת את מזרח ירושלים (ועוד הרבה דברים עליהם תוכלו לקרוא בתחתית הכתבה) בחרתי לראיין את מליחה זגייר – בוגרת תוכנית המלגאים, שעובדת כיום במכון ירושלים למחקרי מדיניות וכמורה ועוזרת הוראה באוניברסיטה העברית.

מליחה, שפרסמה לאחרונה מאמר ראשון המבוסס על עבודת התזה שלה, היא בעיני אישה מקסימה ומודל לחיקוי לאישה הערבית הפלסטינית. דיברתי איתה על האופן בו היא הפכה את הסיפור האישי שלה ושל השכונה בה נולדה, כפר עקב, לנושא מחקר אותו חקרה אותו לעומק.

למה רצית  ללמוד תכנון באוניברסיטה העברית? איך הגעת לכאן?

סיימתי את לימודי האדריכלות באוניברסיטת ביר זית, ומיד מצאתי עבודה. הבעיה הייתה שכל העבודה התקיימה בשפה העברית, והצריכה ממני לדבר ולכתוב בעברית ולהבין את חוק התכנון והבנייה הישראלי. בגלל מחסום השפה והשפה הגבוהה של חוק התכנון והבנייה, התחלתי לחפש ברשת ומצאתיקורס דיני תכנון שניתן באוניברסיטה העברית. רציתי להירשם לתכנית לתואר שני בלימודי תכנון, אבל הייתי צריכה לעשות שנת השלמה. השפה הייתה לי קשה. הייתי מקליטה את ההרצאות ושומעת אותן שוב בבית. בסוף קיבלתי ציונים טובים. לאחר שנת ההשלמה, התחלתי את התואר השני. גיליתי שכל פעם אני כותבת נייר עמדה או עבודה אני נהנית מכך, והמרצים עודדו אותי ואומרים שאני כותבת יפה. כך החלטתי להמשיך באקדמיה ולכתוב עבודת תזה.

איזה כלים קיבלת מהתואר?

השפה העברית השתפרה מאוד. הבנתי את חוק תכנון והבניה, הבנתי יותר את המציאות בה אנו חיים, את מזרח ירושלים, והתחלתי לקשר בין התיאוריה למציאות.

יצאתי גם עם קשרים טובים ועם חברים חדשים.

ממה הכי נהנית במהלך התואר?

אהבתי את האווירה בקליניקה אורבנית, בכלל לא הרגשתי שאני לבד. אם הרגשתי שאני אבודה תמיד מצאתי אנשים להיעזר בהם. בקליניקה הייתה מודעות לכך שאנחנו נתקלים באוניברסיטה באווירה חדשה, ושיש לנו מחסום השפה ולכן הנחו וליוו אותנו.

עכשיו כשאת עובדת בתחום, מה את חושבת שלא מלמדים או חסר בלימודם؟

כאדריכלית הרגשתי שצריך להיות יותר פרקטיקה, ותכנון פיזי. אולי היה צריך להציע יותר אולפנים בתחום הפיזי. יש הרבה אולפנים בתחום התכנון החברתי.

האולפן של צופיה וחיים "אולפן בתכנון ועיצוב אזורי מגורים חדשים- 49883" היה טוב מאוד וקישר בין האדריכלות והתכנון.

(את סילבוס הקורס ניתן למצוא כאן).   

איפה עבדת לאחר סיום התואר? האם הכלים שלמדת עזרו לך?

אני עובדת כחוקרת במכון ירושלים למחקרי מדיניות. עוסקת בכל מיני מחקרים הקשורים למזרח ירושלים, ולאחרונה מובילה מחקר בתחום הבריאות בו אני בודקת את שיטת הפעלת מרפאות של קופות החולים באמצעות זכיינים. זו שיטה ייחודית שמשרד הבריאות מתיר במזרח ירושלים בלבד.

אני גם מלמדת קורס על ממשל ומשטר במדיניות ישראל במכינה האקדמית באוניברסיטה העברית לסטודנטים ממזרח ירושלים ומשמשת כעוזרת הוראה ב"קורס מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה" (49850). לאחרונה הצטרפתי לצוות האדריכלים שעובד על תכנית אב לשכונת אבו טור במזרח העיר עם האדריכלית ד"ר יערה רוזנר. הלימודים עזרו לי להבין יותר את המציאות שמעצבת תהליכי תכנון בירושלים, וגם הרווחתי קשרים חברתיים. ד"ר אמילי סילברמן המליצה עליי לעבוד במכון.

ספרי לי על עבודת התזה שלך

כתבתי את עבודת התזה על בנייה לגובה א-פורמלית בכפר עקב בהנחיית ד"ר אמילי סילברמן. נולדתי בכפר עקב וגרתי שם עד האינתיפאדה השנייה,  כשהשכונה עוד נחשבה יוקרתית. היו בה שטחים ירוקים ותמיד הלכנו ברחוב מהבית שלנו אל הבית של סבתא. כשהתחתנתי חזרתי לגור בכפר עקב, אבל הפעם גרנו בשכונה פחות משנה והחוויה הייתה קשה. ניסיתי לחשוב למה, מה קרה בכפר עקב? הדבר נגע בי מבחינה אישית. כילדה, חוויתי את כפר עקב כמקום טוב ושמח. כשחזרתי כמבוגרת, נגעלתי מהמקום, הרגשתי שאין ביטחון אישי ואין איכות חיים. כשהתחלתי לימודי תואר שני בתכנון, ניסיתי לפענח איך קבלנים הצליחו לבנות מגדלים של 16 קומות ואיך הם שיכנעו את האנשים לקנות אותם. או במונחים אנליטיים, מה הסיבות שגרמו ליצירת תופעת בנייה לגובה א-פורמאלית בכפר עקב. האם זה בגלל הכיבוש? האם תהליכים דומים מתרחשים במדינות אחרות? איך מימנו את הבניה הזו? איך האנשים הצליחו לקנות את הדירות?

בעבודת התזה הגדרתי "בנייה א-פורמאלית" כבניינים בני שבע קומות ויותר שנבנים על ידי יזמים ללא היתר, ללא תכנון, ללא קרקע מוסדרת וללא התערבות הבנקים (בין אם בהלוואות או במשכנתאות) במטרה להרוויח דרך מכירה או השכרה של הדירות הללו.

למדתי שבניה א-פורמלית נמצאת בכל העולם. למשל, בשנות התשעים במצריים הממשלה הייתה חלשה, היה מחסור בשטחים ולאנשים לא היה איפה לגור. גם שם התחילה בנייה א-פורמאלית לגובה. המחקר שלי מראה שבירושלים אנשים מסכימים לגור במקומות האלו כדי לשמור על תעודת הזהות שלהם. בנוסף, הם רוצים לקנות דירה במחיר טוב. המחיר בבניינים הגבוהים של כפר עקב נמוך בגלל שבזמן הבנייה הקונים לא משלמים למהנדסים, אין השגחה ופיקוח והקבלן יכול להשתמש בחומרי בנייה זולים.

האם כתיבת התזה גרמה לך לחשוב בצורה שונה על התופעה?

לפני כתיבת התזה ראיתי את שכונת כפר עקב כשכונות עוני, כ- SLUMS, וחשבתי על בניה א-פורמלית כלא ראויה למגורים. כשגרתי בשכונה לא רציתי לחזור הביתה בגלל הפקקים, והביוב והחלונות שמשקיפים על חלונות השכנים ולא מאפשרים פרטיות. במהלך כתיבת התזה קישרתי את צורת הבנייה למציאות הפוליטית. הבנתי שלמרות כל החסרונות, שכונות העוני שבנויות לגבוה, נותנות פתרון מגורים לתושבי מזרח ירושלים. נקודת המבט שלי השתנתה, מנקודת מבט אישית אל נקודת מבט כללית יותר.

 

איך עיבדת את התזה למאמר אקדמי, מה למדת מזה בסוף?

אין לי ניסיון בפרסום מאמרים. ד"ר נופר אבני מפרסמת הרבה. היא עזרה לי, והנחתה אותי איך להפוך את התזה למאמר אקדמי.

מה התכניות שלך בעתיד?

רוצה להמשיך בלימודי תואר שלשי.

מה את  רוצה לחקור?

להמשיך בחקירת נושא ה- VERTICAL INFORMALITY  ולהתעמק במרקם החברתי בשכונה. הייתי רוצה גם להתייחס לבנייה במחנה פליטים שועפאט, במיוחד מכיוון שמדובר מראש במחנה ולא בשכונת כמו כפר עקב שנחשבה בעבר לשכונה יוקרתית.

מה מעורר בך השראה?

הבנות שלי. אני רוצה שהן יראו את מה אני עושה ואת ההישגים שלי. אני רוצה להיות עבורן מודל לחיקוי. אני מרגישה שאני עובדת בתחום שיכול להשפיע על החברה, רוצה לתת להן את ההרגשה שלמרות שהדרך קשה, אפשר להשיג את מטרותינו. אני רוצה לגרום להן להאמין שהן יכולות להיות מה הן רוצות.

מה חשוב שהאוניברסיטה תדע כדי להיות בית לסטודנטים פלסטינים?

חשוב לדעת שנקודת מבטינו הפוליטית שונה מזו של הסטודנטים היהודים. .

מה את רוצה לייעץ לסטודנטים פלסטינים שמתחילים את לימודיהם?

ממליצה להם להגביר את ביטחונם העצמי. אל תחשבו שהסטודנטים היהודים יותר טובים מאיתנו, ואל תחשבו ששיטת הלימוד של היהודים יותר טובה משלנו. אנחנו גם יכולים לעבוד קשה ולהתחרות עם אחרים.

אני ממליצה גם להתחיל לעבוד בזמן הלימודים ולפרנס את עצמכם. ככל שתצאו לחיים האמתיים מוקדם יותר, יהיה לכם קל יותר להסתגל למציאות. ולבסוף, אל תפחדו לעבוד קשה, הדברים לא באים בקלות.

לפי דעתך מה השתנה ביחס לסטודנטים פלסטיניים באוניברסיטה? מה עוד צריך להשתנות?

היום יש יותר סטודנטים ערבים פלסטיניים בגלל החלטת הממשלה לצמצום פערים. אני לא יודעת אם זה טוב או לא. לפעמים הסטודנטים מתחילים את הלימודים מבלי לדעת מה המטרה שלהם. המספרים הם לא הדבר היחידי שחשוב. חשוב גם שהסטודנטים יהיו מודעים למטרות שלהם וישמרו על זהותם והווייתם.

האם היו לך קשיים כאישה ערביה פלסטינית באוניברסיטה העברית?

חשבתי שיהיו יותר קשיים. השפה היתה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן, המצב נהיה קל. פחדתי גם מהרמה הלימודים שלי, שאני לא אוכל להתחרות עם הסטודנטים היהודים.

 

אני רוצה להודות לבן זוגי, רופא השיניים, מסעב אבו ג'רבייה, שמאוד תמך בי. יש לו תפקיד חשוב בחיים שלי. הוא עזר לי בראיונות לתזה, השקיע המון זמן עם הבנות בזמן שאני למדתי או איחרתי, ומילא את המקום שלי. הוא באמת שותף חיים. אני נמצאת בסביבה תומכת.

 

הכותבת: אימאן אנסארי, ירושלמית, בוגרת האוניברסיטה העברית לחוג השפה וספרות ערבית ולגיאוגרפיה. כיום משלימה תואר שני בשפה וספרות ערבית וגם בתכנון עירוני ואזורי. עובדת כעוזרת הוראה לשפה הערבית במרכז אקדמי שלם בחוג לימודי האסלאם והמזרח תיכון, כעוזרת מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. בנוסף, מלמדת קורס כתיבה יצרת לכיתות ד'-ו' במרכז מחוננים במזרח ירושלים, ומקדמת מחקר של שילוב כרטיס הרב קו במזרח העיר בשיתוף פעולה מחקרי של אוניברסיטת ברקלי, האוניברסיטה העברית והקליניקה האורבנית עם תמרה קרזנר.