כתבה: גליה גלוברמן
תרגום: אודיה פרידמן
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שאני מקפידה לציין, תוך כדי עבודה ובאמצע מרוצת החיים. או לפחות, ככה זה עד הישמע הצפירה.
ביום השואה, הצפירות מצלצלות בכל רחבי המדינה. בזמן הדקות הבודדות הללו, כמעט כל המדינה קופאת על שמריה. נהגים עוצרים את מכוניתם לאורך הכבישים המהירים, קופאיות מפסיקות את העברת המצרכים בקופה, הלקוחות מניחים בצד את רשימות הקניות, ואימהות המטיילות עם ילדיהן מבקשות מהם לחכות על המדרכה. אנחנו (ואני בכלל זה כישראלית יהודייה) עומדים כולנו בדממה מוחלטת. עבור ישראלים יהודים, זהו יום זיכרון לאומי, אך יותר מכך, זהו טקס כמעט מקודש. עם זאת, בניגוד לכך, בחוגים ערביים ופלסטיניים הצפירות עשויות לייצג מנעד אינסופי של רגשות, כתלות באדם, בסביבתו, ובתפיסות עולמו.
ביום השואה השנה, הייתה לת׳ראא קירש, לד״ר מאיסה טוטרי ולי פגישה שנקבעה מראש לבקר פרויקט של תלמידים במאג׳ד אל-קרום, יישוב ערבי בצפון הארץ. במהלך הביקור תוכנן שנפגוש אנשי מועצה מקומיים. בלילה שלפני היציאה, הבנתי שככל הנראה אהיה במאג׳ד אל-קרום בשעת הצפירה. מחשבות התרוצצו בראשי ונמלאתי חרדה.
״מה אעשה כשתשמע הצפירה? האם זה יקרה בזמן הפגישה שלי עם חברי המועצה? האם הסיטואציה המאוד לא נעימה הזו מצדיקה דיחוי של הביקור? האם אעמוד בדממה או שכדאי שאתעלם מהצפירה? איך יגיבו עמיתי ומארחיי? מה הם יחשבו עלי?״ ידעתי שאני צריכה ליישב את העניין לפני הישמע הצפירה.
חשבתי על זה. אני מאמינה שיום השואה הוא יום שמתעלה מעל קונפליקטים גאופוליטיים עכשוויים. יותר חשוב, איבדתי משפחה בשואה, אני יהודייה, ואני בהחלט איני נבוכה ממי שאני. כדי להיות נאמנה לעצמי, אני צריכה לעמוד. יותר מכך, בחירה לא לעמוד תשקף את ההיפך: בושה, אדישות, ונונשלנטיות לגבי ההיסטוריה שלי ולגבי הזהות שלי. אני מוכרחה לעמוד.
בזמן הנסיעה, שאלתי את ת׳ראא אם היא חושבת שיהיה בסדר אם אעמוד, והיא אמרה שכן, זה יהיה בסדר. לא היו לי שום אשליות או ציפיות שעמיתי המוסלמים והנוצרים, קל וחומר המארחים של הפגישה שלנו, יעמדו – אחרי הכל, הצפירה אינה מציינת טרגדיה שקרתה להם. כשנשמעה הצפירה, היינו בפגישה עם ראש העיר ועם ראש המחלקה לחינוך. ניסיתי במהירות ובשקט למצוא פינה שבה אוכל לעמוד. רציתי לזכור ולכבד את החיים שנספו בזמן השואה, אבל גם ייחלתי לסוף הצפירה. הסיטואציה הייתה כל כך לא נוחה. המארחים שלנו יצאו מן החדר, ואני בוחרת להאמין שהם פעלו מתוך חוסר-נוחות ולא בהכרח כמעשה של התנגדות או של מחאה. סטודנט אחר נשאר יושב. עם זאת, ת׳ראא ומאיסה, על אף שבתחילה היססו, עמדו יחד איתי. למה הן עשו את זה?
רק לאחר כמה שבועות, כשד״ר אמילי סילברמן שאלה אותי לגבי הרגע הזה, התחלתי לעכל מה קרה. ד״ר מאיסה טוטרי היא נוצרייה פלסטינאית שגרה בחיפה כל חייה והייתה מוקפת ביהודים. היא חוותה את הסיטואציה הזו מן הצד השני. היא פעלה איתי כפי שפעלה בעבר עם חבריה היהודים. ד״ר טוטרי בחרה לעמוד מתוך כבוד וחמלה. היא מקווה שעמיתיה יכירו בסבל פלסטיני כשם שהיא מכירה בטרגדיות יהודיות. ות׳ראא, שלא תכננה לעמוד, הסתכלה מבעד לחלון לעבר בית-הקברות המקומי והתרגשה מהשלט שראתה, עליו היה כתוב ״כולם על כדור הארץ הם בני-תמותה״. הרעיון הזה הניע אותה לעמוד. במקום הכי פחות צפוי, ביישוב ערבי, ואל מול ביקורתם של אחרים, עמיתותיי וחברותיי נעמדו לצדי.
הדקה השקטה ההיא הייתה ביטוי יפהפה של סולידריות, של אומץ ושל חברות.