"משאב לאומי" / יעל שמריהו-ישורון

יעל שמריהו ישורון

בתמונה: העיר העתיקה בעכו, 2018. צילום: דבורה שליו

התיישבות אידיאולוגית בערי פריפריה ובערים מעורבות בישראל

בעוד שבשנות הקמת המדינה, ליישוב הארץ נועדה בעיקר חשיבות לאומית של הבטחת ריבונות יהודית וחזקה בשטחי ספר, כיום יישוב המרחב כולל גם מטרות חברתיות-כלכליות.

המדינה מבקשת לשקם ולחזק מבחינה סוציואקונומית ערים ושכונות מוחלשות על ידי הכנסת אוכלוסיות חזקות שיגרמו להון לחלחל לאזור. בעשור השני למאה ה-21, פיזור האוכלוסין בנגב ובגליל נעשה באמצעות מי שמוצג כ'מלח הארץ', לא עוד עולים חדשים, 'חלוצים בעל כורחם'. בגלגול הנוכחי, המדינה לא מהנדסת בעצמה את הפיזור האנושי, אלא מפריטה ומעודדת כוחות חברתיים-כלכליים; עמותות וגרעיני התיישבות ליישב את המרחב. והתוצאה: אוכלוסייה אידיאולוגית, צעירה, משכילה, ממעמד ביניים מתיישבת בערים ובשכונות מוחלשות ומבקשת לחזק את הערים.

אך מה משמעותה של ההנדסה הדמוגרפית החדשה? מה הקשר בין המטרות הכלכליות לאלו הלאומיות? וחשוב מכך, מהן השלכותיה של מדיניות ההתיישבות על יחסים בין תושבים ומתיישבים?

בעידן שבו האינטרס הכלכלי והתחרותי הופך לערך עליון, נראה שההנדסה הדמוגרפית החברתית מסוגלת לערער או לכל הפחות לאזן את השיקולים האתניים והלאומיים שחסמו עד היום קבוצות מודרות. הרצון לשקם את המרחב מבחינה כלכלית וחברתית מבטיח לכאורה את קידומו של שוק 'חופשי', שמספק הזדמנות אמיתית לכל דורש. אפשר היה לחשוב שכעת, כשהסמכות לביצוע פיזור האוכלוסין עוברת מהמדינה לחברה, יישוב המרחב ייעשה בצורה יותר מכילה. ואכן, בחלק מהמקרים, עמותות התיישבות חברתיות מתאמצות לקדם שיח של שותפות עם תושבים מקומיים, שיח שטמון בו פוטנציאל לערער על ההפרדה וההיררכיה האתנו-לאומית בין קבוצות אוכלוסיה. במקביל, התעוררות של פעילים, בני המקום בערי הפריפריה מבשרת על ניצני תחייתה של חברה אזרחית פעילה ומודעת שבכוחה לקדם שינוי אמיתי והתנגדות למדיניות המדירה של שנות החמישים.

אבל, ככלל, נראה שהשיקולים האתנו-לאומיים ממשיכים להתחזק לצד השיקולים הכלכליים ואף משגשגים בזכותם. במסווה של שוק 'חופשי' והתפתחות כלכלית, נדמה שנותרנו עם עוד מאותו הדבר. הפרטת המרחב לידי גופים חברתיים- אידיאולוגיים, נעשית באופן סלקטיבי ומכוון ומשחזרת את המדיניות המדירה. מדובר בארגוני חברה אזרחית שמשמשים זרוע ביצועית חוקית וסמויה של המדינה. כוח המאפשר למדינה להתחמק משאלות של לגיטימיות ומוסר, מתיקון עוול ויצירת צדק. כך גם מדיניות ההתיישבות האידיאולוגית משעתקת פערים בין אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים. תושבים מקומיים נדחקים פיזית ותרבותית ממערכות עירוניות (גנים, בתי ספר, אירועי תרבות ושכונות מגורים) וממערכות סימבוליות; מסטטוס החלוציות ו'הפרחת השממה' בעירם. במקומם, בסיבוב שני של 'הפרחת השממה', כפי שמתארת זאת תהילה חכימי (2016), "מלח הארץ נזרה בחתכי הפריפריה". סיבוב שני של דחיקה אתנית, תרבותית, לאומית וכלכלית של מי שנתפס בידי האליטה השלטת 'אחר', 'זר', שאינו 'אכותי' דיו.

אני קוראת לזה  "ג'נטריפקיציה אידיאולוגית".

בדומה לגנ'טריפיקציה הכלכלית; דחיקה של אוכלוסייה מקומית כתוצאה מכניסה של אוכלוסייה חזקה לאזור, גם התיישבות האידיאולוגית במקרים רבים דוחקת את התושבים המקומיים. הג'נטריפיקציה האידיאולוגית בעידן הנאו ליברלי, מבטאת מדיניות של הנדסה דמוגרפית חדשה, המשתמשת בכלים חברתיים- כלכליים כדי לנהל את המרחב ולהמשיך לשמר את מטרותיה הלאומיות.

האם הג'נטריפקיציה האידיאולוגית היא מדיניות לגיטימית? האם התועלת שווה את המחיר? האם, במקביל לזכותנו לשמור על מדינה יהודית וערכים ציוניים אנחנו מסוגלים גם להביט בחוסר שוויון ולזהות אי צדק? אולי גם לנסות לפייס בניהם? זה אתגר שאין הרבה תשובות טובות עליו. אבל גם אין מספיק דיון בו. בעזרת המשגת המונח, המחקר מבקש לקדם הבנה טובה ומעמיקה יותר של התופעה ולאפשר שיח שיקדם שותפות וצדק מרחבי.

 

יעל שמריהו-ישורון, המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון.