מוזיקה מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו. היא מתווה קשרים בין אנשים, מבססת תחושות של אחדות וקולקטיביות ואף מחזקת ״תחושת מקום״ ומסייעת בכינונה (Cohen, 1998, 273). בעידן בו כל יצירה מוזיקלית זמינה להאזנה מידית וחופשית ברחבי המרשתת, רלוונטית יותר מתמיד אמירתו של ניטשה לפיה "מבלי מוזיקה, החיים היו טעות" (1888). כשאנו שואלים – היכן נמצאת המוזיקה – ניתן להשיב – בכל מקום! באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה. עם זאת, בהקשרה הפיזי-גיאוגרפי, המוזיקה "ממוקמת" בבתים, במועדוני המוזיקה שבערים הגדולות, באולמות האופרה והקונצרטים או בברים השכונתיים, המקיימים הופעות של אמנים חובבים.
אך היכן היא מתחילה? היכן לומד הנגן הבודד כדי לפתח את מיומנויותיו על הכלי? היכן מתאמן הפסנתרן, החצוצרן, המתופף? היכן מנגנים ההרכבים, שאת שיריהם אנחנו שומעים ברדיו? איפה במרחב העירוני המוזיקה מתהווה?
במקרים מסוימים התשובות לשאלות הללו הן פשוטות. מוזיקאים מנגנים בבתיהם, במרכזי המוזיקה הפורמליים, הפזורים ברחבי הערים (״קונסרבטוריונים״) ובבתי-הספר המקצועיים. אולם במקרים אחרים, ובמיוחד בסגנונות מוזיקליים שאינם עולים בקנה אחד עם הזרמים המרכזיים – המוזיקה "מתמקמת" באתרים פחות צפויים ובלתי פורמליים, שההקשר בין ייעודם המקורי לבין הפעילות המוזיקלית המתקיימת בהם לעיתים מקרי בהחלט.
כך, למשל, במקרה של התמונה המצורפת. כביכול, חלל נגינה פשוט: מערכת תופים, איטום אקוסטי מאולתר מודבק על הקירות. אלא שפענוח הקונטקסט העירוני בו נמצא חלל זה, מספרת סיפור רחב יותר, על אופני ההתמקמות של פעילויות מוזיקליות ״שוליות״ או ״אלטרנטיביות״ בערים של היום, ובמקרה זה – בתל אביב-יפו.
בקומת מרתף מתיישנת של בניין משרדים מסחרי במרכז תל אביב, שייעודה הרשמי הינו אחסון בלבד, התפתח בחמש השנים האחרונות ״מתחם״ חדרי אימון מאולתרים, המשמשים בעיקר מתופפים. המחסנים הללו מוצעים להשכרה חודשית ומנוהלים על-ידי חברת ניהול פרטית. הם מקנים למתופפים ולנגנים האחרים חלל עבודה ייעודי לפעולה, בו הם יכולים לנגן בכל שעה של היום ולנהל קשרים קהילתיים בינם לבין עצמם. בשורת המקום עוברת מפה לאוזן בין נגנים, כסוד ליודעי דבר; למתחם אין כל תוקף חוקי או פורמלי ועל-כן, לבקשת נגנים הפועלים בו, אינני מציינת את שם הבניין או את מיקומו המדויק בעיר.
אולם, אין זו דוגמא חריגה. הפעילות המוזיקלית דורשת מרחב פעולה פיזי שניתן להשכירו במחירים סבירים ושניתן להרעיש בו, מבלי לגרום הפרעה לשכנים הנמצאים בקרבת מקום. לפיכך, רבים מהמוקדים המוזיקליים החשובים והמעניינים ביותר בתל אביב-יפו נמצאים בנקודות בעיר המאופיינות בשוליות מרחבית, בין אם בתכנונם המושהה/האינו מוסדר, מעמדן הסוציו-אקונומי של האוכלוסיות המתגוררות בסביבתם ובין אם, ברמה הבסיסית ביותר, במצבו הפיזי של המבנים בהם הם ממוקמים.
התופעה הזו נקראת אי-פורמליות בתכנון, או על-פי החוקרים ארז צפדיה ואורן יפתחאל ״מרחבים אפורים״: אלה מרחבים הממוקמים בין המרחבים "המולבנים" של חוקיות/אישור/בטחון לבין המרחבים "המושחרים" של ענישה/גירוש/הרס (צפדיה ויפתחאל, 2014, 177). אי -הפורמליות מוגדרת כצורת פיתוח בלתי מתוכננת או מוסדרת, המייצרת מנגנוני שוק של קרקע, דיור וכלכלה שאינם מוכרים או מפוקחים על-ידי המדינה. השילוב של שני תהליכים מקבילים – פיתוח
פיתוח בלתי פורמלי ״מלמטה״ ופעולות השעיית החוק בידי המדינה ומוסדותיה "מלמעלה" – הוא שמייצר תהליכים של מירחוב אפור. בפרשנותו המקורית, מתייחס המושג למרחבים פיזיים המשרתים זהויות שוליים אתניות, חברתיות או פוליטיות; עם-זאת, בעבודתי אני מרחיבה את פרשנותו בכדי לדון במרחבי הפעולה של זהויות שוליים אמנותיות, ובהתהוותן של תתי-סצינות תרבותיות.
בעבודת המאסטר שלי, אותה אני כותבת בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתה של פרופסור טובי פנסטר, אני מבקשת לאפיין תופעה זו בזירה המקומית, ובוחנת את יחסי הגומלין בין המוזיקאים לישות העירונית.
העבודה מבקשת לענות על כמה סוגיות עיקריות: כיצד יכול התכנון העירוני להתייחס לפעילות מוזיקלית אלטרנטיבית, שבמהותה הינה פעילות בלתי פורמלית, המתבססת על שינוי ייעודם המקורי של המרחבים הקיימים? כיצד ניתן לתכנן תהליכי התחדשות עירונית מבלי לפגוע במרחבי הפעולה הקיימים של המוזיקאים והיוצרים? והאם בכלל ניתן להגיע להסכמות והבנות בין פעולותיו הפורמליות וההגמוניות של התכנון המסדיר, לבין פעולות עצמאיות המתמקמות ומתקיימות במרחב העירוני באופן לא מתוכנן, ״מלמטה״?
הילה לויט, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, אוניברסיטת תל אביב.