נגה אדלר שטרן, אמא לשלוש בנות, מתגוררת במזכרת בתיה ועובדת סוציאלית במקצועה. כיום, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי. במסגרת תפקידה במשרד הרווחה עוסקת בעבודה ענפה בנושא של פיתוח ותכנון מרחבי וקידום ההיבטים הקהילתיים - חברתיים של המרחב הציבורי וסביבות חיים של קהילות בכלל, ואוכלוסיות עליהן אמון משרד הרווחה.

כבר בתשובה לשאלה המתבקשת, 'איך הגעת ללימודי תכנון?' שהפנתי אליה בתחילת הראיון, נגה מנכיחה את החיבור העמוק והמתמשך בין העשייה בעולם הרווחה לבין עולם התכנון: "בשנת 2003, ויקי כנפו הובילה את מחאת האמהות החד הוריות אחרי הקיצוצים הדרמטיים בקצבאות הביטוח הלאומי ובפרט בקצבאות הילדים. באותה תקופה, עבדתי כעובדת סוציאלית פרטנית במחלקה לשירותים חברתיים בשכונה בצפון ירושלים ופגשתי באופן יומיומי את המצוקות של א.נשים שחיים בעוני רב-דורי ומתמשך. במידה מסויימת, הרגשתי שאנחנו, העובדות הסוציאליות, מתפקדות כמעין רשת ביטחון של המדינה ועוסקות בשמירה על הסדר החברתי. אנחנו בעצם מאיישות שכבה מקצועית שקולטת את הכאב והמצוקה שמבעבעים מלמטה, אותם קולות שבוקעים פעם בכמה זמן במחאות חברתיות.

הצטרפות של מספר מהלכים ובתוכם סיום לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית עם אוריינטציה למדיניות חברתית, הביאו אותי להחלטה לעשות הסבה תוך מקצועית ולעבור למחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית שהוקמה באותה שנה במינהל לשירותי קהילה בעיריית ירושלים. בעבודה סוציאלית קהילתית מצאתי כלים שעזרו לי לגבש תפיסת עולם ביחס למצוקות האלו, היות שהיא מציעה מבט רוחבי על עוני, שלוקח בחשבון היבטים חברתיים, מרחביים, כלכליים וסביבתיים – כל זאת תוך בניית שותפות עם האנשים שחיים בעוני במטרה לשפר את איכות חייהם. כמה שנים לאחר מכן, במסגרת תפקידי כרכזת עבודה קהילתית עירונית ניתנה לי הזדמנות יוצאת דופן לעסוק בשילוב המרכיב החברתי בתכנון עירוני במסגרת גיבוש תוכניות אב לשכונות ותהליכים של פינוי בינוי שהתרחשו באותו זמן. כשהתחלתי להשתלב בתהליכים האלו, הבנתי שתחום התכנון מקנה שפה וכלים שיכולים לתת לי רובד נוסף כעובדת סוציאלית קהילתית ולאפשר לי לעשות את העבודה טוב יותר. אם בעבודה סוציאלית פרטנית התמקדתי בפרט, המעבר לעבודה סוציאלית קהילתית ותכנון מאפשר לי להסתכל על הפרט בסביבה הפיזית והקהילתית בה הוא חי, על הקהילה כמערכת מגוונת ומורכבת המהווה משאב עבור הפרט ועל חשיבות ההתערבות בה.

 

צילום: ברונו שרביט

"אני חושבת שהתכנון הוא אוניברסלי, אבל גם יכול לתת מענה לצרכים סלקטיביים"

לטענת נגה, "החיבור בין עבודה סוציאלית ותכנון, טמון ביכולת להסתכל על החברה האנושית, שאותה התכנון לעיתים מסיט מהשיח. אני מזהה את את השאיפה של עולם התכנון לייצר הסתכלות כוללת ואוניברסלית, אבל מאמינה בכוח של עבודה סוציאלית שמשתלבת בתהליכי תכנון להנגיש צרכים, רצונות ומַאֲוָויִּים אנושיים, ובאופן ספציפי להנכיח צרכים של קבוצות מודרות ומוחלשות: של אזרחים ותיקים, אנשים עם מוגבלויות ואנשים שחיים בעוני בפרט. אני חושבת שתכנון אמור לשרת את כולם, ובמקביל, שיש אוכלוסיות שיודעות להשמיע את הצרכים והרצונות שלהן וכאלה שלא יודעות או לא יכולות לעשות זאת".

בממשק שבו נגה נמצאת בשנים האחרונות, היא מניעה תהליכים לקידום צדק מרחבי וצדק חלוקתי באמצעות מערכת התכנון והקהילות עצמן, ומתוך ניסיון לרתום רשויות מקומיות ושותפי דרך רלוונטיים לפעולה. לדוגמה, היא מספרת כי בפרויקט Urban95 אותו ניהלה במסגרת עבודתה בקליניקה, "המטרה הייתה לתרגם את הצרכים היומיומיים של פעוט.ה בגיל הרך ובני המשפחה שלו.ה למרחב הציבורי." עבור נגה, הפרוייקט היה הזדמנות ללמוד על החיבור בין בין שיקולים חברתיים, במקרה הזה, צרכים התפתחותיים של הגיל הרך, לבין הכלים ומסגרות החשיבה של עולם התכנון.

בשאלה, מהו תפקידה של מערכת התכנון בקידום 'צדק מרחבי'? נגה מדגישה כי מערכת התכנון גם עוסקת בפיתוח משאבים ויכולות. לדוגמה, "כיצד מביאים לכך שרשות מקומית תֵתָעדף את אותם האזורים המוחלשים כשהיא מקדמת תוכניות; נגיד כשיש תקציב שנתי לחידוש ופיתוח  רחובות, איך מביאים לכך שהרשות תמקד את השקעותיה במקומות המוחלשים ביותר בעיר?". כשהתעמקתי בסוגייה, באיזו מידה עניין זה מתפקידו של המתכנן- 'לחשוב חברתית'? נגה השיבה כי "יכולת החשיבה הזו, בהסתכלות על החברה כמכלול, צריכה להיות אינהרנטית. צריך שיהיה מישהו שיגיד את הדברים האלה; "יגידו לך מתכננים - תכנון טוב הוא תכנון שטוב לכולם. אני מבקשת לאתגר את האמירה ולומר שנכון שלכאורה תכנון טוב טוב לכולם, אולם עליו להכיל גם את המרחב להתבונן, לתת תשומת לב ומענים דיפרנציאליים לא.נשים וקבוצות עם מאפייני רקע ייחודים. בפרט אני חושבת שעל התכנון להביט על א.נשים שחיים בעוני, שיעור הולך וגדל מקרב תושבי ישראל, ולחתור לשיפור איכות חייהם.ן בכל מובן, היות שתכנון הוא כלי עוצמתי שיכול לשנות סדר חברתי קיים. בשביל לעשות את זה, מתכננים צריכים לפתוח את הדלת לדיאלוג בין תחומי".

נגה עוסקת כיום בתרגום וזיקוק קולות מהשטח, אותם היא מכירה היטב כעובדת סוציאלית, למדיניות ממשלתית. נדמה שהיומיום שלה כמנהלת תחום פיתוח אורבני מורכב משצף של סוגיות שעולות מהשטח. רק בשבוע בו פגשתי אותה, ביום ראשון היא פגשה מנהלות מחלקות לשירותים חברתיים מעתלית, חדרה ובנימינה; ביום שלישי עסקה במחסור בשטחים ירוקים בישובים ערביים; וביום חמישי ברפורמה המוצעת לתהליכי התחדשות עירונית המקודמת במסגרת חוק ההסדרים. את הקולות והסוגיות המרובות האלו היא מביאה להתווית מדיניות דרך יצירת שיתופי פעולה בין תחומיים, פיתוח כלים והשתלמות לבעלי לתפקידים, כמו  מנהלי.ות מחלקות לשירותים חברתיים. "הצומת הזה שמאפשר את ההתארגנות הקהילתית בכל מיני קני מידה ומאפשר גם לקדם שינוי מדיניות. עובדים.ות סוציאליים.ות עושים.ות את זה גם היום, למשל בחקיקה שקשורה בהתחדשות עירונית ובתהליכים עירוניים. אולם ברשות המקומית, שזו הזירה המקומית, יש חשיבות כפולה לבינתחומיות."

היא מתארת את העבודה מתוך הממשלה במוטו שמדבר את השפה האינטגרטיבית. "השלם גדול מסך חלקיו" – מדגישה את חשיבות ההיכרות בין המשרדים השונים ודרכי פעולתם לשם יצירת שותפויות. היא מאפיינת את המפגש בזירה הממשלתית כהצטלבות שמנכיחה את השוני שבין עבודה סוציאלית לתכנון. "השוני אינו רק בשפה ובמונחים. מדובר ב- DNA אחר לגמרי. השיח של עבודה סוציאלית הרבה יותר רך, מאפשר, תהליכי ומקדם דיאלוג. השיח במערך התכנון עשוי להיות יותר מחוספס ומתבסס על בעלי אינטרסים."

נושא נוסף שנגה עוסקת בו בשנה הנוכחית, בהובלת ובשיתוף פעולה הדוק עם ד"ר אלה ברנד לוי, עמיתת תכנית ממשק במשרד הרווחה, הוא היערכות משרד הרווחה למשבר האקלים. הרקע למהלך הוא הקמת מנהלת היערכות לשינוי האקלים. משרד הרווחה והביטחון החברתי הינו אחד המשרדים האחרונים להצטרף אל המינהלת. עם זאת, הוא אחד המשרדים הראשונים שהתחילו בבניית תכנית היערכות משרדית לשינויי האקלים. זאת, מתוך הבנה שמשבר האקלים הוא בעל השפעה על כלל האוכלוסיות, אולם אוכלוסיות מוחלשות נפגעות ממנו יותר.

בנוסף לבניית תכנית ההיערכות המשרדית, המשרד שותף גם לתכנית המאיץ אותה מובילים משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. מטרתה – לקדם תכניות היערכות למשבר האקלים ברמה המקומית. משרד הרווחה ביצע מיפוי מרחבי של אוכלוסיות פגיעות בחלק מן הרשויות שמשתתפות בתכנית המאיץ כדי לאתר את האזורים בהם מתגוררות אוכלוסיות פגיעות, למשל אזרחים ותיקים חסרי עורף משפחתי ואנשים עם מוגבלויות. לאור זאת, המשרד מתמקד בתכנית ההיערכות המקומית בשכונות שפגיעות גם מבחינה אקלימית, להיווצרות שריפות, הצפות ואיי חום עירוניים.

הרי אני מגדירה את עצמי כפלסטינית שגרה במזרח ירושלים, תושבת קבע בעלת תעודת זהות ותעודת מעבר ישראליות, אך יש לי דרכון ירדני ואין לי שום אזרחות.
אם ברצונכם לדעת יותר על מורכבות החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים, על הזהות, התושבות ועד, אני ממליצה להשתתף בקורס
"מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה" (49805).

בשבילי הקורס היה הזדמנות ראשונה להשתתף במסגרת רשמית בה מדברים על החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים מכמה זוויות. זה לא דבר רגיל, זה לא מובן מאליו. בדרך כלל אני זו שצריכה להסביר את המצב. לא כולם מבינים או אפילו מאמינים שזו מציאות שמתקיימת כאן בארץ. למה קשה להאמין? שכשאני טסה לחו"ל, אני צריכה לקחת איתי גם את הדרכון הירדני וגם את תעודת המעבר הישראלית ואני לא יודעת מתי להציג כל אחד מהם. או את העובדה שכל הזמן עוצרים אותי בגלל שאני לובשת חג'אב. לפעמים אפילו בשכונת א-טור בה אני גרה. האם  אני מאיימת מבחינה ביטחונית בשכונה שלי?
 

שמחתי להשתתף בקורס, אהבתי אותו ולמדתי המון ממנו. למרות שאני תושבת מזרח ירושלים שחיה את הקושי היומיומי, לא הכרתי לדוגמה את היסטורית כיבוש מזרח העיר או את ההחלטה של הממשלה לגבי אזרחות התושבים שם, עליהן שמענו בהרצאה של ד"ר אמנון רמון חוקר בכיר במכון ירושלים. לשמוע את ההיסטוריה שלך מאדם אחר זה לא קל! זה מרגיש כאילו את רואה את החיים שלך בסרט שמוצג בעיני הזולת. לא מסתירה שבכמה מקרים הצפייה בסרט הזה גרמה לי לצאת מהשיעור בוכה. במיוחד בהרצאה על גדר ההפרדה שבה מרצה אורח דיבר על הגדר והציג אותה כדבר חיובי. הוא תיאר איך הגדר עשתה טוב לישראלים והעלתה את איכות החיים שלהם והביטחון האישי. הוא לא הזכיר במילה את החברה הפלסטינית שנפגעה מהמהלך מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. לצערי לא יכולתי להגיב בשיעור או להוציא אף מילה בהרצאה. גם אחרי שני תארים שעשיתי בשפה העברית אני עדיין מרגישה שיש לי מחסום של שפה וחוששת לדבר מול קהל רחב. ובמיוחד, לדבר על נושא עצוב, רגיש ומכעיס עלול לגרום לי לבכות במקום להצליח לדבר. לא נעים לי להתחיל לבכות מול כולם אז החלטתי לשתוק. אבל בסוף השיעור דיברתי עם ד"ר אמנון רמון וד"ר שרית בן שמחון שאכן הקשיבו לי.

בלימודי תכנון עירוני ואזורי כמעט ולא מתייחסים למצב המורכב במזרח ירושלים. תמיד קל יותר לעצום עיניים מאשר להסתכל במציאות נוכחה. אבל בקורס הזה ניתנת האפשרות ללמוד על מגוון נושאים: דיברנו על החלטת הממשלה 3709 -  צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים, חינוך והשכלה גבוהה, כלכלה ותעסוקה, תכנון במזרח העיר וקרקעות לא מוסדרות. כתושבת מזרח ירושלים וסטודנטית לתואר מוסמך בתכנון עירוני ואזורי אני ממליצה בחום להשתתף בקורס וללמוד על החיים של האחר הקרוב שבדיוק גרים בצד השני של אותה עיר.
 

העם הפלסטיני ובמיוחד התושבים המזרח ירושלמים סובלים בחיי היומיום במגוון סוגיות: אנחנו מחכים בכל יום שעות ארוכות במחסום, קיים קושי גדול בקבלת היתרי בניה, כאשר אנחנו בונים ללא היתר הורסים לנו את הבתים, יש מחסור ענק בגני ילדים ובשטחים פתוחים, התורים לביטוח הלאומי או ללשכת ההגירה והאוכלוסין ארוכים מאוד והשירות שאנחנו מקבלים ירוד. ואלו רק מספר קטן של דוגמאות מתוך שורה ארוכה. יש לכם את הבחירה לשמוע על זה או להמשיך לעצום עיניים. לבסוף, אני רוצה להזכיר לכם שכולנו בני אנוש ולכולנו יש רגשות. אנחנו אכן אוהבים את החיים. אבל כפי שמחמוד דרוויש, המשורר הפלסטינאי המפורסם, אמר: "אנחנו אוהבים את החיים אם אנחנו יכולים (להבקיע) אליהם דרך". 

הכותבת: אימאן אנסארי, ירושלמית, בוגרת האוניברסיטה העברית לחוג השפה וספרות ערבית ולגיאוגרפיה. כיום משלימה תואר שני בשפה וספרות ערבית וגם בתכנון עירוני ואזורי. עובדת כעוזרת הוראה לשפה הערבית במרכז אקדמי שלם בחוג לימודי האסלאם והמזרח תיכון, כעוזרת מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. בנוסף, מלמדת קורס כתיבה יצרת לכיתות ד'-ו' במרכז מחוננים במזרח ירושלים, ומקדמת מחקר של שילוב כרטיס הרב קו במזרח העיר בשיתוף פעולה מחקרי של אוניברסיטת ברקלי, האוניברסיטה העברית והקליניקה האורבנית עם תמרה קרזנר.

השוק הסיטונאי של ירושלים נמצא בגבעת שאול שבצפון העיר, על סף היציאה ממנה. במקום הזה, שהועבר מאזור שוק מחנה-יהודה בסוף שנות השישים, עוברים כמעט כל הירקות והפירות אותם צורכים תושבי ירושלים. זהו מקום משכנם של מאות אלפי פירות וירקות המחכים לפגוש את ייעודם, של סיטונאים ותיקים בעלי חנויות, ושל קבוצה בשם ״מצילות המזון״. שמה של הקבוצה ראוי להיות דרמטי ככל שהוא נשמע, עוד אדון בכך. בימים טובים מצילות המתנדבות כחצי מכל הסחורה שנידונה להיזרק. בטרם אציג את המצילות, הבה נתעמק במרחב הפעולה הייחודי שלהן, השוק.

השפע המאורגן פרוש על פני משטחי בטון אפורים בשלושה מפלסים: המפלס הראשון במישור הכניסה, עליו ערימות גבוהות ומלבניות של קרטונים המפלס השני הוא מישור המסחר המהיר, הבנוי בצורת חי״ת: משלושת עברי משטח בטון רחב-ידיים מוצבות בסטות-ענק, הדומות למעין קרוואנים פתוחים הפונים פנימה לתוך החצר. בבסטות האלה יושבים הסיטונאים, בניהם ועובדיהם השונים, ועוסקים איש איש בעסקיו.  הקרוואנים מורמים מעט, ובעלי ״מרפסות״ צרות עליהן מונחים קרטונים נוספים של סחורה, אולי יותר עדינה. באמצע, על פני קרקע הבטון, נמצאת "עיר שלמה" עשויה ממגדלים בצורות שונות של קרטוני סחורה. בין המגדלים זזות מלגזות מהירות, משפדות על ברזליהן המזדקרים ערימת ארגזים, ונעלמות כהרף עין. המפלס השלישי הוא מישורו של הזבל. שביל הגישה אל מכולות הזבל העצומות נפתח אל הנוף יוצא הדופן הנשקף מהגבעה, ומוביל אותנו, רגע לפני ההגעה אל הזבל עצמו, אל המחסן של מצילות המזון.

מפלס הכניסה אל השוק (צילום:אודיה פרידמן)

פרדוקס אורבני מפתה במקרה של השוק הוא להתחיל לתאר אותו בפני עצמו, מבלי לתאר את המרחב המוביל אליו, כאילו ההגעה אליו נעשתה על ידי הופעה פתאומית בו. זאת מכיוון שהוא מובלעת במרחב, שהדרך המובילה אליו לא מרמזת כלל על נוכחותו. למעשה, בפתח השוק, בסמוך לשער הכניסה, נמצאים שני בתי ספר. השוק צופה אל נופה הגדול והירוק של צפון ירושלים-ליפתא-יער רמות ומעניק בכך תחושה מקראית של צפייה אל עבר האופק מפסגת ההר. התנועה והפעלתנות הרבות שבשוק, כמו גם השפע הרב המאכלס אותו, משווים לו נראות של גן-עדן אלטרנטיבי מורם מעם, ממנו נמשכת השיפעה כלפי בני האדם שעל פני האדמה. כמות עושר כזו על פסגתו של הר היא כמעט על-טבעית, והפוכה במהותה מן הפן המיוזע והמיוגע של עבודת האדמה על פני הארץ, בשדה. ואכן, אם השוואה מוכרת היא שהסופרים והנוחות הצרכנית הם תחילת הגאולה שתסיר את העונש הקמאי ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג: יט), הרי שהשוק הסיטונאי הוא קנדידט לא רע להחליף את גן העדן הבראשיתי ולהיות המקור של גאולה זו. אם במקרה של תיאור גן העדן חלק עיקרי מהפן האידילי היה המאפיין החופשי של אופן הגידול בו, הרי שהשוק הסיטונאי איננו שיבה לשחרור הגדול של הטבע, אלא הוא פסגת השליטה בו. התוצרת רחוקה מבית גידולה, הקרטונים המרובעים נערמים אחד על גב השני, והצבעוניות השולטת במרחב הנראה, המשפיעה כל כך על תחושת השפע, מתקבלת מצבעוניותן של דפנות הקרטונים. את התוצרת עצמה ניתן לראות רק במבט מלמעלה.

מטרת קבוצת מצילות המזון היא מיצוי  השימוש באוכל הקיים על פני האדמה. הארגון הוקם בשנת 2018 והוא מונה כ- 120 פעילים ופעילות מכל הגוונים. הפעילות  מפעילות פעילויות חינוך להצלה ברחבי העיר ירושלים, מארגנות אירועים קהילתיים וארוחות מזון מוצל, מציבות מקררי שאריות ברחבי העיר ובעיקר עובדות בשוק הסיטונאי וממזערות את כמות הפסולת המושלכת בו. מדי בוקר, מתייצבת קבוצת מתנדבות ליד המחסן המקושט של המצילות. היום בו ביקרתי בשוק, יום שלישי של סוף חודש אפריל, נפתח בצורה לא שגרתית, בזכייה בשלל גדול: כבר בתחילתו עמדה בפתח המחסן ערימה של קרטוני עגבניות. מסקנתי מכך הייתה שהסוחרים כבר מבינים לאן להשליך את התוצרת הפגומה שלהם, ״זבל התחום האפור״ שבדרכו החוצה, מבלי לקבל בקשה ישירה מהמצילות. בדרך כלל, נפתח היום בסבב המיקוח שעושה אביגיל, מתפעלת הקבוצה בשטח, בין הבסטות של הסוחרים. ״בוקר טוב, זורקים משהו היום?״, ״رمضان كريم (רמדאן כרים), מה שלומך? זורקים משהו היום?״. אביגיל עוברת בין המעברים הצרים החנוקים מערימות של תוצרת, במפלס ה״מרפסות״ של הבסטות, וקושרת שיחות קטנות אך יעילות עם הסוחרים. רבים מוכנים לקראת שאלתה, ועוד בטרם תפתח את פיה, לרוב תקבל נענוע ראש לשלילה. המעבר בין בסטה לבסטה איננו פשוט, רוב התנועה נעשית במפלס החצר המשותפת לכל הבסטות, על ידי המלגזות. על פניו, אין צורך מסחרי לעבור בין בסטה לבסטה בקומת המרפסות, ואביגיל היא למעשה היחידה שתופרת את שרשרת הבסטות יחד במעברה בין כל הסוחרים. כשם שלכל סוחר סחורתו, כך נהיית אביגיל סוחרת של מזון מוצל. על כן, בכך שהעגבניות מחכות לצד המחסן בבוקר, מובעת היותן של המצילות חלק שאינו חיצוני, חסוד וצדקני. הן אינן נמצאות בשוק על מנת להפריש ממנו תרומות ומעשרות של חסד לתושבי הסביבה, אולי כמו משגיחי הכשרות הלווייניים בחלל, אלא הן חלק אינטגרלי מהמכונה המשומנת הקרויה ״השוק הסיטונאי״.
 

מה אם הייתה אפשרות להאכיל את רוב האנשים הרעבים בעולם, מבלי להשתמש בתרומות?

במבט ראשון, מצילות המזון שאני פוגשת נראות כממשיכות מסורת ארוכה של נשים חסודות המטפלות ללא משוא פנים בכל מי שנקרה בדרכן, כמו אחיות הצלב האדום בעת מלחמה. על פי דניאלה זלצר, מקימתן של המצילות בירושלים, התיאור הזה מפספס פן קריטי של מהות פועלן. וכך מחדדת דניאלה את מטרותיהן בהסבירה את האופן בו נתפס פועלן של המצילות בשוק ובעיני הקהילות המקבלות את המזון: ״הסוחרים רואים את העשייה של המצילות כחסד. מאוד מתרשמים שהאוכל הולך למגוון מקומות, אבל כל שאר הפעילות לא פוגשת אותם, היא רחוקה מעולם התוכן שלהם. אני לא יודעת איך זה פוגש את האנשים אליהם האוכל מגיע לבסוף. יש הערכה רבה לפן של הנתינה ושל הצדקה, ובחלק מהמקומות קיימת הבנה מהיכן מגיע האוכל – קבוצה של אנשים מיינו אותו. בקריית יובל הבסטה נמצאת ליד גינה. כל תפוחי האדמה שהגיעו אליהם מעט עבשים נשתלו ועכשיו צומחים, כך שמעגל המזון נוכח. עם זאת, במרחבים רבים אין עדיין בשלות תודעתית לפן האקולוגי, הפוליטי  והחברתי של התהליך״.

מצילות המזון לא מזדהות באופן אקסקלוסיבי עם הגדרתן כעושות חסד; בשמן מצוינת הצלת מזון, ולא הצלת אנשים. הצלת המזון לא דורשת מהמזון להשתנות, אלא מהאנשים הסובבים אותו. המזון המוצל, שבאופן טבעי עשוי להיות פחות מושך מהמזון בסופר, אינו מעיד על עצמו. אנחנו נדרשים להעיד על סיפור ההצלה שלו ועל ערכו.

את האכילה אנחנו עושים, כידוע, גם עם העיניים, ובשוק בו הנראות היא חצי מהטעם, הסוחרים יודעים איך לוותר על כמויות רבות של סחורתם. זאת מכיוון שהיא כבר איננה מושכת, או כי חלק מהארגז החל כבר להרקיב, ולא מכיוון שאינה ראויה לאכילה. ניתן לטעון שזה המלכוד-22 של תהליך הצלת המזון: כל התהליך מתאפשר מלכתחילה בעקבות האופן הבעייתי שבו בנוי שוק המזון, על סמך אופי הצריכה. אם לא היינו מדמיינים בעיני רוחנו את העגבנייה המושלמת בבואנו לקנות עגבניות, כמה מזון היה ניצל מבזבוז? אך אם לא היה קיים הרף הגבוה הזה- הרי שהייתה קטנה כמות המזון אותו היו מגיעות המצילות להציל. כמובן שהתשובה לקושיית-דמה זו פשוטה. המצב האידיאלי, לפי רעיון הצריכה המודעת, הוא מציאות שבה אין צורך בהצלת מזון, בעקבות תהליך חינוכי-הסברתי שיעצב מחדש את הציפיות שלנו מאוכל ואת ההבנה של תהליך ההזנה. נוסף על כך, ככל שפחות משאבים מתבזבזים, דהיינו, ככל שהתפוקה הכלכלית של תהליך יותר גבוהה, כך עדיף עבור כל העוסקים במלאכה, מתחילת השרשרת ועד סופה. לכן, אם סוחרים היו מצליחים למכור בקלות את סחורתם גם לאחר שהיא איבדה מחן נעוריה- מחירי העגבניות היו יורדים, וכך גם הנזק הסביבתי היחסי שנגרם בתהליך החקלאי.

גם אם המצילות בפועלן נשענות במידה רבה על רף ההשלכה הנמוך לזבל, הן מעדיפות שהמצב ישתנה וממוקדות בהובלת שינוי שיוביל לפחות בזבוז וזיהום בשוק המזון. הן פועלות באופן פנימי למערכת המזון הקיימת, ואינן שואפות שתישאר על כנה כדי להמשיך לחלוב ממנה את שאריותיה. האג׳נדה שלהן לא חיצונית לזו של הסוחרים, אלא הולכת איתה יד ביד. הן המצילות והן הסוחרים מתאגדים סביב שחקן מרכזי אחד- המזון. ברונו לאטור, הוגה העוסק בתרבות החומרית, מתאר כיצד החפץ )artifact( משמש כסוכן במערכת המשא ומתן ממנה מורכבת החברה, בנוסף לדיון האנושי והממסדי. החפצים מסוגלים להכתיב סביבם התנהגות, המעצבת פנים בתרבות (Latour, 1992). בשוק, המזון מארגן סביבו רף של הגדרת פסולת. אם עבור הסוחרים המזון הוא מזון רק כל עוד הוא ראוי להימכר, ולאו דווקא להיאכל, אזי במקרה של המצילות, ההנכחהמחדש של המזון שנידון להשלכה היא פעולה המעלה אותו שוב לדרגת סוכן במרחב השוק. פעולת השיום-מחדש שלו כמזון פותחת את התהליך החינוכי ומגבשת סביבו תורת צריכה חדשה. במסגרת זאת, פעולותיהן של המצילות הן אלה של סוחרות ופועלות לכל אורך השרשרת המסחרית המוצעת בשוק- הן מתמקחות, הן עובדות וממיינות, ובסופו של דבר הן גם מבקשות לקצור רווח- לא רווח של חסד וצדקה, אלא רווח חינוכי, אקולוגי ואף כלכלי. ככל שהמצילות מצילות יותר מזון, כך מגיע יותר מזון אל יעדו (ולא רק- כך יש יותר אנשים שבעים). כך התבזבזו פחות מים, דשן, דלק ומשאבי אנוש בתהליך היצירה המורכב הזה.

נוכחות במרחב

במבט חטוף, אפשר שהשוק הסיטונאי שומם מאדם. בתוך המרחב הפסאודו-אורבני הזה שמייצר מעין עיר בזעיר אנפין, התנועות הן בעיקרן מכניות: משאיות, מלגזות. כמעט אפשר לשכוח שיש צורך בבני אדם במרחב הזה, שבאופן אירוני מספק את המוצרים החיוניים ביותר להישרדותם של בני האדם.  אין שבילים או כיווני הליכה. כיווני הנסיעה והנתיבים במרחבי האספלט הגדולים מוכתבים בעיקר על ידי גופן המוארך של המשאיות, כלומר רק נוכחותם שם מייצרת את הכיוון – למכונות אחריות בלעדית על התנועה.

המצילות מייצרות לבדן את מעמד הולכי-הרגל במרחב. מטרתן כרוכה מלכתחילה בפעולת ליקוט, פעולה שתנועת של רכב לא יכולה להיות עדינה מספיק עבורה. מצילה שעוברת בין באסטות ובין מפלסים שונים בשוק משחקת במשחק של עצמים הגדולים ממנה בהרבה. בכך, היא קרובה יותר לגודל הסחורה עצמה מאשר לכלי הקיבול הגדולים המובילים אותה. עם זאת, ההשתחלות בין האלמנטים הגדולים האלה לא צריכה להיתפס כעקיפה של כללי המשחק. אדרבא, ההבנה המרחבית של המצילות והנכונות שלהן להשתמש בתנועה שלהן באופן יצירתי, היא מה שמאפשר להן להתחבר באופן אורגני למערכת הכוללת של השוק.

עד לא מזמן, למצילות לא היה ״מחסן משלהן״ בשוק, והן נאלצו להתארח בשטח הכביש של החנויות השונות. עם התקדמות מפעל הצלת המזון, הוקצה עבורן מחסן, שמיקומו רחוק מלהיות סתמי – בדרך לזבל. במחסן הן ממיינות, שוטפות, שוברות, משפצות וזורקות פירות וירקות, הסחורה שלהן. כמו שחדר מאפשר לוירג׳יניה וולף לכתוב, מחסן מאפשר למצילות להציל. הענקת המחסן כטקס חניכה לא הובילה להיבלעותן של המצילות בנוף –המחסן שלהן בולט הוא בצבעיו העליזים ובציורי הפירות והירקות המצוירים עליו. ספסלים ואדניות נמצאים מחוצה לו, ומספקים מקומות ישיבה לעובדות. דניאלה מספרת שמדי פעם אפשר לראות את הפועלים הערבים באתנחתא, נשענים אחורה על ספסל. ציור הירקות והפירות שעל גבי המחסן מסמן את השחקן העיקרי בשוק – המזון[1].

 

מצילות המזון עוסקות במיון אקטישוקים מול המחסן (צילום:אודיה פרידמן)

בזות והגדרת גבולות

אופן הטיפול במיותר מעיד על התרבות, כשם שהגדרת המיותר, או הלא-רצוי, מעידה על ערכיה. איך אנחנו מתמודדים עם מה שאיש כבר אינו רוצה? אם הלכלוך הוא ״דבר-מה שאינו במקומו״[2], איך מצילים את הגדרתו של המזון המוצל?

אם זבל באופן כללי מעיד על הסלידה שלנו מהפרשותינו כבני אדם, על כל סוגיהן, הרי שבהקשר של פירות וירקות מקבל הזבל מעמד מיוחד. מחד גיסא, זבל שעשוי כולו רק מפירות ומירקות ״נקי״ כמעט כמו האדמה, או כמו קומפוסט- כלומר, אין סיבה שיהיה מגעיל מכיוון שלא שלטה בו יד אדם. מאידך, הרקב הגדול וריחו, אליהם ניתן להיחשף בשוק הסיטונאי, מזכיר מדוע עבודתן של המצילות אינה מובנת מאליה. כיצד שונה פסולת-אוכל מפסולת אחרת? אני מתחילה לעבוד במיון עגבניות שהונחו אתמול בשער המחסן של המצילות. העגבניות מבאישות, עבשות ורטובות, ואחת המצילות מורה לי להשתמש בכפפות. המגע בעגבניות הרכות מעורר בי סלידה. בדיעבד, הסצנה הזו מזכירה לי את המונח שטבעה הפסיכואנליטיקאית ז׳וליה קריסטבה בספרה כוחות האימה: ״בזות״ (abjection). הבזות מוגדרת כך:

״יש בבזות אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו…לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט: היותו מנוגד לאני […] הפסולת, כמו הגופה, מורות לי על מה שאני מרחיק בקביעות כדי לחיות. הליחות האלה, הטומאה הזאת, החרא הזה, הם מה שהחיים בקושי נכונים לשאת…היעדר ניקיון או העדר בריאות, לא הם אפוא שהופכים דבר מה לבזוי, אלא מה שמשבש זהות, מערכת, סדר.״ [3]

העגבניות בוהות בי. אני מבינה שמתוך הארגז הזה עשויה להגיע גאולת מזון, אבל הריח האופף לא פוסח גם על העגבניה היפה ביותר שנקלעה לבאר השחת הזו. הריח מפציר להימנע מקרבה, אך המצילות בוחרות להתעלם מנורת האזהרה הזו ולצלול הישר אל מה שכבר לא ניתן לכנותו בפשטות ״קרטון עגבניות״ – זהו קרטון שהחל להרקיב. בניגוד לדחף להשליך את הזבל, המצילות מבקשות להכניס מחדש את המזון הממוין לקטגוריה לגיטימית לצריכה. בהמשך לדבריה של מרי דגלס, אם לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, המצילות מוצאות לאוכל הזה מקום, או מרחיבות את המקום הצר שניתן לו מלכתחילה.

מיון משותף של ארגזי שומר (צילום:אודיה פרידמן)

הגדרה כפלייסמייקינג

המושג פלייסמייקינג (כינון-מקום, עשיית-מקום), מבטא בעגת התאוריה האורבנית את תהליך הפיכת אזור כלשהו ל״מקום״, כלומר ליעד או לאתר שראוי לשהות בו. התהליך מייצר מרחב בעל זהות, שייכות, קהילה, ושימושים שונים לעוברים בו[4]. המחסן של המצילות מבטא תהליך כזה, באשר הקשרים שהן יוצרות עם הסוחרים השונים שמים אותן על המפה הפנימית של השוק. כאמור לעיל, זוהי אינה נוכחות אלימה וצדקנית המבקשת להגיע מן החוץ ולשנות סדרי עולם, אלא נוכחות המביעה באופן החלטי כיצד היא יכולה להיות חלק מהמכונה המשומנת ואף לשמן אותה יותר. נוכחותן של המצילות במרחב שאינו מותאם להתהלכות ״רכה״ או לשיטוט לשם הנאה אנלוגית לנוכחותם של הפירות והירקות הרכים אשר נמצאים בשלבים מתקדמים של הירקבות. אובייקטים אלה, שקרובים להיות, בהתאם לדברי קריסטבה, קרובים יותר לגוף אנושי מאשר לאובייקט זר וקשיח, פגיעים להחריד. המצב הקיצוני של הפגיעות שלהם מובילה אותם להיות מוגדרים לעיתים כזבל אפילו בטרם החלו להבאיש. המבנה המלבני של כל אבני הבניין של השוקמוביל לכך שעגבניה עגולה שהתגלגלה מהקרטון שלה – דינה גיהינום בצורת זבל מהביל. על אף הקשיים הכרוכים בשוטטות רכה במרחב, הצליחו המצילות להקים להם שם, רשת ומרחב משלהן בשוק. יכולתן להגדיר את גדרות הפעולה שלהן מובילה, לא סתם ולא רק כאלגוריה, ליכולת שלהן להגדיר מחדש מהו זבל ומה אינו. מה שהיה בזוי ומאיים, מכיוון שהלימינליות שלו הייתה בלתי נסבלת, מלוקט ומסודר מחדש בארגזי הצלה. כך, מקבלת האמירה של דאגלס משמעות מחודשת. לכלוך הוא דבר שאינו במקומו, אך ה״מקום״ אליו דברים משויכים מעיקרא יודע להשתנות על פי התנועה התרבותית השופעת באופן תמידי, על פי החינוך ועל פי ההגדרה-מחדש אקטיבית של המרחב.

התרחבות

כעת, נשאר למצילות לחנוך את ביתן החדש, בניין תנובה לשעבר בקצה של השוק הסיטונאי. הוא הולך להיפתח ולאכלס פעילות חינוכית, סדנאות בישול ומגוון של שיתופי פעולה ביוני השנה. תפקידו של מקדש האוכל המוצל הזה נע על הספקטרום שבין עיר מקלט לפסולת לבין פסטיבל היובל, בין רפורמציה מחשבתית של מהו הבזוי לבין חגיגה של שפע ושל פריון, ולדון בכל צדי האתיקה והאסתטיקה של האוכל בזכותו אנחנו חיים.

"הטקסט פורסם לראשונה בבלוג "בחברת האדם" 
 

[1] מחסנן של המצילות אף זכה להשתתף לאחרונה בפסטיבל ישראל, דהיינו- המוצר, הצלתו, ומלאכת הגדרת האוכל הנזרק מחדש כאוכל ראוי לאכילה – הם סוג של אומנות. https://www.israel-festival.org/event/%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93/ 

[2] דגלס, מרי. טוהר וסכנה (1966) (תל אביב: רסלינג, 2010).

[3] קריסטבה, ז׳וליה. כוחות האימה- מסה על הבזות. תרגום: נועם ברוך. (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 7.

[4] עוד על פרויקטים של פלייסמייקינג ניתן למצוא באתר הקליניקה האורבנית של האוניברסיטה העברית: https://urbanclinic.huji.ac.il/

לקריאה נוספת:

Latour, B. (1992) 'Where are the missing masses? The sociology of a few mundane artifacts', in Bijker, W. E. and Law, J. (eds) Shaping Technology/Building Society: Studies in Sociotechnical Change, Cambridge, MA, MIT Press, pp. 225-58.

כדי להתמודד עם השאלה, נגה אדלר-שטרן, מנהלת תחום פיתוח אסטרטגי קהילתי במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כיוונה אותנו אל עכו, הידועה בנמל ובעיר העתיקה שלה, וגם בהיותה העיר המעורבת ביותר בישראל. סיירנו בעכו באזור פחות מתוקשר של העיר, המכונה "שיכוני הצפון", שעתיד לעבור תהליכי פינוי בינוי בשנים הקרובות. בעקבות העימותיים בערים המעורבות במהלך חודש מאי, אל השאלה הראשונית בדבר עוני ותכנון סביבות עירוניות, התווספה גם שאלת החיים המשותפים, ובפרט במרחבי היום-יום.

את הסיור הוביל יהודה ויסקין, ראש צוות קהילה והתנדבות בעיריית עכו עם צוות העובדות הקהילתיות הותיק והמנוסה, לילה אבו בקר וראידה אבו ריאש ועם שי חורב, מנהלת מרכז הגישור והדיאלוג הקהילתי, שחשפו אותנו לדינמיקה השכונתית בין אוכלוסיות מגוונות – צעירים וקשישים ערבים, יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר. יחסי השכנות שנתמכו בעבודה הקהילתית, הצליחו לגשר על האלימות שגאתה במרחבים מעורבים במהלך חודש מאי ולהרחיק אותה מהשכונה. לילה וראידה תיארו למשל איך הצליחו לגייס את בני הנוער בשכונה לשמור על המועדון עבור התושבים, ולא לראות בו סמל שלטוני שנכון לבטא מחאה כלפיו. הנוכחות של העובדות הקהילתיות במקום גם מאפשרת לקהילה להתארגן לפני שיזמים עלומים מגיעים להחתים אותם על תוכניות. ליום כולו הצטרפו הצטרפו גם בני כלפון, מנהל מדור מתנדבים, וירדן בן יהודה, רכזת פרוייקטים וקהילות עירוניות, שחלקו תובנות לאורך הסיור.

השותפות שהרשימה אותנו במיוחד היא בין אגף הרווחה ואגף ההנדסה. דנה לוין, אדריכלית העיר שהצטרפה למרבית היום, פרשה בפנינו תפישת עולם אדריכלית המחליפה את הדחף לתכנן מגדלים לאורך הים ובניינים רבי קומות במקום שיכונים בהחייאת מרכזים מסחריים ותיקים, מיפוי והרחבת הפעילות במקלטים העירוניים, גילויי אוצרות טבע בשטחים עירוניים נשכחים, ורגישות חברתית וסביבתית מעוררת השראה. סיימנו את היום בשיחה עם תמיר ומיכל, במעונו של קיבוץ המחנכים העירוני של דרור ישראל שפעיל בשכונה ומחייה מרחבים ציבוריים בעיר.

בפתיחת היום תהינו מדוע לא קמה בעיר מנהלת להתחדשות עירונית שתלווה את תהליכי השינוי. לשאלתנו, יהודה ודנה העידו כי למרות הרצון להקים מנהלת, הדבר לא התממש בינתיים. בסוף היום, הרגשנו כי באופני העבודה ושיתופי הפעולה הפורים שקורים בעיר בין אגפים שונים ועם ארגוני חברה אזרחית, מתקיימת בעכו מעין מנהלת אורגנית, שמצליחה לייצג את צרכי התושבים והעיר בתהליך. אומנם תועיל להם תוספת כח האדם שמנהלות מאפשרות, אבל את שיטת הפעולה מקומות אחרים בישראל יכולים ללמוד מהם.

צוות "הקליניקה הנודדת": אמילי סילברמן, מיכל ברייאר, הילה לוטן ובלה אלכסנדרונוב