כתבת פרופיל על יובל דרייר שילה, מתכנן עירוני
כתבה: אודיה פרידמן
״אנחנו מנסים להגיע להבנה של שטח, אבל אנחנו בסך הכול בני האדם שמקבלים החלטות, ולא תמיד יודעים לגעת בשטח בעצמנו. אנחנו צריכים לנסח את הצורך שלנו בתיווך״.
יובל דרייר-שילה הוא מתכנן עירוני שהתחנך ופעל בקליניקה האורבנית. כיום עובד כרפרנט תכנון בוותמ"ל, ולפני כן עבד בעמותת סיכוי המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים, ובתכנון מוסדות חינוך במשרד החינוך. בראיון עמו, עולים מדבריו דרישה לקשב ולתשומת לב בלתי-מתפשרת למרחב עמו מנסה התכנון להטיב.
צילום משפחתי
דרכו של יובל התחילה בלימודי גאוגרפיה ומדע המדינה בתואר ראשון, ומשם המשיך ללימודי תכנון עירוני במסלול לתואר השני . אל הקליניקה באוניברסיטה העברית הוא נחשף דרך הקורסים של פרופ׳ אמילי סילברמן, שהקימה אותה. התקופה בקליניקה הייתה עבורו מרחב בו התוודע אל עולם התוכן של המדיניות ואל מגוון הדרכים שבהן ניתן לשנות ולהשפיע. הקליניקה, כמרחב אינטרדיסציפלינרי בהגדרה, הובילה את העשייה גם למפגשים מרובים עם עולם התכנון שמחוץ לאקדמיה. במסגרת עבודתו בקליניקה כסטודנט השתתף בפרויקטים שונים, בין היתר בפרויקט urban 95 שמטרתו היא קידום תכנון עירוני המותאם לילדים בגיל הרך. לימים תורגמו כמה מתובנות הפרויקט לעשייה במסגרת עבודתו של יובל כמתכנן במשרד החינוך. ״הכי כיפי זה שאתמול נפתח גן משחקים ראשון בבית הכרם שהושפע מהרעיונות של אורבן 95, ויש גם אחד בקטמונים בהקמה (בינתיים שניהם כבר עומדים ופועלים – א״פ). יש תחושה שהזזנו משהו בתפיסה של עיריית ירושלים לגבי מהו גן משחקים, מקום שיש בו קצת יותר מרחב לדמיון, לטבע, להתנסות שיש בה סיכון וגם לכלוך, עם כל התרומה שהם מביאים להתפתחות ולחוסן של ילדים״.
הפרויקט מסקר באופן נרחב את מקומם של הילדים בעיר, או במילים אחרות, את העיר מפרספקטיבה של 95 ס״מ. יובל מדגיש את מחויבותו לציר הפרקטי של התכנון העירוני: ״התפקיד שלי לא היה העמקה תיאורטית, אלא תוצאה״. תוצרים שונים של הפרויקט הוצגו בפני גורמים שונים בעיר, ביניהם בעירייה.
גן ביאליק בית הכרם , צילום: יובל דרייר-שילה
איזו בעיה עולה במתח בין הקוטב הפרקטי של התכנון לבין הקוטב האקדמי-עיוני?
״אנחנו רואים בתכנון עירוני תופעה של העתקה ממקום למקום – משהו יפה בעיני מתכנן במקום אחד, והוא מודבק במקום אחר. ניסיתי ללמוד בתקופה שלי בקליניקה איך לחשוב על מדיניות כדבר שצריך לפרק בו רעיונות שמגיעים ממקומות אחרים, לקחת ידע ולנסות להבין אותו. הדבר שהכי עזר לי להבין את הידע הרב שנחשפתי אליו בתהליך של urban95, לדוגמא, הוא עבודה מול הרשויות המקומיות. להבין מה הם מרגישים לגבי המושג ׳משחק׳ לשמוע את ההבדלים בקונטקסט המקומי בין מקום למקום. למשל, בין עיר או שכונה שבה אין כלל מקום למשחק של ילדים והמאמץ הוא לייצר אותו מאפס, כמו באום אל פחם, לבין עירייה כמו תל אביב שכבר גיבשה משנה סדורה ותיקצבה שינוי יסודי ביחס לגני משחקים לגיל הרך. הצגתי את הפרויקט לפורום רחב של אנשי תכנון וחינוך, ושמעתי אמירות ששיקפו שלי איך מה שאני אומר נשמע באוזניים אחרות, שמגיעות מהשטח. בהמשך גם הקמנו ועדת היגוי למסמך תכנון עירוני מותאם לילדים בשיתוף משרד החינוך״.
מה מגביל את שדה הראייה של עולם התכנון?
״למתכננים יש לפעמים תפיסה שעיר זה דבר טוב אינהרנטית. זה לא דבר רע, אבל צריך לבדוק בכל זאת מהן המגבלות שלה. בעקבות זה, הקליניקה היא מקום שבו יש אפשרות לפירוק וניתוח של פרדיגמות – היא שואלת שאלות על צרכים אנושיים של אנשים ורק לאחר מכן חוזרת לעיר. אנחנו יודעים כבר שלא הכל יכול להיות מתוקן בתכנון טוב. לדוגמא, המסקנה שלי במסגרת העבודה על urban 95 הייתה שעיר ביסודה היא לא מקום טוב לילדים – היא מקום צפוף, לחוץ, רועש, וילדים נפגעים מזה - וזו מסקנה שלא תמיד פשוט לעבוד איתה. זה עזר לי דווקא לכוון את העשייה האישית שלי בהמשך הדרך בוותמ"ל. התפיסה שמודה בכך שמה שאני מאמין בו הוא לאו דווקא פתרון אידיאלי עבור מצבים מסוימים היא סוג של ביקורת עצמית שמובילה לתכנון טוב יותר, בסופו של דבר.
גן הנוטרים - קטמונים , צילום: יובל דרייר-שילה
לאיזו תפיסת עולם משדה התכנון העירוני הפועל כיום בשטח אתה מתחבר?
״אני מנסה ללמוד מהעשייה של יערה רוזנר-מנור בנגב שאליה נחשפתי דרך הקליניקה למרות שלא עסקנו יחד באותם פרויקטים. בתכנון בישובים הערבים בצפון במסגרת הוותמ"ל האתגר שלי הוא להגיע למקום שבו נצליח לטייב את האיסוף ואת ההבנה של הידע המקומי. הגענו לנקודה שבה אנחנו יודעים לשאול שאלות. השאלה של ידע מקומי אצל יערה התפתחה ליכולת לזהות את התבנית המרחבית בשטח בו עתיד להתקיים התכנון ולחשוב מה המסקנות הנגזרות ממנה. הפענוח של התבנית המרחבית קריטית. לדוגמא, בעבודה שלי בוותמ"ל עם ישובים בצפון, להם יחסים מורכבים עם המדינה, יש רמות שונות של אתגר. כמתכן, אני מגיע לחברה שנמצאת כבר בתהליכי שינוי. כנציג של גוף ממלכתי אני צריך לשאול את עצמי – 'האם אני מבין את תמונת ההשתנות או שאני רואה רק את מה שיש כרגע?' אם החברה בתהליכי שינוי, ואם יש בה סוכני שינוי, איפה אני ניצב מולם? נוסף על כך, איך ההבנה של יחסים תרבותיים לא פורמליים תעזור לי להימנע מיצירת קונפליקט שטחי ומיותר בין מדינה לבין אזרחים? לדעתי, בצוותי תכנון חשוב שיהיה גורם שאחראי על שאר הרוח ועל פענוח הדפוס המרחבי בצורה זהירה שלא תעתיק פתרונות ממקום למקום. לשם המחשה, כשאני שואל אקולוג מה ערכי הטבע במקום מסוים, הוא הולך לשטח, בודק וחוזר עם ממצאים. אין מקצוע כזה, באותה איכות או הגדרה, של יועץ חברתי. יערה מנסה לייצר את המקצוע של מתכנן חברתי שמתחבר לידע מקומי, גם עולם הפלייסמייקניג מנסה. אני עדיין מנסה לגלות איך עושים את זה ומה כרוך בזה״.
עוד שאלה שיובל אימץ מהעבודה עם יערה הוא ההכרח לא להסתפק רק בשאלה ״כמה תועלת״ יש בפרויקט חדש, אלא להתעכב גם על השאלה ״כמה נזק״. בשנה האחרונה יובל שותף בועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ״ל), במסגרתה הוא נדרש לשאלה כיצד לתכנן שכונות חדשות.
״שכונה חדשה היא ייצור שלא מציית לכללים שאנחנו רואים בדרך כלל בין מדינה לבין יזמות – היא יצור שבהם המדינה עצמה משחקת את תפקיד היזם. ולכן למתכננים שהמדינה בוחרת למשימה יש בהכרח הנחות יסוד על איזשהו 'טוב חברתי' ולאורם הם מנסים לתכנן . במובן הזה, השכונה החדשה היא מוצר של העתיד, שעוסק בעתיד באופן מהותי- לוקחים שטח קרקע ושואלים מה יהיה טוב פה לעתיד לבוא. לכן היא תמיד אוטופיה- תמיד מקום בו אומרים ׳כאן הרחובות והשבילים יהיו אחרת מפעם הקודמת, וזה יצור חיים טובים׳. בנקודה הזאת אני משתדל להיות מודע לנזק שתכנון יכול להביא, ולא רק לתועלת״.