דרך הסיור וסיפוריו של סוויתאת על תפקידו כנציג ציבור בוועדת השימור העירונית, הוא מדגים את כוחו של תכנון עירוני, אך גם את יכולתם של נרטיבים שונים בתיאור העיר העתיקה, קבוצות מיעוט והתארגנות ציבורית לשנות המרקם האורבני והחברתי במציאות הפיזית והפוליטית. בסיור  השתקפו שלושה נושאים עיקריים: ההשפעה של החוק ותכנון, החשיבות של פורום מקבלי החלטות מגוון, והכוח של ההתארגנות האזרחית. וכיצד היחסים בינהם מייצרים מציאות דינמית.

               
דר. סוויטאט מדבר על נדל"ניזציה של המחב. תמונה: ת'ראא קירש

ההשפעה של חוק ותכון

לפי ד"ר סוייתאת תכנון נגזר מתפיסת השלטון כלפי זכויות. כלומר, בעלי הזכויות נכללים באופן מסוים בתכנון ולעומתם קבוצות מיעוט עלולות להעדר או להשכח מהתכנון. דוגמא לכך אפשר לראות בשני חוקים מרכזיים שעיצבו ועודם מעצבים את המרחב העירוני בארץ ובחיפה הם - חוק נכסי נפקדים וחוק מקרקעין. דרך חוק נכסי נפקדים, מדינת ישראל הפקיעה כ- 6.6 מיליון דונם שהיו שייכים למשפחות פלסטיניות שעזבו את המקום בו התגוררו ומאז נחשבים לנפקדים שלא יכולים לדרוש את השטח (גם אם עברו לעיר קרובה אחרת). לאחר ההפקעה יכולה המדינה לייעד את הקרקע עבור מטרות של התיישבות, ביטחון, ופיתוח (חוק מקרקעין). שטחים רבים מהעיר התחתית כגון מסגד השעון, המסגד הקטן בעיר התחתית, בית הקברות המוסלמי ועוד שטחים בהם התגוררו פלסטינים טרום 48 נכללו בשני חוקים אלה. כך עברו לידיה של מדינת ישראל שהחלה בתוכנית הריסה של המבנים הקיימים באיזור והקימה על חלק משטחים אלה מבנים למטרות שונות ובנוסף תכננה הריסה של מבנים נוספים ועליהם בנייה של מבנים חדשים לשימושי יזמים שונים בעיר.

ביטוי להמשך מדיניות זו אפשר לראות בוואדי סאליב, שכונה שהייתה בעלת תמהיל חברתי, תכנוני מעורב. על חלק מהריסות השכונה הוקמה קריית הממשלה בחיפה ובית המשפט המחוזי של חיפה. כאן ניתן לראות שינוי חוקתי ותכנוני משליטה של מדינת ישראל על שטחים אלה להפרטה שלהם. השטחים נמכרו ליזמים פרטיים עליהם הוטלה המשימה 'לפתח' את האזור ולהפוך אותו לפנינת נדל"ן למשקיעים שונים. פרקטיקה זו החלה בשנות ה90 ועברה האצה לקראת שנות האלפיים בה מדינת ישראל חששה מהוצאה לפועל של הסכמי אוסלו והחלת זכות השיבה ולכן רצתה להעביר את השטחים הללו לגופים פרטיים מחשש לתביעה של פרטים את המדינה. בנוסף, ישנה נטייה בהפרטת השטחים להפוך להפוך את הילידי (Native) לאוניברסלי, על ידי דה-פוליטיזציה של האזור (למשל מוואדי סאליב לסאלי וואלי)  ואז אפשר לשנות את המרחב באופן חד משמעי.

 חשיבות ייצוג מגוון בפורום מקבלי ההחלטות

סוויתאת הוא חבר ועדת השימור העירונית בחיפה, ועדה זו אחראית לפי חוק על שימור מרקמים ומבנים היסטוריים בעלי חשיבות בעיר. הוועדה מורכבת גם מחברי מועצה נבחרים ומנהלת מחלקת השימור בעיר וסוויתאת הוא מומחה מתנדב. כביכול, ועדה זו יכולה להיות וועדה ללא משמעות רבה, אך היא יכולה גם להיות כלי לקידום  NIMBY (לא אצלי בחצר) , או ככלי של שימור של מבנים בעלי חשיבות היסטורית או חשיבות אחרת אחרת. אך כיצד מחליטים מה הוא בעל ערך מספיק לשימור? מי הם המחליטים והאם הם מייצגים את כלל הציבור בעיר?  שמונה חודשים לפני הסיור התכנסה ועדת השימור, בישיבה זו דנו על סקר השימור של העיר התחתית. מטרותיו של סקר כזה הן: ראשית - לתאר את הנרטיב של המקום, שנית - לתאר את המורשת האדריכלי של המקום ולבסוף - ליצור הנחיות של מבנים לשימור.

סוויתאת מתאר סקר מכעיס בו בכל אחד משלושת התחומים ישנה התעלמות מהחברה הערבית בעיר. התיאור של ההיסטורי של העיר התחתית היה אוריינטליסטי ומטעה, תיאור המקום היה מטעה והיו חסרים בו כ- 40 מבנים היסטוריים שהיו עלולים להיות מועדים להריסה. לכן, הוועדה אינה מאשרת את הסקר ומתכנסת מחדש בשותפות ראש העיר (עינת קליש) על מנת להכניס את המבנים ההיסטוריים לרשימת המבנים לשימור דרישה נוספת היא שינוי הנרטיב ההיסטורי והאדריכלי. אחת מהתוצאות של שינוי זה הוא מסמך אחר בו הנרטיב הפלסטיני מעוגן, המתאר גם את ההרס והנכבה של העיר חיפה יחד עם ההיסטוריה האדריכלית של עירוניות מודרנית.

סביר מאוד שבלעדי הגנתו ועבודתו של סוויתאת תוכניות רבות המאפשרות הריסה של מבנים בעלי חשיבות היו יוצאות לפועל.  מדיניות זו יכולה לנבוע מכוונת זדון או פשוט כי מקבלי ההחלטות אינם מודעים לחשיבותם של מבנים אלו. אך נוכחותם של מיעוטים וקבוצות שוליים בפורום מקבלי ההחלטות הופכת את התכנון וקביעת המדיניות לדמוקרטיות יותר.  ולמרות שלרוב, תהליכים אלה מורכבים ולעיתים קרובות אינם צודקים, הם לפחות מכירים בחשיבות המשתנה של מרחבים בעיניהן של קבוצות שונות.

    דר. מאיסה תותרי מעבירה תכנים לקבוצה   

          דר.  ערוואה סוויתאת מעביר תוכן. (תמונות: ת'ראא קירש)
                               

כוחה של ההתארגנות האזרחית

את חשיבות התגובה של הקבוצה אפשר לראות דרך המסגד אל ג'רינה בעיר התחתית. בתקופה העות'מאנית היה המסגד חלק מבנייה של כמאה מגדלי שעון באימפריה העות'מאנית (מגדלי שעון נוספים מתקופה זו נמצאים ביפו, בירושלים ובעכו). לאחר 1948 המסגד היה סגור ואסור היה להתפלל בו כחלק מחוק נכסי נפקדים, אל הוועדה לשימור מבנים הגיע מידע שהמסגד נמכר לחברה יזמית שרצתה להרוס את המבנה ואת בית הקברות המוסלמי הקרוב ולבנות בשטח הזה בנייני משרדים.  כתגובה לתוכנית זו הוקמה חברה אזרחית, ודרשה לבטל את העסקאות במשפט תוך פנייה לבג"צ. ואכן בית המשפט פסק לבטל את העסקה על מכירת המסגד אך מכיוון ששטחו של בית הקברות כבר נמכר היה צורך לקנות אותו מחדש. החברה האזרחית גייסה כ3 מיליון שקלים וקנתה את בית הקברות בחזרה שכבר החלו בהריסתו. לאחר שהתקבל בחזרה, המסגד היה עדיין סגור ואסור לשימוש. החברה האזרחית שברה את המנעול, וחבריה ניקו ושיפצו את המסגד, מהלך שזה להכרה רטרואקטיבית על ידי העירייה. כיום המסגד משמש מרכז חשוב לאוכלוסיה המוסלמית בעיר.

     תמונות: ת'ראא קירש

מסיור זה ניתן להבין את חשיבותם של החוק והתכנון, וכיצד שזירתם זה בזה מאפשרת או מונעת התנהלות מרחבית של אוכלוסיות שונות. אך למרות הנוקשות של החוק והתכנון, ובזכותם של נציגים מגוונים בפורומים של מקבלי החלטות ושל קבוצות אזרחיות, יש מקום לשינויים והשתנות בתוך העיר. למרות מצבן הקשה קבוצות המיעוט הן לא קורבן שגורלו נגזר, באמצעות התגובות שלהן לשינויים המרחביים והתנהלותן במרחב, קבוצות המיעוט יכולות לשנות את המציאות גם דרך החוק והתכנון. טמונה כאן אפשרות לשינוי מציאות בתוך מרחב שיכול להיתפס בירוקרטי ובלתי אפשרי.

למרות שההיסטוריה היא כואבת ורצופה בהחלטות קשות ומפלות, השאלה הגדולה שנשארה איתנו היא מה עושים עכשיו? כיצד דואגים לשמור גם על מבנים עם חשיבות היסטורית פלסטינית? כיצד מקיימים עיר עם שני נרטיבים מקבילים ולעיתים סותרים? איך דואגים לדיור הוגן ותנאי מחייה טובים למגוון האוכלוסיות הנמצאות בחיפה? ויותר מכל, גילינו את החשיבות של לא לקבל את המציאות כפי שהיא אלא לפעול בכל הזירות האפשריות, בפורום מקבלי ההחלטות, בהתארגנות אזרחית וגם לפעמים בתגובה פשוטה של בחירה בהתנהלות המרחבית של הקבוצה. כל אלה יכולים להטות את הכף ולאפשר מדיניות שמכירה בעוולות העבר אך פועלת באופן מתמיד לשפר את המציאות היום.

ניתוח המצב הקיים הדגיש כי המדינה דוגלת בסגרגציה כלכלית וסקטוריאלית ומקדמת תכנון של שכונות לפי מתאמים כלכליים. כשמתקיים שילוב בין קבוצות בשכונות החדשות שמוקמות, הערבוב כמעט תמיד קורה באופן מקרי ולא מתוכנן. לפי אביטל בלונדר, מנכ"לית ומייסדת חברת גי'נדאס להתחדשות עירונית חברתית, בבחינת האפשרות למוביליות חברתית באמצעות דיור, מדינת ישראל נמצאת בנסיגה. הפערים הולכים וגדלים בין אזורים בארץ ומתקיימת קורלציה בין הסיכויים למוביליות חברתית לבין המקום בו אדם גר. הבעיה כרוכה, בין היתר, לפי אסף סימון, מנכ"ל אפריקה ישראל, בעובדה שהדיון בהתחדשות עירונית מוסיף להיות מוגבל בדיון במונחים כלכליים, כשערך מכפיל הקרקע מתפקד כפונקציה המרכזית שמתווה מדיניות.

מכאן עולה השאלה, מאיפה מתחילים לפתור את הסוגיה?

ריצ‘ארד בארון, האורח המרכזי של הכנס, מנכ"ל ונשיא של חברת נדל"ן מרכזית בארה"ב, מציע ניסיון פורץ דרך לבחינת השאלה. כמי שגדל בשכונה מעורבת בדטרויט בשנות ה40' וחווה את המגוון המעמדי בשכונה כמציאות שעובדת, הוא ניסח חזון ליוזמה של התחדשות עירונית מסוג אחר. החל ממשנות ה70', הוא החל  לקדם בארה"ב מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית חברתית, באיזורים בהם יש ריכוז של אוכלוסיות מוחלשות והיעדר השקעות עסקיות וציבוריות. הוא עשה זאת תוך קידום חשיבה אינטגרטיבית הכוללת מדיניות דיור, מרחב ציבורי, מערכות חינוך ורווחה כמפתח למוביליות.

האם לחזון שמציע בארון עתיד להיות אחיזה במציאות הישראלית? העבודה של עמותת ג'ינדאס  בפריפריה החברתית והכלכלית בישראל, שואפת להביא את הבשורה לישראל.

אביטל בלונדר, מייסדת העמותה, מציעה מודל שכונתי ברמת אשכול בעיר לוד, המבוסס על ההנחה כי המפתח למוביליות חברתית טמון בשילוב שבין אוכלוסיות מרובות אמצעים לבין אוכלוסיות מוחלשות. בבחינת סוגיית הדיור, מציעה ג'ינדאס פרספקטיבה רחבה יותר של התחדשות השכונה כולה ובתוכה גם בתי הספר, מרכזים קהילתיים ופיתוח המרחב הציבורי בראייה ארוכת שנים. אביטל מתארת כיצד ניתן לשבור את המשוואה שבה אינדיקטור מרכזי לניבוי השכלתו של ילד שגדל היום בישראל היא מקום מגוריו. לטענתה, מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית דווקא בשכונות המוחלשות בהן ערכי הקרקע נמוכים וחסרי כדאיות להשקעת יזמים, במקום שבו יש צורך חברתי אמיתי – יכול להוביל לשינוי.  לצד הצגת החלופות, אביטל מתארת את הבסיס למשבר הדיור כפי שהוא נצפה כיום בישראל: בשעה שבה 2% מהדיור במדינת ישראל הינו דיור ציבורי, ו98% מהדיור הינו בבעלות פרטית בשוק פרוץ מבחינה רגולטורית, מרבית האוכלוסיה שנזקקת לסל אחר של פתרונות,  אינן נופלות לקטגוריות האלו;  קבוצת אוכלוסיה זו מצד אחד אינה זכאיות לשיכון בדיור ציבורי, ומנגד לרוב מתקשה לשאת בעלויות השכירות שהשוק הפרטי מבקש. אביטל הדגישה את הצורך לייצר פלח ביניים, בקידום תכניות לדיור בר השגה והקמת מתחמי תרבות, חינוך ומרכזים קהילתיים בשכונה.

  (קרדיט תמונה:  איגוד המתכננים)

שתי הדוברות הנוספות במושב הסבו  את הזרקור לתחומי עשייה נוספים המתבקשים מלבד מדיניות דיור. הדוברת הראשונה, ד"ר מיכל ברייאר, אדריכלית ומתכננת ערים וראש תחום פיתוח קהילתי, הציגה תמונת ראי לשינויים שמתחוללים בשכונת רמת אשכול בלוד; ושאלה כיצד ניתן לבחון שאלות של מוביליות חברתית והוגנות במקום בו תהליכי פיתוח  מתרחשים באינטנסיביות גבוהה. מיכל הציגה את שכונת קריית יובל בירושלים כמקרה בוחן וחידדה על מה עוד ראוי לשים דגש מלבד מדיניות דיור באמצעות ניתוח המטרות של תכנית האב לפיתוח השכונה. לטענתה, לצד פיתוח הדירות שמתקדם, פיתוח השלד הציבורי של המרחב מתמהמה ולכך משמעות רבה ביכולת לבחון תהליכי התחדשות עירונית כזו שעתידה להטיב עם התושבים. מיכל טענה כי האחריות על פיתוח המרחב הציבורי מבוזרת בין גופים שונים, מבלי שקיים גורם המתכלל את המהלך. המצב הקיים מאפשר מוביליות כלכלית בעיקר עבור בעלי הנכסים אך נוטה להחמיץ את אוכלוסיית השוכרים, שחיה בפועל במרחב.

הדוברת השנייה, נגה אדלר, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הוסיפה בהרצאתה נדבך חשוב לבחינת הסוגייה כשאלה- "התחדשות עירונית ומוביליות חברתית, למי?" נגה טענה כי התחדשות עירונית, היא אחת מההתערבויות החברתיות הגדולות ביותר שקיימות כיום בישראל. היא עלולה לשנות את חייהן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, בין אם מדובר  בחסרי עורף משפחתי, אנשים החיים בעוני, קשישים  או בעלי מוגבלויות, שחשופות למורכבויות ולהשלכות הקיומיות יותר מכל; התחדשות עירונית עבור האוכלוסיות הללו היא תהליך מורכב המלווה בפרימה של מעטפת המגורים, היעדר אמון בין היזם לדיירים, שבירת שגרת החיים והתרופפות תחזוקה. לטענתה, גריעת דירות זולות במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית- מהווה גורם ישיר לדחיקת אוכלוסיות לשוליים ועל כן, מוביליות חברתית במסגרת פרוייקטים כאלו היא בהחלט אפשרית, אך היא מחייבת לקחת בחשבון את האוכלוסיות הפגיעות.

מהמושב בכנס, יצאתי בתחושה שהשיח על האתגרים הקיימים חשוב אבל נחוץ עוד יותר לזהות את הפתרונות; היכולת לקדם תהליכי התחדשות עירונית וסוגיות דיור במונחים של מוביליות חברתית היא לא בהכרח מחשבה אוטופית. היא אפשרית בתנאי שמשנים את דפוסי המחשבה לכאלו המתכללים בין סוגיות דיור, רווחה, חינוך, תחבורה ומרחב ציבורי. אני מאמינה שבאופן הזה השלם עתיד להיות גדול מסך חלקיו, ותהליכי התחדשות עירונית יוכלו להביא בשורה גם בבחינת קידום צדק מרחבי.

העיסוק של טל אלסטר בסוגיות שקשורות בדיור התחיל בשנת 2011 כסטודנט בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. לתחום מדיניות הדיור הוא נחשף כשהחל להתנדב בכנסת בשנתו הראשונה לתואר, בלשכה של דב חנין, ח"כ במפלגת חד"ש באותה תקופה, שם היה אמון על זכויות עובדים ודיור. לקראת סוף אותה שנה, פרצה המחאה החברתית הגדולה. אותה מחאה שעוד תיצור אדוות שנים מאוחר יותר ותשאיר אצל טל חותם עמוק. "אני חושב שהאפקט שהיה למחאה עליי ועל אנשים נוספים הייתה בהתעוררות התחושה שיש לנו סיכוי לשנות דברים מבחינה פוליטית; שהמציאות בה אנחנו פועלים פחות סטטית ממה שאולי נדמה ממבט ראשון. אפשר לצעוד לכיוון שאנחנו רוצים. אני חושב שבדיעבד אפשר להגיד שהמחאה הזו עוררה את התחושה הזו  בקרב אנשים רבים. גם בחברה האזרחית וגם בממשלה, היה נדמה שהמציאות היא חומר חם שניתן ללוש . זו הייתה תחושה טובה של יכולת לשינוי."

מכאן, החשיפה לסוגיות אקטואליות בוערות לצד העמקה אקדמית כחלק מחוויית הלמידה הסטודנטיאלית עוררה אצל טל תהליך של התפתחות מקצועית.

  טל אלסטר,תמונה משפחתית.

מה קרה אחרי 2011? אחרי שהבנת שזה התחום שמעניין אותך, לאן ניתבת את העניין?

"בשנה השלישית לתואר, לקחתי קורסים של פרופ' אבנר דה-שליט מהמחלקה למדע המדינה. העבודה במסגרת אחד הקורסים ,'עוני ומוחלשות', הייתה סביב סוגיית דרי הרחוב. לצורך העמקה בתכנים וחיפוש חומרים, אבנר הפנה אותי לד"ר אמילי סילברמן. לקראת סוף התואר לקחתי אצל אמילי קורס מדהים שעסק במדיניות דיור והתחדשות עירונית, שם למדתי בעיקר על תהליכים של פיתוח שכונות שהצליחו להימנע מדחיקת התושבים.

לצד העובדה שמאוד אהבתי את תכנית פכ"מ, הרגשתי שעולם המדיניות העירונית מאפשר פלטפורמה ליישום רבים מהרעיונות הנשגבים שקיימים בפילוסופיה פוליטית. הרגשתי שזאת פלטפורמה מעולה לקידום מדיניות חברתית וליישום רעיונות של צדק, שוויון והוגנות."

לצד התפתחות במישור האקדמי, במהלך לימודי תואר שני במדעי המדינה ולימודים עירונים, טל מתאר את הצטלבות דרכיו עם הקליניקה האורבנית, בה עסק במשך כשנתיים וחצי בסוגיות של דיור ונחשף לעולם תוכן רחב.

איך השפיעה עליך העבודה בקליניקה?

"התחלתי בתור מתמלל בפורום שיזם משרד השיכון ביחד עם אמילי, שהמטרה שלו הייתה יצירת דיון רב מגזרי (מגזר פרטי, עיריות ומשרדי ממשלה) על דיור בהישג יד. ההתנסות הזו כללה הכנה לחקיקה שלא התקדמה כל כך באותה העת, אבל היא הייתה בשבילי דרך מצוינת להיכנס לעולם התוכן הזה. באותו שלב, אמילי ואני התחלנו לעבוד ביחד, ולאט לאט קיבלתי יותר מקום לקדם בעצמי פרוייקטים בקליניקה. האירועים שהכי זכורים לי מתקופת העבודה בקליניקה,  הם דוח הוועדה למלחמה בעוני של אלי אלאלאוף, והנסיעה מטעם הקליניקה לWorld Urban Forum שהתקיים ב-2014 בקולומביה. היינו חבורה של כ- 30 ישראלים  שהוזמנו לפורום. ההשתתפות בו הייתה דרך מאוד אפקטיבית לחבר בין אנשים הפעילים בתחום  בישראל ולהבין אילו אג׳נדות ואיזו שפה משותפת יש בינינו. זו הייתה חוויה מאוד טובה גם מבחינת ההיכרות והחשיפה לפועלם של המוזמנים לפורום וגם מבחינת החשיפה למקום שנסענו אליו."

בהמשך, כתהליך שזור של העמקה אקדמית לצד עשייה אקטיבית, במקביל לכתיבת דוקטורט על מדיניות דיור ואי שוויון בערים, טל לקח חלק פעיל בקידום מדיניות דיור כאחד מיוזמי הארגון Yes In my back yard בתל אביב. במסגרתו, נעשה ניסיון לארגן ולהניע התאגדות פוליטית לנוכח מצוקת היצע הדיור בעיר. זאת בשאיפה, שהתאגדות זו תשפיע על מקבלי ההחלטות בבואם להתנגד לתוכניות של בנייה חדשה וכמו כן להנכיח את המחיר הפוליטי שעשוי להיות מובא בצעד זה.

במאמר מוסגר, שורשיה על התנועה , Yes In my back yard(YIMBY) , צמחה ברחבי ארה"ב כקונטרה לתנועת Not In my back yard (NIMBY) שאפיינה הלך רוח של תושבים מקומיים המתנגדים להקמתם של מוסדות ציבוריים ותהליכי התחדשות עירונית בסמוך לביתם, מחשש שהדבר יפגע בערך בתיהם ובאורח חייהם.

איך התחילה תנועת YIMBY שייסדתם בתל אביב?

"הארגון התחיל מתוך הקריאה והתעניינות שלי בסוגיות האלו. בעיקר מצאתי את הנושא ככיוון טוב וחשוב למדיניות הדיור בישראל, לאופן שבו ניתן להשמיע את קולם של שוכרי הדיור ולחזק אותם בתהליך קבלת ההחלטות בתחום מתוך ההבנה שהחולשה הפוליטית של השוכרים היא דבר רע למדיניות דיור. בניגוד לארגון שקם בסן פרנסיסקו על ידי מורה בבית ספר יסודי והתחיל מזעקה שבאה מלמטה בטענה "שאי אפשר לגור פה יותר"; וש"אי אפשר לשכור דירה אפילו ליד סן פרנסיסקו", אצלנו התנועה לא קמה מהשטח. בסוף כל מי שעסק בארגון אלו אנשים שזה תחום העיסוק המקצועי שלהם. אפשר לומר אולי שזו הייתה הבעיה שלנו, שהתנועה שלנו לא קמה מאותה קריאת זעקה ופעילות 'מלמטה' שאפיינה את המאבק באזור סן פרנסיסקו."

טל בפסטיבל אדריכלות ישראלית יוני 2019

מה עלה בגורלה של התנועה? מדוע הפסיקה?

"הפעילות שלי בתנועה הפסיקה כשנהייתי חלק מהצוות שסייע לכתוב את מדיניות הדיור של תל אביב. זה היה נראה לי לא הגיוני לקדם תנועת-נגד בעודי פועל מתוך המערכת. הרגשתי שיש גבול לכמה כובעים אפשר להחליף, ושלא באמת ניתן להתעסק בשני הדברים במקביל. בסוף, אפשר לומר שבשביל שמהלך כזה יצליח ויצבור תאוצה, הוא צריך להשפיע על מדיניות כמו כל תנועה אזרחית; ובתור אחת כזו, צריך לדחוק אנשים, לאתגר, להביך את המערכת הפוליטית."

מה החשיבות בהבאת קולם של שוכרי הדיור? האם אפשר להגיד שעד עכשיו הכוח היה אצל בעלי הדירות?

"באופן כללי, אפשר להגיד שהתכנון ביסודו בכל בעולם הוא בסופו של דבר מכשיר שפוּתח להטיב עם בעלי הדירות; לדאוג לנכסים שלהם באופנים שונים. וזה למעשה הרעיון של עיריות מקומיות- לדאוג לתושבים, לדאוג למיקסום השירותים במינימום מיסים, תוך העלאת ערך הבתים שלהם. ברוב הערים זה קל, כי קיים רוב של בעלי דירות; אבל בתל אביב, יש המון שוכרים, לכן חלק ניכר מהתושבים לא הופכים לקבוצת אינטרס כמו זו שמייצגים בעלי הדירות . חשוב להבין שכוח פוליטי אינו רק פונקציה של ספירת ראשים; כוח פוליטי תמיד קשור גם בשאלות 'מי ילחם', 'מי יצביע', 'מי יפגין', 'מי יתקשר לחבר מועצת עיר', 'את מי ייקחו בחשבון?'. באופן כללי, לשוכרים, גם בדימוי העצמי וגם במציאות, יש פחות ותק וניסיון ולכן הם פחות מעורבים. האנלוגיה שיש לי בראש קשורה לתחבורה וניידות. כשמערכת התכנון מנסה לקדם הרחבת מדרכה או שביל אופניים על חשבון חניות- היא תמיד תיתקל בהתנגדות מאוד מרוכזת. גם אם בפוטנציאל השינוי יעזור לאלפיים איש, בהנחה שקיימים עשרים אנשים שרגילים להחנות את הרכב באזור, – הקול של אותם אלפיים לא יבוא לידי ביטוי. הם יישארו על הנייר. אפשר לחשוב על כל מיני מנגנונים שגורמים לסטטוס קוו להישמר כפי שהוא בתחומים שונים, ואחד מהם הוא קבוצת אינטרס. אני חושב שבעלי דירות במובן הזה, ובמיוחד בעלי דירות ותיקים, אלו אנשים שיש להם השפעה לא פרופורציונלית על מדיניות דיור, בדומה לבעלי רכב שרגילים להקצאה גדולה ולא סבירה מהעוגה הציבורית."

לתובנות שקשורות ב- YIMBY הגיע טל מתוך מחשבות על מהותו של התכנון, ומניסיון מתמיד להגיע אל שורשי התכנון ולהבין כיצד הוא מתכתב עם השטח. הוא מסתמך לדוגמא על תיאוריה כלכלית של תכנון של William A. Fischel, שטוענת כי תכנון ושלטון עירוני ככלל משרתים את בעלי הבתים. "פישל אומר שמה שמניע לרוב את תנועת NIMBY'''' בארה"ב ומה שמאפיין את השלטון המקומי בכלל, קשור לניהול סיכונים. אפילו שינויים שנדמה לנו שבסבירות רבה עשויים להטיב עם בעלי הדירות, במרבית המקרים יתקלו  בהתנגדות בשל שנאת סיכון".

ובהקשר למציאות הישראלית, איך אתה רואה את זה?

"אני חושב שמה שמעניין בהקשר הישראלי, הוא שמתרחש כאן תהליך הפוך ממה שמתרחש בארה"ב. הממשלה יצרה סביבה מוסדית חדשה ששינתה את המשוואה דרך פינוי בינוי ובעיקר תמ"א 38. זה לא שבעלי דירות לא מבינים את החסרונות מבחינתם – עומס על תשתיות, ריבוי שכנים. הם מבינים את הבעייתיות, ובכל זאת היתרונות הכלכליים והגדלת רווחת הדיור מספיק משמעותיים בשביל לגבור על כך. למעשה, המדינה הצליחה לייצר מנגנון שמוביל את בעלי הדירות לתמוך בציפוף ובתוספת דיור באזורי הביקוש. בארה"ב, כאמור, האינטרס מוביל את התושבים להתנגד לבנייה.

כיום טל מסיים מסלול דוקטורט במדע המדינה בהנחיית פרופ' אבנר דה שליט ופרופ' מיכאל שלו. בשנים האחרונות הוא חוקר אי שיוויון בערים וכותב על התחדשות עירונית. עוסק כמתכנן ויועץ מדיניות דיור לעיריית תל אביב ומהווה חלק מהצוות שכתב את תכניות הדיור העירונית.

כאמירה לסיכום, התשובה לשאלה 'איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?', מגלמת את אותו דיאלוג אישי בין התיאוריה לפרקטיקה ובין ההלכה למעשה. טל משיב כי היה רוצה לעסוק בלימוד ועיצוב מדיניות בתחום, בהם הוא עוסק כבר היום (טל מעביר קורס באוניברסיטה העברית ביחד עם דר' סילברמן וממשיך בעשייה ציבורית) . יחד עם זאת, בקנה מידה רחב יותר, טל שואף לשיפור האקדמיזציה בתחום התכנון בישראל ובאיכות המדיניות העירונית.

"אחד הדברים שצריך לשנות הוא את האופן שבו אנחנו מלמדים תכנון. הרבה אנשים מוכשרים הולכים ללמוד תכנון ותכניות הלימוד לא משקפות את זה מספיק. אני חושב שהייתי רוצה לקחת חלק בדברים האלו; השינויים בפרקטיקה התכנונית ובאופן שבו שאנחנו מבינים עירוניות צריכים לבוא לידי ביטוי גדול יותר בתכניות הלימודים של מתכננים."

אסלאם דעיס

מה היה תהליך הלימודים האקדמי שלך?
התחלתי ללמוד ארכיטקטורה בפוליטכניק-פלסטין בחברון. כשסיימתי, חזרתי לירושלים והתחלתי לעבוד בתחום התכנון בארגון בירושלים המזרחית. זו הייתה תקופת התנסות שהובילה אותי להבנה שאני צריכה להתפתח יותר במישור המקצועי – לא הכרתי מספיק את חוק התכנון והבנייה. ברגע שעובדים במסגרת של מוסדות תכנון במדינת ישראל, חשוב לדעת מה המשמעות וההשלכות של החוק הישראלי על מצב התכנון והתשתיות, ובעקבות זאת על המציאות בשטח. בירושלים המזרחית, לדוגמא, בנוסף להיעדר תשתיות התכנון קיימת תופעת בנייה ללא היתר שמשפיעה על איכות החיים של התושבים. אני עצמי גרה בבניין הסובל מבעיות תכנון ובניה. הסקרנות שלי התבטאה בהתפתחות הרצון להבין למה ובאילו מקרים מוסדות התכנון מנפיקים לבניין צו הריסה, ומדוע לא ניתן להסדיר אותו ולקבל היתר בניה. הבנתי שברגע שאכיר בעצמי את החוק, אוכל לעזור לצמצום בעיות בניה ללא היתר מחד, ומאידך להפוך לבעלת מקצוע וידע בתחום. לימוד השפה המקצועית יחד עם השפה העברית יגביר, כך הבנתי, את הסיכוי שלי להשתלב בשוק העבודה. העברית הייתה נחוצה לפתיחת הזדמנויות עבודה מול עיריית ירושלים ומשרדי תכנון שונים, אז נרשמתי לאוניברסיטה העברית והחלטתי ללמוד תואר שני בתכנון ערים. זאת במקביל ללימודי שפה עברית כדי להתפתח ולרכוש בקיאות. באמצעותה אוכל לתקשר באופן פורה עם בעלי מקצוע שבסביבה הקרובה, במוסדות התכנון בעיר ובמשרדים פרטיים ומשרדי ממשלה. 
 

איך הייתה החוויה שלך באוניברסיטה?
לא פשוטה, אבל מעניינת. התחלתי ללמוד בסוף שנת 2015. דאגתי לגבי הכניסה לאוניברסיטה בגלל רצח מוחמד אבו-ח׳דיר בירושלים, מה שגרם גם להורים שלי להרגיש לא בנוח עם הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית. הם חשבו שזה מסוכן עבור אישה ערבייה. לא דיברתי עברית, לא הכרתי את המערכת, אבל זה היה אתגר בשבילי, רציתי להתמודד אתו וללכת קדימה. בירושלים כל צד חושד בצד השני וקיים ביניהם חוסר אמון. מאחר שלא הרגשתי ביטחון בעיר שלי, הופתעתי למצוא שבתוך האוניברסיטה הרגשתי יותר בטוחה. הייתה אווירה נעימה, אפילו לפני שידעתי עברית בצורה ראויה. הבנתי שזה מקום שמושך אותי להיות בו וללמוד. גם לאחר סיום התואר השני בתכנון המשכתי ללכת לאוניברסיטה, ועבדתי עם הקליניקה האורבנית שעזרה לי מהרבה בחינות במישור המקצועי.
 

באבו-תור את מרגישה בטחון?
לא תמיד. שכונת אבו-תור מורכבת משתי שכונות, יהודית-ישראלית, וערבית-פלסטינית, ואני גרה כמעט על קו התפר בין שתי השכונות. אם הייתי גרה במרכז השכונה המזרחית הערבית, הייתי מרגישה עוד פחות ביטחון, בעקבות החוסר בתשתיות: בתאורה, בתכנון, ברמת הפשיעה והאלימות הקיימת בירושלים המזרחית בכלל ובאבו-תור בפרט. במקום להעניק לי תחושת ביטחון, המשטרה באבו-תור יוצרת תחושת חוסר ביטחון וחשד. עם כל זאת היא שכונת המגורים ומרחב החיים שלי.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

מהם הקשיים המרכזיים שנתקלת בהם?
קודם כל השפה. במקביל ללימודים עבדתי כמתכננת קהילתית לשכונות אבו-תור, סילוואן וראס אל עמוד, מה שסייע לי להתנסות הן בשפה והן במקצוע. הבנתי שבלי שפה, בלי להבין את המערכת והחוק, אני לא יכולה להיות מתכננת בעיר שלי. במקום השני – אתגרים חברתיים-משפחתיים. מורכב להיות אישה שהולכת ועובדת בתכנון בתוך חברה מסורתית. לפני האוניברסיטה העברית היו לי הזדמנויות ללמוד בחו״ל, ובגלל כל מיני אילוצים נשארתי פה. בסופו של דבר אני מאמינה שהכל היה לטובה וזה אפילו נתן לי יתרון יחסי בתחום שלי, ללמוד את השפה ואת המערכת התכנון היטב ולעבוד מולה ואיתה.

ואחרי התואר השני?
מיד אחריו התחלתי לעבוד כעצמאית. לקחתי חלק בצוותי תכנון במסגרת תכניות אב מקומיות ובתכניות מפורטות, בעיקר בירושלים המזרחית, ועבדתי עם הקליניקה כמרכזת פרויקטים. העבודה הראשונה שלי כעצמאית הייתה עבודה במקביל על תכנית אב ואדי ג׳וז ותכנית מפורטת של אזור תעסוקה בעיסאוויה. עבודתי ותפקידי בצוות התכנון היו כאדריכלית שמרכזת, מלווה ומקדמת את התכנון מול היועצים ומוסדות התכנון הרלוונטיים. כל אלה שימשו כתהליך למידה אינטנסיבי אודות מהות התפקיד שלי. 

אז בשום שלב לא הועסקת ישירות על ידי העירייה.
לא. הייתה לי הזדמנות לעבוד כרפרנטית באגף תכנון העיר בעיריית ירושלים, אבל הבנתי שתפקיד כזה יגביל אותי במהות ובהיקף העבודה שלי. בחרתי להישאר עצמאית ולעבוד מול העירייה, במטרה להוביל לשינוי יותר אפקטיבי מאשר היה מתאפשר לו עבדתי כרפרנטית או כפקידה באגף תכנון העיר. נוסף על כך, מכיוון שאני עצמאית, ברוב המקרים הם מקבלים את חוות הדעת שלי כבעלת מקצוע שגרה בשכונות הללו. חוות הדעת המקצועיות שלי מכילות מסר סוציו-תרבותי שנוגע לחיים היומיומיים של התושבים. העצמאות שלי נותנת לי חופש גדול יותר להביע את הדעה המקצועית שלי ולהיות בקשר עם יותר גופים בעלי עניין.

אולי כשאנחנו נהיות מתכננות יש לנו חזון לחזור עם כוח מחודש ולהציל את השכונות שבהן גדלנו, אבל בסוף זה יותר מסובך מזה.
כחלק ממחויבותי לשכונתי ולמרחב החיים שלי, גיבשנו חזון לשכונת אבו-תור יחד עם המנהל הקהילתי, שנוסח במסמך מובנה המנחה את קידום התכנון ופוטנציאל הפיתוח בשכונה לקראת אופק תכנוני עתידי. על בסיס המתווה הזה הרשות לפיתוח ירושלים גייסה תקציבים להכנת תכנית אב לשכונה. זו דוגמא לתרומתי לשכונה שלי לאחר שהפכתי לבעלת מקצוע שיודעת להשתמש בידע מקצועי ובשפה כדי להתניע תהליכי תכנון העשויים לקדם את השכונה ולפתור בעיות תכנון.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

מהם הנושאים הדחופים במזרח העיר?
החלטת הממשלה 3790 נועדה לצמצום פערים שנוצרו במשך עשורים בין מזרח למערב העיר: אבטלה, חוסר בטחון, בנייה ללא היתר, אלימות, נשירות תלמידים מבתי הספר ועוד. הבעיות הללו פוגעות קשות באוכלוסייה בירושלים המזרחית, מה שמוביל לרמת השכלה נמוכה ומגביר את רמת האלימות בשכונות. הבעיה העיקרית הראשונה שארצה לפרט עליה היא המחסור במבני ציבור ובכיתות לימוד. כדי לספק את המחסור, העירייה התחילה לשכור מבנים שמיועדים למגורים ולהפוך אותם לבתי ספר. בפועל הם אינם תקניים, וכך נוצרת סביבת לימוד שלא מעודדת את התלמידים ללמוד. התלמידים מרגישים כאילו הם נמצאים בבתי-סוהר – הכיתה מאוד קטנה, אין מגרשים למשחקים בחוץ וחסרים כל הצרכים הבסיסיים לקיום סביבת לימודים ראויה ואיכותית שהתקנים מחייבים את קיומה. מצב זה של מערכת החינוך בוואדי יגרום נזק לכל הדור החדש ויפגע בתחושת השיוך למרחב שמשמש אותם – לכאורה זה המרחב שלהם אבל הם לא מרגישים שהוא נוצר בשבילם. כל הבעיות האלו משתלבות יחד: המרחב והתכנון עם המרכיבים הסוציולוגיים, מה שפוגע בקהילות תושבי ירושלים המזרחית ואינו מאפשר תחושת שייכות למרחב, גורם לוונדליזם ומונע מאנשים לקחת חלק ביצירת המרחב הציבורי שלהם.
בעיה גדולה נוספת שאבקש להרחיב עליה היא מצוקת הדיור וציפוף הדיור. הנושא הדחוף ביותר בירושלים המזרחית הוא התמודדות עם הצפיפות הקיימת בשכונות  והפחתת היקף הבתים שנבנו ללא היתר. לעירייה יש דעות קדומות שגויות על החברה הערבית, שצריך להתמודד איתן – לדוגמא, ברוב המקרים חושבים שהחברה הערבית לא מתמודדת היטב עם מגורים בבנייה לגובה. צריך ליצור שינוי במדיניות התכנון כדי לספק את הצרכים של תושבי ירושלים המזרחית ולהתמודד עם בעיות הציפוף וניצול השטח. השתתפותי בצוותי התכנון משפיעה על שינוי התפיסה הנוגעת למדיניות התכנון עבור המוסדות האחראיים. יש לי אפשרות להציג תפיסה וכלים המותאמים תרבותית ונסיבתית לתושבים בירושלים המזרחית. הציפוף והעיבוי האורגניים הלא מתוכננים המתרחשים עכשיו בידי תושבים על קרקעות שבבעלותם מייצרים עומס על המערכות השונות – תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, שאינם מיועדות לקלוט את הגידול הלא מתוכנן. 

עיריית ירושלים היא האחראית הבלעדית לירושלים המזרחית?
כן, מכל הבחינות ועל פי חוק. בשנים האחרונות הוקצב הרבה כסף כדי לצמצם פערים בין שני חלקי העיר, ואכן גורמים שונים בעירייה וגם נציגי התושבים מעוניינים לשפר את המצב, אבל השאלה היא איך ומה לשפר. אי אפשר לשלוט בהכל, וישנם דברים שהיה צריך לטפל בהם כבר לפני עשרים ושלושים שנה. ישנה גם שאלת האמון – איך להקנות אמון לתושבים שנגרם להם הרבה נזק וסבל, שהבתים שלהם נהרסו פעם אחר פעם, שסל השירותים עבורם אינו מספיק והם חיים בתנאי מצוקה שונים?

את מרגישה שככל שהשנים עוברות המדיניות נהיית יותר נכונה?
אפשר להגיד שלאחרונה יש סוג של גמישות במדיניות. לפי החלטת הממשלה רוצים להגדיל את מספר המועסקים כדי לצמצם את רמת העוני, אבל אין שינוי לגבי היצע המגורים. המדיניות של הממשלה היא שיפור איכות החיים לתושבי מזרח העיר, אך קצב המעורבות איטי ואינו מדביק את הביקוש בכל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום המגורים. לא מאפשרים היצע כראוי, אז אין מענה לצרכים.  אדם צריך לגור בדירה חוקית ואיכותית, לדעת שלא תיהרס בכל רגע.

מה החלום שלך להמשך?
שאלה קשה. קודם כל לשפר את מצב איכות החיים שלי ושל המשפחה והחברה שלי, שאתפתח עוד יותר מקצועית, אוביל תוכניות בקנה מידה יותר רחב ומשמעותי ואראה בעיני ובעיני הסביבה כ-״אדריכלית חברתית". החלום שלי הוא גם לראות את התוצאה של העבודה שלי בסביבה ואת מימוש התכניות שאני שותפה להכנתן. אני מקווה לקדם אנשים במישור החינוך בכלל ובמיוחד בתכנון המרחבי, ובמקביל לתרום לשינוי התפיסה התכנונית של מוסדות התכנון עבור החברה הערבית. זאת במטרה להעמיק את ההבנה כיצד לשפר את איכות החיים בהקשר ובמצב שאנחנו חיים בו בשכונה שלי, ברחבי העיר ובכל הארץ. אני מקווה שהיותי מתכננת פעילה ומעורבת תוביל לכך שימשיכו להיות לי הזדמנות לתרום ולהצביע על פערים באיכויות, ובזכות ארגז הכלים שלי לגבש תכניות לביצוע הלכה למעשה.