חדשות

הסמינר המכוני של המכון ללימודים עירוניים ואזוריים מארח

5 מאי, 2019

בכל שנה ניתנת סדרת הרצאות בנושא אקטואלי שנוגעת בסוגיות בוערות בתחום התכנון. קישור לפרזנטציות של מרצים אורחים.

בשנת 2018 - 2019 הסמינר מתמקד בהתחדשות עירונית ומאפשר לתלמידי התכנית לתכנון ערים להעמיק בסוגייה ממגוון זוויות, להכיר את אנשי המקצוע המובילים בתחום, ולעודד שיח בין הסטודנטים ועם עולם התכנון. 

 

מֵעבר לשיח על מכפילי קרקע: רשמים מהמושב על "התחדשות עירונית כמוביליות חברתית" מכנס איגוד המתכננים

מֵעבר לשיח על מכפילי קרקע: רשמים מהמושב על "התחדשות עירונית כמוביליות חברתית" מכנס איגוד המתכננים

10 יולי, 2022

כתבה: נוי דרורי

בכנס איגוד המתכננים הארצי האחרון (16.6.22) הקליניקה האורבנית ארגנה מושב  בנושא התחדשות עירונית כמוביליות חברתית. השתתפו בו דוברות ודוברים הפועלים בזירות שונות, בניסיון לבחון את המפגש שבין התחדשות עירונית לאנשים החיים בעוני. ניכר היה כי יותר משביקשו לדבר על המציאות הנוכחית, הם ניסו לאתגר את המובן מאליו ולהציע הסתכלות מחודשת על תוכניות של התחדשות עירונית כמנוף למוביליות חברתית ולהציבה כמטרה מרכזית לצד הגדלת מלאי הדירות.

קרא עוד

 

ניתוח המצב הקיים הדגיש כי המדינה דוגלת בסגרגציה כלכלית וסקטוריאלית ומקדמת תכנון של שכונות לפי מתאמים כלכליים. כשמתקיים שילוב בין קבוצות בשכונות החדשות שמוקמות, הערבוב כמעט תמיד קורה באופן מקרי ולא מתוכנן. לפי אביטל בלונדר, מנכ"לית ומייסדת חברת גי'נדאס להתחדשות עירונית חברתית, בבחינת האפשרות למוביליות חברתית באמצעות דיור, מדינת ישראל נמצאת בנסיגה. הפערים הולכים וגדלים בין אזורים בארץ ומתקיימת קורלציה בין הסיכויים למוביליות חברתית לבין המקום בו אדם גר. הבעיה כרוכה, בין היתר, לפי אסף סימון, מנכ"ל אפריקה ישראל, בעובדה שהדיון בהתחדשות עירונית מוסיף להיות מוגבל בדיון במונחים כלכליים, כשערך מכפיל הקרקע מתפקד כפונקציה המרכזית שמתווה מדיניות.

מכאן עולה השאלה, מאיפה מתחילים לפתור את הסוגיה?

ריצ‘ארד בארון, האורח המרכזי של הכנס, מנכ"ל ונשיא של חברת נדל"ן מרכזית בארה"ב, מציע ניסיון פורץ דרך לבחינת השאלה. כמי שגדל בשכונה מעורבת בדטרויט בשנות ה40' וחווה את המגוון המעמדי בשכונה כמציאות שעובדת, הוא ניסח חזון ליוזמה של התחדשות עירונית מסוג אחר. החל ממשנות ה70', הוא החל  לקדם בארה"ב מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית חברתית, באיזורים בהם יש ריכוז של אוכלוסיות מוחלשות והיעדר השקעות עסקיות וציבוריות. הוא עשה זאת תוך קידום חשיבה אינטגרטיבית הכוללת מדיניות דיור, מרחב ציבורי, מערכות חינוך ורווחה כמפתח למוביליות.

האם לחזון שמציע בארון עתיד להיות אחיזה במציאות הישראלית? העבודה של עמותת ג'ינדאס  בפריפריה החברתית והכלכלית בישראל, שואפת להביא את הבשורה לישראל.

אביטל בלונדר, מייסדת העמותה, מציעה מודל שכונתי ברמת אשכול בעיר לוד, המבוסס על ההנחה כי המפתח למוביליות חברתית טמון בשילוב שבין אוכלוסיות מרובות אמצעים לבין אוכלוסיות מוחלשות. בבחינת סוגיית הדיור, מציעה ג'ינדאס פרספקטיבה רחבה יותר של התחדשות השכונה כולה ובתוכה גם בתי הספר, מרכזים קהילתיים ופיתוח המרחב הציבורי בראייה ארוכת שנים. אביטל מתארת כיצד ניתן לשבור את המשוואה שבה אינדיקטור מרכזי לניבוי השכלתו של ילד שגדל היום בישראל היא מקום מגוריו. לטענתה, מודל אלטרנטיבי להתחדשות עירונית דווקא בשכונות המוחלשות בהן ערכי הקרקע נמוכים וחסרי כדאיות להשקעת יזמים, במקום שבו יש צורך חברתי אמיתי – יכול להוביל לשינוי.  לצד הצגת החלופות, אביטל מתארת את הבסיס למשבר הדיור כפי שהוא נצפה כיום בישראל: בשעה שבה 2% מהדיור במדינת ישראל הינו דיור ציבורי, ו98% מהדיור הינו בבעלות פרטית בשוק פרוץ מבחינה רגולטורית, מרבית האוכלוסיה שנזקקת לסל אחר של פתרונות,  אינן נופלות לקטגוריות האלו;  קבוצת אוכלוסיה זו מצד אחד אינה זכאיות לשיכון בדיור ציבורי, ומנגד לרוב מתקשה לשאת בעלויות השכירות שהשוק הפרטי מבקש. אביטל הדגישה את הצורך לייצר פלח ביניים, בקידום תכניות לדיור בר השגה והקמת מתחמי תרבות, חינוך ומרכזים קהילתיים בשכונה.

 

 

 

  (קרדיט תמונה:  איגוד המתכננים)

 

שתי הדוברות הנוספות במושב הסבו  את הזרקור לתחומי עשייה נוספים המתבקשים מלבד מדיניות דיור. הדוברת הראשונה, ד"ר מיכל ברייאר, אדריכלית ומתכננת ערים וראש תחום פיתוח קהילתי, הציגה תמונת ראי לשינויים שמתחוללים בשכונת רמת אשכול בלוד; ושאלה כיצד ניתן לבחון שאלות של מוביליות חברתית והוגנות במקום בו תהליכי פיתוח  מתרחשים באינטנסיביות גבוהה. מיכל הציגה את שכונת קריית יובל בירושלים כמקרה בוחן וחידדה על מה עוד ראוי לשים דגש מלבד מדיניות דיור באמצעות ניתוח המטרות של תכנית האב לפיתוח השכונה. לטענתה, לצד פיתוח הדירות שמתקדם, פיתוח השלד הציבורי של המרחב מתמהמה ולכך משמעות רבה ביכולת לבחון תהליכי התחדשות עירונית כזו שעתידה להטיב עם התושבים. מיכל טענה כי האחריות על פיתוח המרחב הציבורי מבוזרת בין גופים שונים, מבלי שקיים גורם המתכלל את המהלך. המצב הקיים מאפשר מוביליות כלכלית בעיקר עבור בעלי הנכסים אך נוטה להחמיץ את אוכלוסיית השוכרים, שחיה בפועל במרחב.

הדוברת השנייה, נגה אדלר, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הוסיפה בהרצאתה נדבך חשוב לבחינת הסוגייה כשאלה- "התחדשות עירונית ומוביליות חברתית, למי?" נגה טענה כי התחדשות עירונית, היא אחת מההתערבויות החברתיות הגדולות ביותר שקיימות כיום בישראל. היא עלולה לשנות את חייהן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, בין אם מדובר  בחסרי עורף משפחתי, אנשים החיים בעוני, קשישים  או בעלי מוגבלויות, שחשופות למורכבויות ולהשלכות הקיומיות יותר מכל; התחדשות עירונית עבור האוכלוסיות הללו היא תהליך מורכב המלווה בפרימה של מעטפת המגורים, היעדר אמון בין היזם לדיירים, שבירת שגרת החיים והתרופפות תחזוקה. לטענתה, גריעת דירות זולות במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית- מהווה גורם ישיר לדחיקת אוכלוסיות לשוליים ועל כן, מוביליות חברתית במסגרת פרוייקטים כאלו היא בהחלט אפשרית, אך היא מחייבת לקחת בחשבון את האוכלוסיות הפגיעות.

מהמושב בכנס, יצאתי בתחושה שהשיח על האתגרים הקיימים חשוב אבל נחוץ עוד יותר לזהות את הפתרונות; היכולת לקדם תהליכי התחדשות עירונית וסוגיות דיור במונחים של מוביליות חברתית היא לא בהכרח מחשבה אוטופית. היא אפשרית בתנאי שמשנים את דפוסי המחשבה לכאלו המתכללים בין סוגיות דיור, רווחה, חינוך, תחבורה ומרחב ציבורי. אני מאמינה שבאופן הזה השלם עתיד להיות גדול מסך חלקיו, ותהליכי התחדשות עירונית יוכלו להביא בשורה גם בבחינת קידום צדק מרחבי.

 

 

 

קראו פחות
המציאות פחות סטטית ממה שנדמה במבט ראשון, לפעמים היא חומר חם שניתן ללוש: ראיון עם טל אלסטר על מדיניות דיור, קבוצות אינטרס וחתירה להוגנות

המציאות פחות סטטית ממה שנדמה במבט ראשון, לפעמים היא חומר חם שניתן ללוש: ראיון עם טל אלסטר על מדיניות דיור, קבוצות אינטרס וחתירה להוגנות

27 פברואר, 2022

כתבה: נוי דרורי

פגשתי את טל בפארק קריית-ספר בתל אביב ונראה היה שבחירת המקום לשיחה תיפקדה כתפאורה מדויקת. די מלהתהלך בפארק בחיפוש אחר ספסל אבן פנוי, כדי לזהות את סביבת חייו האורבנית של טל, שנדמית כמקור לאותה חדוות עשייה, סקרנות והשראה שנפתחה בפני במהלך השיחה.

קרא עוד

העיסוק של טל אלסטר בסוגיות שקשורות בדיור התחיל בשנת 2011 כסטודנט בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. לתחום מדיניות הדיור הוא נחשף כשהחל להתנדב בכנסת בשנתו הראשונה לתואר, בלשכה של דב חנין, ח"כ במפלגת חד"ש באותה תקופה, שם היה אמון על זכויות עובדים ודיור. לקראת סוף אותה שנה, פרצה המחאה החברתית הגדולה. אותה מחאה שעוד תיצור אדוות שנים מאוחר יותר ותשאיר אצל טל חותם עמוק. "אני חושב שהאפקט שהיה למחאה עליי ועל אנשים נוספים הייתה בהתעוררות התחושה שיש לנו סיכוי לשנות דברים מבחינה פוליטית; שהמציאות בה אנחנו פועלים פחות סטטית ממה שאולי נדמה ממבט ראשון. אפשר לצעוד לכיוון שאנחנו רוצים. אני חושב שבדיעבד אפשר להגיד שהמחאה הזו עוררה את התחושה הזו  בקרב אנשים רבים. גם בחברה האזרחית וגם בממשלה, היה נדמה שהמציאות היא חומר חם שניתן ללוש . זו הייתה תחושה טובה של יכולת לשינוי."

מכאן, החשיפה לסוגיות אקטואליות בוערות לצד העמקה אקדמית כחלק מחוויית הלמידה הסטודנטיאלית עוררה אצל טל תהליך של התפתחות מקצועית.

 

  טל אלסטר,תמונה משפחתית.

 

מה קרה אחרי 2011? אחרי שהבנת שזה התחום שמעניין אותך, לאן ניתבת את העניין?

"בשנה השלישית לתואר, לקחתי קורסים של פרופ' אבנר דה-שליט מהמחלקה למדע המדינה. העבודה במסגרת אחד הקורסים ,'עוני ומוחלשות', הייתה סביב סוגיית דרי הרחוב. לצורך העמקה בתכנים וחיפוש חומרים, אבנר הפנה אותי לד"ר אמילי סילברמן. לקראת סוף התואר לקחתי אצל אמילי קורס מדהים שעסק במדיניות דיור והתחדשות עירונית, שם למדתי בעיקר על תהליכים של פיתוח שכונות שהצליחו להימנע מדחיקת התושבים.

לצד העובדה שמאוד אהבתי את תכנית פכ"מ, הרגשתי שעולם המדיניות העירונית מאפשר פלטפורמה ליישום רבים מהרעיונות הנשגבים שקיימים בפילוסופיה פוליטית. הרגשתי שזאת פלטפורמה מעולה לקידום מדיניות חברתית וליישום רעיונות של צדק, שוויון והוגנות."

לצד התפתחות במישור האקדמי, במהלך לימודי תואר שני במדעי המדינה ולימודים עירונים, טל מתאר את הצטלבות דרכיו עם הקליניקה האורבנית, בה עסק במשך כשנתיים וחצי בסוגיות של דיור ונחשף לעולם תוכן רחב.

 

איך השפיעה עליך העבודה בקליניקה?

"התחלתי בתור מתמלל בפורום שיזם משרד השיכון ביחד עם אמילי, שהמטרה שלו הייתה יצירת דיון רב מגזרי (מגזר פרטי, עיריות ומשרדי ממשלה) על דיור בהישג יד. ההתנסות הזו כללה הכנה לחקיקה שלא התקדמה כל כך באותה העת, אבל היא הייתה בשבילי דרך מצוינת להיכנס לעולם התוכן הזה. באותו שלב, אמילי ואני התחלנו לעבוד ביחד, ולאט לאט קיבלתי יותר מקום לקדם בעצמי פרוייקטים בקליניקה. האירועים שהכי זכורים לי מתקופת העבודה בקליניקה,  הם דוח הוועדה למלחמה בעוני של אלי אלאלאוף, והנסיעה מטעם הקליניקה לWorld Urban Forum שהתקיים ב-2014 בקולומביה. היינו חבורה של כ- 30 ישראלים  שהוזמנו לפורום. ההשתתפות בו הייתה דרך מאוד אפקטיבית לחבר בין אנשים הפעילים בתחום  בישראל ולהבין אילו אג׳נדות ואיזו שפה משותפת יש בינינו. זו הייתה חוויה מאוד טובה גם מבחינת ההיכרות והחשיפה לפועלם של המוזמנים לפורום וגם מבחינת החשיפה למקום שנסענו אליו."

בהמשך, כתהליך שזור של העמקה אקדמית לצד עשייה אקטיבית, במקביל לכתיבת דוקטורט על מדיניות דיור ואי שוויון בערים, טל לקח חלק פעיל בקידום מדיניות דיור כאחד מיוזמי הארגון Yes In my back yard בתל אביב. במסגרתו, נעשה ניסיון לארגן ולהניע התאגדות פוליטית לנוכח מצוקת היצע הדיור בעיר. זאת בשאיפה, שהתאגדות זו תשפיע על מקבלי ההחלטות בבואם להתנגד לתוכניות של בנייה חדשה וכמו כן להנכיח את המחיר הפוליטי שעשוי להיות מובא בצעד זה.

במאמר מוסגר, שורשיה על התנועה , Yes In my back yard(YIMBY) , צמחה ברחבי ארה"ב כקונטרה לתנועת Not In my back yard (NIMBY) שאפיינה הלך רוח של תושבים מקומיים המתנגדים להקמתם של מוסדות ציבוריים ותהליכי התחדשות עירונית בסמוך לביתם, מחשש שהדבר יפגע בערך בתיהם ובאורח חייהם.

איך התחילה תנועת YIMBY שייסדתם בתל אביב?

"הארגון התחיל מתוך הקריאה והתעניינות שלי בסוגיות האלו. בעיקר מצאתי את הנושא ככיוון טוב וחשוב למדיניות הדיור בישראל, לאופן שבו ניתן להשמיע את קולם של שוכרי הדיור ולחזק אותם בתהליך קבלת ההחלטות בתחום מתוך ההבנה שהחולשה הפוליטית של השוכרים היא דבר רע למדיניות דיור. בניגוד לארגון שקם בסן פרנסיסקו על ידי מורה בבית ספר יסודי והתחיל מזעקה שבאה מלמטה בטענה "שאי אפשר לגור פה יותר"; וש"אי אפשר לשכור דירה אפילו ליד סן פרנסיסקו", אצלנו התנועה לא קמה מהשטח. בסוף כל מי שעסק בארגון אלו אנשים שזה תחום העיסוק המקצועי שלהם. אפשר לומר אולי שזו הייתה הבעיה שלנו, שהתנועה שלנו לא קמה מאותה קריאת זעקה ופעילות 'מלמטה' שאפיינה את המאבק באזור סן פרנסיסקו."

 

טל בפסטיבל אדריכלות ישראלית יוני 2019


מה עלה בגורלה של התנועה? מדוע הפסיקה?

"הפעילות שלי בתנועה הפסיקה כשנהייתי חלק מהצוות שסייע לכתוב את מדיניות הדיור של תל אביב. זה היה נראה לי לא הגיוני לקדם תנועת-נגד בעודי פועל מתוך המערכת. הרגשתי שיש גבול לכמה כובעים אפשר להחליף, ושלא באמת ניתן להתעסק בשני הדברים במקביל. בסוף, אפשר לומר שבשביל שמהלך כזה יצליח ויצבור תאוצה, הוא צריך להשפיע על מדיניות כמו כל תנועה אזרחית; ובתור אחת כזו, צריך לדחוק אנשים, לאתגר, להביך את המערכת הפוליטית."

מה החשיבות בהבאת קולם של שוכרי הדיור? האם אפשר להגיד שעד עכשיו הכוח היה אצל בעלי הדירות?

"באופן כללי, אפשר להגיד שהתכנון ביסודו בכל בעולם הוא בסופו של דבר מכשיר שפוּתח להטיב עם בעלי הדירות; לדאוג לנכסים שלהם באופנים שונים. וזה למעשה הרעיון של עיריות מקומיות- לדאוג לתושבים, לדאוג למיקסום השירותים במינימום מיסים, תוך העלאת ערך הבתים שלהם. ברוב הערים זה קל, כי קיים רוב של בעלי דירות; אבל בתל אביב, יש המון שוכרים, לכן חלק ניכר מהתושבים לא הופכים לקבוצת אינטרס כמו זו שמייצגים בעלי הדירות . חשוב להבין שכוח פוליטי אינו רק פונקציה של ספירת ראשים; כוח פוליטי תמיד קשור גם בשאלות 'מי ילחם', 'מי יצביע', 'מי יפגין', 'מי יתקשר לחבר מועצת עיר', 'את מי ייקחו בחשבון?'. באופן כללי, לשוכרים, גם בדימוי העצמי וגם במציאות, יש פחות ותק וניסיון ולכן הם פחות מעורבים. האנלוגיה שיש לי בראש קשורה לתחבורה וניידות. כשמערכת התכנון מנסה לקדם הרחבת מדרכה או שביל אופניים על חשבון חניות- היא תמיד תיתקל בהתנגדות מאוד מרוכזת. גם אם בפוטנציאל השינוי יעזור לאלפיים איש, בהנחה שקיימים עשרים אנשים שרגילים להחנות את הרכב באזור, – הקול של אותם אלפיים לא יבוא לידי ביטוי. הם יישארו על הנייר. אפשר לחשוב על כל מיני מנגנונים שגורמים לסטטוס קוו להישמר כפי שהוא בתחומים שונים, ואחד מהם הוא קבוצת אינטרס. אני חושב שבעלי דירות במובן הזה, ובמיוחד בעלי דירות ותיקים, אלו אנשים שיש להם השפעה לא פרופורציונלית על מדיניות דיור, בדומה לבעלי רכב שרגילים להקצאה גדולה ולא סבירה מהעוגה הציבורית."

לתובנות שקשורות ב- YIMBY הגיע טל מתוך מחשבות על מהותו של התכנון, ומניסיון מתמיד להגיע אל שורשי התכנון ולהבין כיצד הוא מתכתב עם השטח. הוא מסתמך לדוגמא על תיאוריה כלכלית של תכנון של William A. Fischel, שטוענת כי תכנון ושלטון עירוני ככלל משרתים את בעלי הבתים. "פישל אומר שמה שמניע לרוב את תנועת NIMBY'''' בארה"ב ומה שמאפיין את השלטון המקומי בכלל, קשור לניהול סיכונים. אפילו שינויים שנדמה לנו שבסבירות רבה עשויים להטיב עם בעלי הדירות, במרבית המקרים יתקלו  בהתנגדות בשל שנאת סיכון".

ובהקשר למציאות הישראלית, איך אתה רואה את זה?

"אני חושב שמה שמעניין בהקשר הישראלי, הוא שמתרחש כאן תהליך הפוך ממה שמתרחש בארה"ב. הממשלה יצרה סביבה מוסדית חדשה ששינתה את המשוואה דרך פינוי בינוי ובעיקר תמ"א 38. זה לא שבעלי דירות לא מבינים את החסרונות מבחינתם – עומס על תשתיות, ריבוי שכנים. הם מבינים את הבעייתיות, ובכל זאת היתרונות הכלכליים והגדלת רווחת הדיור מספיק משמעותיים בשביל לגבור על כך. למעשה, המדינה הצליחה לייצר מנגנון שמוביל את בעלי הדירות לתמוך בציפוף ובתוספת דיור באזורי הביקוש. בארה"ב, כאמור, האינטרס מוביל את התושבים להתנגד לבנייה.

כיום טל מסיים מסלול דוקטורט במדע המדינה בהנחיית פרופ' אבנר דה שליט ופרופ' מיכאל שלו. בשנים האחרונות הוא חוקר אי שיוויון בערים וכותב על התחדשות עירונית. עוסק כמתכנן ויועץ מדיניות דיור לעיריית תל אביב ומהווה חלק מהצוות שכתב את תכניות הדיור העירונית.

 

כאמירה לסיכום, התשובה לשאלה 'איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?', מגלמת את אותו דיאלוג אישי בין התיאוריה לפרקטיקה ובין ההלכה למעשה. טל משיב כי היה רוצה לעסוק בלימוד ועיצוב מדיניות בתחום, בהם הוא עוסק כבר היום (טל מעביר קורס באוניברסיטה העברית ביחד עם דר' סילברמן וממשיך בעשייה ציבורית) . יחד עם זאת, בקנה מידה רחב יותר, טל שואף לשיפור האקדמיזציה בתחום התכנון בישראל ובאיכות המדיניות העירונית.

"אחד הדברים שצריך לשנות הוא את האופן שבו אנחנו מלמדים תכנון. הרבה אנשים מוכשרים הולכים ללמוד תכנון ותכניות הלימוד לא משקפות את זה מספיק. אני חושב שהייתי רוצה לקחת חלק בדברים האלו; השינויים בפרקטיקה התכנונית ובאופן שבו שאנחנו מבינים עירוניות צריכים לבוא לידי ביטוי גדול יותר בתכניות הלימודים של מתכננים."

 

 

קראו פחות
"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

"יש ההפרדה עמוקה במרחב הפיזי והתודעתי בהם אנחנו חיים" - ראיון עם עו"ד, המתכנן והפובליציסט אמל עוראבי

7 פברואר, 2022

כתבה: עדי שיפרין

ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?

קרא עוד


"מגיל קטן הייתי ילד דברן, לא דעתן, דברן, היה לי אומץ לדבר. בתור ילד קטן אתה שומע את ההורים שלך מדברים על כל מיני דברים ועל בעיות שאתה לא תמיד מבין. אבל הייתה שאלה אחת שעניינה אותי יותר: כל שישה-שבעה חודשים שמעתי את ההורים מדברים על צו הריסה לבית שלנו. אף פעם לא הבנתי מה זה, למה שירצו להרוס לנו את הבית? שאלתי את אבא שלי: "אבא זאת הקרקע שלנו נכון? לא פלשנו? הבית שלנו?" והוא ענה שכן. לא הבנתי את כל המשמעות מסביב, בעיקר את זה שההורים שלי היו צריכים להתמודד עם קנסות מאוד גדולים כחלק מהתהליך המשפטי. זה הכריח אותנו להתמודד עם שינויים כלכליים גדולים, פעם מכרנו את הרכב, פעם הפסקנו ללכת לחוגים. זה הטריף אותי בתור ילד, לא הבנתי מה קורה."

 

אמל, שנולד בדיר חנא הוא הבן השלישי בין ארבעה במשפחה שהוא מגדיר כמשפחה ערבית ממוצעת, "הכל היה באמצע".  בראיון איתו הוא מספר על התהליך שעבר ועל החלקים שמרכיבים את מי שהוא היום: עורך דין, מתכנן עירוני ופובליציסט שמתווך את המאבקים החברתיים והפוליטים של האוכלוסיה ערבית פלסטינית בישראל. בין היתר, הוא מתראיין כדרך קבע בערוצי תקשורת רבים, מגיש פינה ב"הצד השני" עם גיא זוהר, כותב ומנחה פודקאסט בערבית שעוסק במאבקים המשפטיים של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל.


איך הגעת ללימודי משפטים?

ב2006, כשהייתי בתיכון, פרצה מלחמת לבנון השנייה. היה בלאגן בכל המדינה ובתי הספר הפסיקו לפעול. שנאתי את בית הספר ועשיתי הסכם עם אבא שלי שאם אני אוציא ציון גבוהה בפסיכומטרי אוכל לעזוב את התיכון. ובאמת קיבלתי ציון גבוהה ועברתי לחיפה עבדתי בשטיפת כלים עד שקבלתי את מכתב הקבלה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. 

הדבר הראשון שרציתי להבין כשהתחלתי ללמוד היה סוגיית "צוי ההריסה", למה רוצים להרוס לנו את הבית, ואיך הדבר הזה בכלל עובד. בדיעבדזה מה שהוביל אותי ללמוד יותר ויותר על דיני מקרקעין ודיני תכנון. רק מתוך החומרים האלו פיתחתי מודעות פוליטית, לא באתי איתה לאוניברסיטה. בלימודים הפכתי להיות מאוד פעיל בפן הפוליטי אבל החלטתי לא להישאב ולסיים את התואר. כשסיימתי את הלימודים, התלבטתי בין התמחות במגזר הפרטי במשרד עורכי דין לבין התמחות במגזר הציבורי. רציתי לעשות התמחות משמעותית שתאפשר לי להבין את המערכת יותר טוב, גם אם זה ידרוש מחיר והחלטתי להכנס לאמ-אמא של המערכת - התקבלתי להתמחות במשרד היועץ המשפטי לממשלה בתחום התכנון והבנייה. ההתמחות התקיימה בתקופתו של ארז קמיניץ בזמן בו עבר "חוק קמיניץ" הידוע לשמצה בקרב הציבור הערבי. אומנם לא עסקתי בחוק עצמו, אבל באותה תקופה היה הרבה אקשן במחלקה. בתור מתמחה אתה לא משתתף באופן פעיל, אתה זבוב על הקיר, כותב פרוטוקול שמוחקים את רובו ונשאר רק חלק קטן. ספגתי שם המון ידע אבל גם המון תחושות קשות. המעבר מחיפה לירושלים לא היה קל.

 

מה לא היה קל?

הפרופורציה בעיקר, הכל משתנה. ביום הראשון שלי בירושלים היה פיגוע ראשון בשרשרת אירועי דקירות שהתחילה בירושלים. האירוע הזה גרר סדרה של אירועים קשים בירושלים ואני בתוך משרד המשפטים. בתוך השרשרת הזו יש גם את היום יום של המאבק הערבי בארץ, בעיקר בתחום התכנון והבנייה.  ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?ישבתי בדיונים האלה שנכחו בהם הנהגת הציבור הערבי בכנסת, אנשים שעד עכשיו רק שמעתי עליהם, מול הנהגת משרד המשפטים ואני יושב, שומע ומסכם פרוטוקול. שם הבנתי משהו שהוא נורא פשוט אבל גם נורא תקדימי. הבנתי שהמשפטנים לא מבינים תכנון והמתכננים לא מבינים משפט והדיונים מתנהלים בשיח חירשים. ובכל דיון אתה רואה את זה, כשבאים לדבר תכנון, עוברים לדבר משפט, וכשמדברים משפט עוברים לתכנון ואף אחד לא מבין את השפה של השני. תוסיפי לזה שהדיונים האלה הם בעלי מימד פוליטי מובהק וכשזה עולה בכלל אומרים ש'זה לא המקום לשיקולים פוליטיים'. ואני שואל את עצמי, אם לא פה אז איפה?

 

 ישיבה סוערת אחת שעסקה בוואדי ערה זכורה לי במיוחד. בין המתכננים שהגיעו לדבר בה, הייתה גם ד"ר ענאיה בנא ג'יריס. כשענאיה התחילה לדבר ושפעה ידע משפטי וידע תכנוני היא ריתקה את הקהל. זאת הפעם הראשונה שמשרד המשפטים נחשף לאישה ערביה שמבינה תכנון, משפט, היסטוריה. אני רואה אותה ואומר לעצמי: 'אני רוצה להיות כמוה'. אחרי שהבנתי מה אני רוצה להיות הייתי צריך להבין איך עושים את זה, מה לומדים כדי להיות ענאיה? ראיתי את המלגה של הקליניקה האורבנית ללימודי תכנון באוניברסיטה העברית כהייתי כבר לקראת סוף ההתמחות והלכתי להתראיין. את יודעת מי הייתה בצוות המיון למלגה? ענאיה בנא ג'יריס! 

כשהתחלתי את הלימודים הכל היה מרתק, נחשפתי לשפה חדשה. השיחות עם ד"ר אמילי סילברמן, ראשת הקליניקה, היו משמעותיות במיוחד והיא הציגה את התכנון העירוני כתחום מולטי דיסציפלינרי. זה גרם לי להרגיש שהעובדה שאני משפטן היא יתרון ולא חסרון. אני רואה שכבות שמתכננים לא רואים, את השכבות של המשפט. הלימודים והמילגה בקליניקה אפשרו לי לפתח תפיסה משלי, פגשתי המון סוגים של אנשים מתחומים ועולמות תוכן שונים, משפטנים, גיאוגרפים, עובדים סוציאליים. התחלתי לשאול שאלות על המרחב שלנו ומה מעצב אותו, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו, אבל בעיקר איך זה משפיע על מהות הקיום שלנו - הסכסוך. 

 

אמל בישיבת צוות של הקליניקה האורבנית
 

מה זה אומר?

הסכסוך הוא מהות הקיום שלנו, אי אפשר להתכחש לזה. הוא מרכזי בעיצוב הזהות והחוויה היום יומית שלנו. הלימודים עזרו לי להבין שיש הרבה גורמים שפועלים בעיצוב המרחב. למשל גורמים משפטיים כמו חוק ועדות קבלה, שמאפשר לא לקבל אותי ליישוב מסוים ובעצם להדיר אותי מ900 ישובים. המשפט מעצב את התכנון, התכנון מעצב את המרחב. קחי למשל את הבית שלי, במשך שלושים שנה אין לו היתר בנייה כי יש "קו כחול" שמתכנן שרטט באופן שרירותי מתוך מטרה לתחום את היישוב שלי. הכלי התכנוני הזה משפיע על החיים שלי ושל כל השכונה שלי, כולנו חיים בה ללא היתר.

תוך כדי הלימודים בקליניקה התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין של זיאד קעוואר. בזכותו ובזכות הקליניקה למדתי איך לראות את המרחב גם בעיניים של התושבים. בתור משפטן מעניין אותך הקייס, אבל בתור מתכנן, מעניינת אותך החוויה של מי שאתה מתכנן עבורו, או במקרים שאני ייצגתי, את מי שנפגע מהתכנון.

אחרי שמצאתי את המקום שלי בקליניקה, הרגשתי יותר בנוח לכתוב על הדברים שמעניינים אותי. רציתי להביא את עצמי ואת הסוגיות שמעסיקות אותי לשיעורים. חלק מהמרצים אהבו את זה וחלק לא. בקליניקה מצאתי את מי שחיזק אותי, 'כן, תכתוב על עצמך, על מה שמעניין אותך'. זה גרם לי לתהליך למידה משמעותי, קיבלתי פידבק מאנשים שהסכימו או לא הסכימו איתי. יש משפט שאני אוהב מהתורה "חרב בחרב מתחדדת, כך תלמיד חכם מתחדד מחברו". בקליניקה היה מקום לוויכוחים הקשים וזה נתן לנו אומץ לדון בסוגיות יותר ויותר מורכבות. ככה החלטנו לעשות את הפלטפורמה לתכנון במזרח ירושלים.

לקראת סיום הלימודים הייתי צריך להחליט אם אני עורך דין שמבין תכנון או מתכנן שמבין משפט. החלטתי לקחת את הכלים שלמדתי ולתרום למאבק של הציבור שלי. חזרתי לחיפה והתחלתי לעבוד בעמותת סיכוי-אופוק בתור מתכנן במחלקה למדיניות שוויונית. בסיכוי מאמינים שבאמצעות עבודה שיטתית של הסברה, כתיבת ניירות מדיניות ועבודות מחקר נשנה מדיניות כמו טיפות שחוצבות בסלע. רציתי להוביל מאבק לשוויון מרחבי, לשוויון בהקצאת משאבי הקרקע כדי לשים את האצבע על כל המקומות בהם קיימת מדיניות עמוקה של הפרדה ואפליה. במהלך הלמידה שלנו כצוות, מצאתי את עצמי יותר ויותר מעורב, עם אמירה מקצועית, יושב עם הנהגת הציבור הערבי ומדברר את המאבק. זו גם הייתה נקודת ציון חשובה עבורי. הבנתי שאני מתכנן ומשפטן, אבל הידע הזה הוא בבחינת אמצעי, לא מטרה. הכלי הזה משמש אותי בקידום המאבק בו אני מאמין: ההפרדה המרחבית במרחב הפיזי והתודעתי בה ערבים לא רואים יהודים, יהודים לא רואים ערבים וגם לא שומעים על ערבים.


למה זה קורה?

המצב התכנוני הקיים הוא תוצאה של מימוש חזון פוליטי, חזון לאומי של תכנון יהודי. תמ"א 35 לא משאירה מקום לספק. היא מגבילה את הישובים הערביים ומקיפה אותם ביערות קק"ל. בישובים הערבים יש רשויות מקומית והתושבים כביכול מיוצגים. אבל יש בעיות עומק בייצוג, קיים תת ייצוג של האזרחים הערבים בתוך ועדות התכנון המרחביות והמחוזיות. האזרחים הערבים מהווים 80% מהצפון, אבל יש להם נציגות של 2% בוועדות תכנון. העובדות והמספרים הם כל כך בוטים עד כדי כך שאי אפשר להתעלם מהם. ובכל זאת, בכל פעם שמגיעים למשרד ממשלתי צריך להתעלם מהנתונים האלו, אחרת אתה עושה "פוליטיזציה" לדיון וזה כביכול לא בסדר.
 

אמל עם הצוות של סיכוי-אופוק


 

במדינת ישראל כל היום מדברים על מצוקת הדיור. מהי מצוקת הדיור בקרב החברה היהודית? מחסור בדירות באזור המרכז. מהי מצוקת הדיור בחברה ערבית? מחסור בקרקעות, מחסור בתכנון, מחסור בתשתיות. רציתי לדברר את המאבק הזה באמצעות אומנות המילים. איך לוקחים מפות והופכים אותן למילים, איך אני מנגיש את הפעילות הזאת, תוך כדי עבודה משותפת, תוך כדי הבנה של המורכבות בארגון ותוך כדי הבנה של ההקשר התכנוני להקשר החברתי, ההיסטורי והפוליטי והקשר של חברה משותפת.

התחלתי לצאת נגד עקרון ההפרדה והאפליה ולהשתמש בהבנה התכנונית והמשפטית לא רק כדי להציע המלצות מדיניות למשרדי ממשלה שיתכננו לפי האופי התרבותי בישובים הערביים, אלא גם לפתח גישה חדשה של תכנון: לא תכנון לאומי שמבקש לעצב את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה לטובת הרוב היהודי, אלא תכנון מרחבי שמבקש לתת זכות שווה במרחב לכל מי שגר בו. תכנון יכול להיות פעולה דטרמיניסטית שמונחתת מלמעלה ומקדמת אידאולוגיה לאומנית. אבל תכנון יכול גם להיות הכלי שבעזרתו אנחנו מעצבים את חווית היום יום שלנו בצורה שיוונית.

אחרי שלוש שנים של עבודה ב"סיכוי"[1], החל לגבור עניין הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ונושא הבטחון האישי במרחב הפך להיות הסוגייה הראשונה בסדר היום. בגלל שלמדתי תכנון מנקודת מבט חברתית, אני תופס את סוגיית  הבטחון האישי כסוגיה תכנונית. אם תוחמים יישובים בתוך קו כחול, במשך שנים ולא מאפשרים בהם תכנון והקמת תשתיות, וכך מביאים אותם לצפיפות חסרת תקדים ללא שטחים ציבוריים או כלכליים - כיצד המקומות האלו יכולים להתפתח? הם בהכרח יהפכו לשכונת עוני. מה מובילים החיים בשכונה כזאת? לאלימות. הפתעה, אני יודע.

קחי דוגמא שהיא תמונת הראי ההפוכה, קראתי מחקר שאומר שאנשים שגדלים ליד הים מפתחים סנטימנט אומנותי. מחקר שמקובל על כל הדעות: אם אתה גר ליד הים, מדשאות וירוק, אתה הופך להיות אומן.  אבל להגיד שאם אתה גדל בשכונת עוני עם איום הריסה ללא מרחב ציבורי יש סיכוי שתדרדר לפשיעה או לאלימות? התשובה היא 'לא, מה אתה מדבר שטויות. החברה הערבית היא חברה אלימה, התרבות שלכם אלימה'. בסיכוי,  הבנו שהמשך השיח על שיטור יכול להוביל להשלכות שליליות בלשון המעטה וגם היחס בין ציבור יהודי וערבי וגם בין ערבי למדינה. אמרנו צריך להציע תפיסה חדשה של איך להסתכל על התופעה של האלימות דרך גורמי עומק חברתיים-כלכליים. בסוף מה מעצב את הכלכלה? מה מעצב את הדיור? תכנון. פה הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עם הידע הזה זה לתווך אותו. לנסות להשתמש בידע הזה על מנת להציג את הסיפור שלנו, המאבק שלנו, ולהציג תפיסה תכנונית חדשה כי בירוקרטים לא חסר.

בזה אני אסכם, באמירה הזו: בחיים שלנו במדינה הזו בתור אזרח ערבי פלסטיני, הקרקע היא ציפור נפשו של כל ערבי והחברה הערבית בכלל. הקרקע היא אחד מעמודי התווך של הסכסוך שהוא במהותו סכסוך על שליטה ואדמה. באמצעות דיבור כתיבה ומחקר אני מביא  לידי ביטוי את הזהות שלי כבן לחברה הערבית פלסטינית כבן לאוכלוסייה הילידה שנלחמת על המקום שלה במרחב ונאבקת במדיניות ההפרדה או במדיניות ההלאמה וההחלשה והדיכוי. זה התפקיד הראשון שלי כאיש מקצוע. לא להגיד 'אני לא עוסק בנושאים פוליטיים ורק מונע משיקולים מקצועיים'. פוליטיקה היא שיקול מקצועי. אדוארד סעיד קרא לזה "המשכיל המעורב".

אמל עובד כעת בקרן החדשה כאחראי תקשורת ערבית. הוא גם חבר הועד המנהל בארגון אמנסטי אינטרנשיונל הסניף הישראלי ומוביל מאבקים חברתיים בתחום הצדק המרחבי והסביבתי.
 

 

 

 

 

קראו פחות
כשעומדים מנגד אפשר לראות את התמונה הרחבה:  ראיון עם האדריכלית אסלאם דעיס

כשעומדים מנגד אפשר לראות את התמונה הרחבה: ראיון עם האדריכלית אסלאם דעיס

7 פברואר, 2022

כתבה: אודיה פרידמן

אסלאם דעיס ואני נפגשות ב״פיל-ביית״, בית תרבות ירושלמית הצופה לעבר ירושלים המזרחית. בנוף הזה כלולה השכונה שבה היא גרה, אבו-תור. אנחנו יושבות לדבר, והיא מספרת לי כמה פשוט היה לה להגיע, היא גרה ממש ממול. זאת למרות המגבלות והחסמים הקיימים בין חלקי העיר ירושלים, או אל-קודס. אסלאם, כך אגלה במהלך הריאיון, היא מסוג האנשים שיודעים להתמודד עם גבולות ולהציב אותם לנגד עיניה במטרה להקהות ולחצות אותם. לאחר שמבינה אותם לעומקם, יש ביכולתה להניע עניינים חשובים המקדמים את הנרטיב למענו היא פועלת ולהשיג את יעדיה.

 

 

קרא עוד

אסלאם דעיס

 

מה היה תהליך הלימודים האקדמי שלך?
התחלתי ללמוד ארכיטקטורה בפוליטכניק-פלסטין בחברון. כשסיימתי, חזרתי לירושלים והתחלתי לעבוד בתחום התכנון בארגון בירושלים המזרחית. זו הייתה תקופת התנסות שהובילה אותי להבנה שאני צריכה להתפתח יותר במישור המקצועי – לא הכרתי מספיק את חוק התכנון והבנייה. ברגע שעובדים במסגרת של מוסדות תכנון במדינת ישראל, חשוב לדעת מה המשמעות וההשלכות של החוק הישראלי על מצב התכנון והתשתיות, ובעקבות זאת על המציאות בשטח. בירושלים המזרחית, לדוגמא, בנוסף להיעדר תשתיות התכנון קיימת תופעת בנייה ללא היתר שמשפיעה על איכות החיים של התושבים. אני עצמי גרה בבניין הסובל מבעיות תכנון ובניה. הסקרנות שלי התבטאה בהתפתחות הרצון להבין למה ובאילו מקרים מוסדות התכנון מנפיקים לבניין צו הריסה, ומדוע לא ניתן להסדיר אותו ולקבל היתר בניה. הבנתי שברגע שאכיר בעצמי את החוק, אוכל לעזור לצמצום בעיות בניה ללא היתר מחד, ומאידך להפוך לבעלת מקצוע וידע בתחום. לימוד השפה המקצועית יחד עם השפה העברית יגביר, כך הבנתי, את הסיכוי שלי להשתלב בשוק העבודה. העברית הייתה נחוצה לפתיחת הזדמנויות עבודה מול עיריית ירושלים ומשרדי תכנון שונים, אז נרשמתי לאוניברסיטה העברית והחלטתי ללמוד תואר שני בתכנון ערים. זאת במקביל ללימודי שפה עברית כדי להתפתח ולרכוש בקיאות. באמצעותה אוכל לתקשר באופן פורה עם בעלי מקצוע שבסביבה הקרובה, במוסדות התכנון בעיר ובמשרדים פרטיים ומשרדי ממשלה. 
 

איך הייתה החוויה שלך באוניברסיטה?
לא פשוטה, אבל מעניינת. התחלתי ללמוד בסוף שנת 2015. דאגתי לגבי הכניסה לאוניברסיטה בגלל רצח מוחמד אבו-ח׳דיר בירושלים, מה שגרם גם להורים שלי להרגיש לא בנוח עם הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית. הם חשבו שזה מסוכן עבור אישה ערבייה. לא דיברתי עברית, לא הכרתי את המערכת, אבל זה היה אתגר בשבילי, רציתי להתמודד אתו וללכת קדימה. בירושלים כל צד חושד בצד השני וקיים ביניהם חוסר אמון. מאחר שלא הרגשתי ביטחון בעיר שלי, הופתעתי למצוא שבתוך האוניברסיטה הרגשתי יותר בטוחה. הייתה אווירה נעימה, אפילו לפני שידעתי עברית בצורה ראויה. הבנתי שזה מקום שמושך אותי להיות בו וללמוד. גם לאחר סיום התואר השני בתכנון המשכתי ללכת לאוניברסיטה, ועבדתי עם הקליניקה האורבנית שעזרה לי מהרבה בחינות במישור המקצועי.
 

באבו-תור את מרגישה בטחון?
לא תמיד. שכונת אבו-תור מורכבת משתי שכונות, יהודית-ישראלית, וערבית-פלסטינית, ואני גרה כמעט על קו התפר בין שתי השכונות. אם הייתי גרה במרכז השכונה המזרחית הערבית, הייתי מרגישה עוד פחות ביטחון, בעקבות החוסר בתשתיות: בתאורה, בתכנון, ברמת הפשיעה והאלימות הקיימת בירושלים המזרחית בכלל ובאבו-תור בפרט. במקום להעניק לי תחושת ביטחון, המשטרה באבו-תור יוצרת תחושת חוסר ביטחון וחשד. עם כל זאת היא שכונת המגורים ומרחב החיים שלי.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 

 

מהם הקשיים המרכזיים שנתקלת בהם?
קודם כל השפה. במקביל ללימודים עבדתי כמתכננת קהילתית לשכונות אבו-תור, סילוואן וראס אל עמוד, מה שסייע לי להתנסות הן בשפה והן במקצוע. הבנתי שבלי שפה, בלי להבין את המערכת והחוק, אני לא יכולה להיות מתכננת בעיר שלי. במקום השני – אתגרים חברתיים-משפחתיים. מורכב להיות אישה שהולכת ועובדת בתכנון בתוך חברה מסורתית. לפני האוניברסיטה העברית היו לי הזדמנויות ללמוד בחו״ל, ובגלל כל מיני אילוצים נשארתי פה. בסופו של דבר אני מאמינה שהכל היה לטובה וזה אפילו נתן לי יתרון יחסי בתחום שלי, ללמוד את השפה ואת המערכת התכנון היטב ולעבוד מולה ואיתה.

ואחרי התואר השני?
מיד אחריו התחלתי לעבוד כעצמאית. לקחתי חלק בצוותי תכנון במסגרת תכניות אב מקומיות ובתכניות מפורטות, בעיקר בירושלים המזרחית, ועבדתי עם הקליניקה כמרכזת פרויקטים. העבודה הראשונה שלי כעצמאית הייתה עבודה במקביל על תכנית אב ואדי ג׳וז ותכנית מפורטת של אזור תעסוקה בעיסאוויה. עבודתי ותפקידי בצוות התכנון היו כאדריכלית שמרכזת, מלווה ומקדמת את התכנון מול היועצים ומוסדות התכנון הרלוונטיים. כל אלה שימשו כתהליך למידה אינטנסיבי אודות מהות התפקיד שלי. 


אז בשום שלב לא הועסקת ישירות על ידי העירייה.
לא. הייתה לי הזדמנות לעבוד כרפרנטית באגף תכנון העיר בעיריית ירושלים, אבל הבנתי שתפקיד כזה יגביל אותי במהות ובהיקף העבודה שלי. בחרתי להישאר עצמאית ולעבוד מול העירייה, במטרה להוביל לשינוי יותר אפקטיבי מאשר היה מתאפשר לו עבדתי כרפרנטית או כפקידה באגף תכנון העיר. נוסף על כך, מכיוון שאני עצמאית, ברוב המקרים הם מקבלים את חוות הדעת שלי כבעלת מקצוע שגרה בשכונות הללו. חוות הדעת המקצועיות שלי מכילות מסר סוציו-תרבותי שנוגע לחיים היומיומיים של התושבים. העצמאות שלי נותנת לי חופש גדול יותר להביע את הדעה המקצועית שלי ולהיות בקשר עם יותר גופים בעלי עניין.


אולי כשאנחנו נהיות מתכננות יש לנו חזון לחזור עם כוח מחודש ולהציל את השכונות שבהן גדלנו, אבל בסוף זה יותר מסובך מזה.
כחלק ממחויבותי לשכונתי ולמרחב החיים שלי, גיבשנו חזון לשכונת אבו-תור יחד עם המנהל הקהילתי, שנוסח במסמך מובנה המנחה את קידום התכנון ופוטנציאל הפיתוח בשכונה לקראת אופק תכנוני עתידי. על בסיס המתווה הזה הרשות לפיתוח ירושלים גייסה תקציבים להכנת תכנית אב לשכונה. זו דוגמא לתרומתי לשכונה שלי לאחר שהפכתי לבעלת מקצוע שיודעת להשתמש בידע מקצועי ובשפה כדי להתניע תהליכי תכנון העשויים לקדם את השכונה ולפתור בעיות תכנון.
 

שכונת אבו-תור, השכונה בה אסלאם חיה ומתכננת (צילום: אסלאם דעיס)

 


מהם הנושאים הדחופים במזרח העיר?
החלטת הממשלה 3790 נועדה לצמצום פערים שנוצרו במשך עשורים בין מזרח למערב העיר: אבטלה, חוסר בטחון, בנייה ללא היתר, אלימות, נשירות תלמידים מבתי הספר ועוד. הבעיות הללו פוגעות קשות באוכלוסייה בירושלים המזרחית, מה שמוביל לרמת השכלה נמוכה ומגביר את רמת האלימות בשכונות. הבעיה העיקרית הראשונה שארצה לפרט עליה היא המחסור במבני ציבור ובכיתות לימוד. כדי לספק את המחסור, העירייה התחילה לשכור מבנים שמיועדים למגורים ולהפוך אותם לבתי ספר. בפועל הם אינם תקניים, וכך נוצרת סביבת לימוד שלא מעודדת את התלמידים ללמוד. התלמידים מרגישים כאילו הם נמצאים בבתי-סוהר – הכיתה מאוד קטנה, אין מגרשים למשחקים בחוץ וחסרים כל הצרכים הבסיסיים לקיום סביבת לימודים ראויה ואיכותית שהתקנים מחייבים את קיומה. מצב זה של מערכת החינוך בוואדי יגרום נזק לכל הדור החדש ויפגע בתחושת השיוך למרחב שמשמש אותם – לכאורה זה המרחב שלהם אבל הם לא מרגישים שהוא נוצר בשבילם. כל הבעיות האלו משתלבות יחד: המרחב והתכנון עם המרכיבים הסוציולוגיים, מה שפוגע בקהילות תושבי ירושלים המזרחית ואינו מאפשר תחושת שייכות למרחב, גורם לוונדליזם ומונע מאנשים לקחת חלק ביצירת המרחב הציבורי שלהם.
בעיה גדולה נוספת שאבקש להרחיב עליה היא מצוקת הדיור וציפוף הדיור. הנושא הדחוף ביותר בירושלים המזרחית הוא התמודדות עם הצפיפות הקיימת בשכונות  והפחתת היקף הבתים שנבנו ללא היתר. לעירייה יש דעות קדומות שגויות על החברה הערבית, שצריך להתמודד איתן – לדוגמא, ברוב המקרים חושבים שהחברה הערבית לא מתמודדת היטב עם מגורים בבנייה לגובה. צריך ליצור שינוי במדיניות התכנון כדי לספק את הצרכים של תושבי ירושלים המזרחית ולהתמודד עם בעיות הציפוף וניצול השטח. השתתפותי בצוותי התכנון משפיעה על שינוי התפיסה הנוגעת למדיניות התכנון עבור המוסדות האחראיים. יש לי אפשרות להציג תפיסה וכלים המותאמים תרבותית ונסיבתית לתושבים בירושלים המזרחית. הציפוף והעיבוי האורגניים הלא מתוכננים המתרחשים עכשיו בידי תושבים על קרקעות שבבעלותם מייצרים עומס על המערכות השונות – תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, שאינם מיועדות לקלוט את הגידול הלא מתוכנן. 


עיריית ירושלים היא האחראית הבלעדית לירושלים המזרחית?
כן, מכל הבחינות ועל פי חוק. בשנים האחרונות הוקצב הרבה כסף כדי לצמצם פערים בין שני חלקי העיר, ואכן גורמים שונים בעירייה וגם נציגי התושבים מעוניינים לשפר את המצב, אבל השאלה היא איך ומה לשפר. אי אפשר לשלוט בהכל, וישנם דברים שהיה צריך לטפל בהם כבר לפני עשרים ושלושים שנה. ישנה גם שאלת האמון – איך להקנות אמון לתושבים שנגרם להם הרבה נזק וסבל, שהבתים שלהם נהרסו פעם אחר פעם, שסל השירותים עבורם אינו מספיק והם חיים בתנאי מצוקה שונים?


את מרגישה שככל שהשנים עוברות המדיניות נהיית יותר נכונה?
אפשר להגיד שלאחרונה יש סוג של גמישות במדיניות. לפי החלטת הממשלה רוצים להגדיל את מספר המועסקים כדי לצמצם את רמת העוני, אבל אין שינוי לגבי היצע המגורים. המדיניות של הממשלה היא שיפור איכות החיים לתושבי מזרח העיר, אך קצב המעורבות איטי ואינו מדביק את הביקוש בכל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום המגורים. לא מאפשרים היצע כראוי, אז אין מענה לצרכים.  אדם צריך לגור בדירה חוקית ואיכותית, לדעת שלא תיהרס בכל רגע.


מה החלום שלך להמשך?
שאלה קשה. קודם כל לשפר את מצב איכות החיים שלי ושל המשפחה והחברה שלי, שאתפתח עוד יותר מקצועית, אוביל תוכניות בקנה מידה יותר רחב ומשמעותי ואראה בעיני ובעיני הסביבה כ-״אדריכלית חברתית". החלום שלי הוא גם לראות את התוצאה של העבודה שלי בסביבה ואת מימוש התכניות שאני שותפה להכנתן. אני מקווה לקדם אנשים במישור החינוך בכלל ובמיוחד בתכנון המרחבי, ובמקביל לתרום לשינוי התפיסה התכנונית של מוסדות התכנון עבור החברה הערבית. זאת במטרה להעמיק את ההבנה כיצד לשפר את איכות החיים בהקשר ובמצב שאנחנו חיים בו בשכונה שלי, ברחבי העיר ובכל הארץ. אני מקווה שהיותי מתכננת פעילה ומעורבת תוביל לכך שימשיכו להיות לי הזדמנות לתרום ולהצביע על פערים באיכויות, ובזכות ארגז הכלים שלי לגבש תכניות לביצוע הלכה למעשה. 
 

 

קראו פחות
זום על האוניברסיטה - החזרה ללימודים הפיזיים, גאוגרפיה סימבולית ותהליכי לימוד בין הממשי והמופשט

זום על האוניברסיטה - החזרה ללימודים הפיזיים, גאוגרפיה סימבולית ותהליכי לימוד בין הממשי והמופשט

30 דצמבר, 2021


אודיה פרידמן מצוות הכתיבה של הקליניקה כותבת במגזין "אלכסון" על חווית החזרה לקמפוס אחרי שנה ראשונה של לימודים בזום. אומנם מעט אירוני שהרשימה מתפרסמת בדיוק כשאנחנו שבות.ים מלמידה בקמפוס הממשי אל הזום, אבל הרשימה העשירה שלה מציעה דרכים מקוריות לחשוב על התנועה מהפיזי לוירטואלי ומהוירטואלי אל הפיזי וחוזר חלילה.

קרא עוד

 

 

קראו פחות
השלם גדול מסך חלקיו: יצירת ערים הוגנות היא פעולה של שותפים רבים

השלם גדול מסך חלקיו: יצירת ערים הוגנות היא פעולה של שותפים רבים

26 אוקטובר, 2021

כתבת פרופיל על נגה אדלר שטרן, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי
כותבת: נוי דרורי

"יגידו לך מתכננים - תכנון טוב הוא תכנון שטוב לכולם. אני מבקשת לאתגר את האמירה ולומר שנכון שלכאורה תכנון טוב טוב לכולם, אולם עליו להכיל גם את המרחב להתבונן, לתת תשומת לב ומענים דיפרנציאליים לא.נשים וקבוצות עם מאפייני רקע ייחודים. בפרט אני חושבת שעל התכנון להביט על א.נשים שחיים בעוני, שיעור הולך וגדל מקרב תושבי ישראל, ולחתור לשיפור איכות חייהם.ן בכל מובן, היות שתכנון הוא כלי עוצמתי שיכול לשנות סדר חברתי קיים. בשביל לעשות את זה, מתכננים צריכים לפתוח את הדלת לדיאלוג בין תחומי"

קרא עוד

 

נגה אדלר שטרן, אמא לשלוש בנות, מתגוררת במזכרת בתיה ועובדת סוציאלית במקצועה. כיום, מנהלת תחום פיתוח אורבני קהילתי בשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והביטחון החברתי. במסגרת תפקידה במשרד הרווחה עוסקת בעבודה ענפה בנושא של פיתוח ותכנון מרחבי וקידום ההיבטים הקהילתיים - חברתיים של המרחב הציבורי וסביבות חיים של קהילות בכלל, ואוכלוסיות עליהן אמון משרד הרווחה.

כבר בתשובה לשאלה המתבקשת, 'איך הגעת ללימודי תכנון?' שהפנתי אליה בתחילת הראיון, נגה מנכיחה את החיבור העמוק והמתמשך בין העשייה בעולם הרווחה לבין עולם התכנון: "בשנת 2003, ויקי כנפו הובילה את מחאת האמהות החד הוריות אחרי הקיצוצים הדרמטיים בקצבאות הביטוח הלאומי ובפרט בקצבאות הילדים. באותה תקופה, עבדתי כעובדת סוציאלית פרטנית במחלקה לשירותים חברתיים בשכונה בצפון ירושלים ופגשתי באופן יומיומי את המצוקות של א.נשים שחיים בעוני רב-דורי ומתמשך. במידה מסויימת, הרגשתי שאנחנו, העובדות הסוציאליות, מתפקדות כמעין רשת ביטחון של המדינה ועוסקות בשמירה על הסדר החברתי. אנחנו בעצם מאיישות שכבה מקצועית שקולטת את הכאב והמצוקה שמבעבעים מלמטה, אותם קולות שבוקעים פעם בכמה זמן במחאות חברתיות.

הצטרפות של מספר מהלכים ובתוכם סיום לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית עם אוריינטציה למדיניות חברתית, הביאו אותי להחלטה לעשות הסבה תוך מקצועית ולעבור למחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית שהוקמה באותה שנה במינהל לשירותי קהילה בעיריית ירושלים. בעבודה סוציאלית קהילתית מצאתי כלים שעזרו לי לגבש תפיסת עולם ביחס למצוקות האלו, היות שהיא מציעה מבט רוחבי על עוני, שלוקח בחשבון היבטים חברתיים, מרחביים, כלכליים וסביבתיים – כל זאת תוך בניית שותפות עם האנשים שחיים בעוני במטרה לשפר את איכות חייהם. כמה שנים לאחר מכן, במסגרת תפקידי כרכזת עבודה קהילתית עירונית ניתנה לי הזדמנות יוצאת דופן לעסוק בשילוב המרכיב החברתי בתכנון עירוני במסגרת גיבוש תוכניות אב לשכונות ותהליכים של פינוי בינוי שהתרחשו באותו זמן. כשהתחלתי להשתלב בתהליכים האלו, הבנתי שתחום התכנון מקנה שפה וכלים שיכולים לתת לי רובד נוסף כעובדת סוציאלית קהילתית ולאפשר לי לעשות את העבודה טוב יותר. אם בעבודה סוציאלית פרטנית התמקדתי בפרט, המעבר לעבודה סוציאלית קהילתית ותכנון מאפשר לי להסתכל על הפרט בסביבה הפיזית והקהילתית בה הוא חי, על הקהילה כמערכת מגוונת ומורכבת המהווה משאב עבור הפרט ועל חשיבות ההתערבות בה.

 

צילום: ברונו שרביט

 

"אני חושבת שהתכנון הוא אוניברסלי, אבל גם יכול לתת מענה לצרכים סלקטיביים"

לטענת נגה, "החיבור בין עבודה סוציאלית ותכנון, טמון ביכולת להסתכל על החברה האנושית, שאותה התכנון לעיתים מסיט מהשיח. אני מזהה את את השאיפה של עולם התכנון לייצר הסתכלות כוללת ואוניברסלית, אבל מאמינה בכוח של עבודה סוציאלית שמשתלבת בתהליכי תכנון להנגיש צרכים, רצונות ומַאֲוָויִּים אנושיים, ובאופן ספציפי להנכיח צרכים של קבוצות מודרות ומוחלשות: של אזרחים ותיקים, אנשים עם מוגבלויות ואנשים שחיים בעוני בפרט. אני חושבת שתכנון אמור לשרת את כולם, ובמקביל, שיש אוכלוסיות שיודעות להשמיע את הצרכים והרצונות שלהן וכאלה שלא יודעות או לא יכולות לעשות זאת".

בממשק שבו נגה נמצאת בשנים האחרונות, היא מניעה תהליכים לקידום צדק מרחבי וצדק חלוקתי באמצעות מערכת התכנון והקהילות עצמן, ומתוך ניסיון לרתום רשויות מקומיות ושותפי דרך רלוונטיים לפעולה. לדוגמה, היא מספרת כי בפרויקט Urban95 אותו ניהלה במסגרת עבודתה בקליניקה, "המטרה הייתה לתרגם את הצרכים היומיומיים של פעוט.ה בגיל הרך ובני המשפחה שלו.ה למרחב הציבורי." עבור נגה, הפרוייקט היה הזדמנות ללמוד על החיבור בין בין שיקולים חברתיים, במקרה הזה, צרכים התפתחותיים של הגיל הרך, לבין הכלים ומסגרות החשיבה של עולם התכנון.

בשאלה, מהו תפקידה של מערכת התכנון בקידום 'צדק מרחבי'? נגה מדגישה כי מערכת התכנון גם עוסקת בפיתוח משאבים ויכולות. לדוגמה, "כיצד מביאים לכך שרשות מקומית תֵתָעדף את אותם האזורים המוחלשים כשהיא מקדמת תוכניות; נגיד כשיש תקציב שנתי לחידוש ופיתוח  רחובות, איך מביאים לכך שהרשות תמקד את השקעותיה במקומות המוחלשים ביותר בעיר?". כשהתעמקתי בסוגייה, באיזו מידה עניין זה מתפקידו של המתכנן- 'לחשוב חברתית'? נגה השיבה כי "יכולת החשיבה הזו, בהסתכלות על החברה כמכלול, צריכה להיות אינהרנטית. צריך שיהיה מישהו שיגיד את הדברים האלה; "יגידו לך מתכננים - תכנון טוב הוא תכנון שטוב לכולם. אני מבקשת לאתגר את האמירה ולומר שנכון שלכאורה תכנון טוב טוב לכולם, אולם עליו להכיל גם את המרחב להתבונן, לתת תשומת לב ומענים דיפרנציאליים לא.נשים וקבוצות עם מאפייני רקע ייחודים. בפרט אני חושבת שעל התכנון להביט על א.נשים שחיים בעוני, שיעור הולך וגדל מקרב תושבי ישראל, ולחתור לשיפור איכות חייהם.ן בכל מובן, היות שתכנון הוא כלי עוצמתי שיכול לשנות סדר חברתי קיים. בשביל לעשות את זה, מתכננים צריכים לפתוח את הדלת לדיאלוג בין תחומי".

נגה עוסקת כיום בתרגום וזיקוק קולות מהשטח, אותם היא מכירה היטב כעובדת סוציאלית, למדיניות ממשלתית. נדמה שהיומיום שלה כמנהלת תחום פיתוח אורבני מורכב משצף של סוגיות שעולות מהשטח. רק בשבוע בו פגשתי אותה, ביום ראשון היא פגשה מנהלות מחלקות לשירותים חברתיים מעתלית, חדרה ובנימינה; ביום שלישי עסקה במחסור בשטחים ירוקים בישובים ערביים; וביום חמישי ברפורמה המוצעת לתהליכי התחדשות עירונית המקודמת במסגרת חוק ההסדרים. את הקולות והסוגיות המרובות האלו היא מביאה להתווית מדיניות דרך יצירת שיתופי פעולה בין תחומיים, פיתוח כלים והשתלמות לבעלי לתפקידים, כמו  מנהלי.ות מחלקות לשירותים חברתיים. "הצומת הזה שמאפשר את ההתארגנות הקהילתית בכל מיני קני מידה ומאפשר גם לקדם שינוי מדיניות. עובדים.ות סוציאליים.ות עושים.ות את זה גם היום, למשל בחקיקה שקשורה בהתחדשות עירונית ובתהליכים עירוניים. אולם ברשות המקומית, שזו הזירה המקומית, יש חשיבות כפולה לבינתחומיות."

היא מתארת את העבודה מתוך הממשלה במוטו שמדבר את השפה האינטגרטיבית. "השלם גדול מסך חלקיו" – מדגישה את חשיבות ההיכרות בין המשרדים השונים ודרכי פעולתם לשם יצירת שותפויות. היא מאפיינת את המפגש בזירה הממשלתית כהצטלבות שמנכיחה את השוני שבין עבודה סוציאלית לתכנון. "השוני אינו רק בשפה ובמונחים. מדובר ב- DNA אחר לגמרי. השיח של עבודה סוציאלית הרבה יותר רך, מאפשר, תהליכי ומקדם דיאלוג. השיח במערך התכנון עשוי להיות יותר מחוספס ומתבסס על בעלי אינטרסים."

נושא נוסף שנגה עוסקת בו בשנה הנוכחית, בהובלת ובשיתוף פעולה הדוק עם ד"ר אלה ברנד לוי, עמיתת תכנית ממשק במשרד הרווחה, הוא היערכות משרד הרווחה למשבר האקלים. הרקע למהלך הוא הקמת מנהלת היערכות לשינוי האקלים. משרד הרווחה והביטחון החברתי הינו אחד המשרדים האחרונים להצטרף אל המינהלת. עם זאת, הוא אחד המשרדים הראשונים שהתחילו בבניית תכנית היערכות משרדית לשינויי האקלים. זאת, מתוך הבנה שמשבר האקלים הוא בעל השפעה על כלל האוכלוסיות, אולם אוכלוסיות מוחלשות נפגעות ממנו יותר.

בנוסף לבניית תכנית ההיערכות המשרדית, המשרד שותף גם לתכנית המאיץ אותה מובילים משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. מטרתה – לקדם תכניות היערכות למשבר האקלים ברמה המקומית. משרד הרווחה ביצע מיפוי מרחבי של אוכלוסיות פגיעות בחלק מן הרשויות שמשתתפות בתכנית המאיץ כדי לאתר את האזורים בהם מתגוררות אוכלוסיות פגיעות, למשל אזרחים ותיקים חסרי עורף משפחתי ואנשים עם מוגבלויות. לאור זאת, המשרד מתמקד בתכנית ההיערכות המקומית בשכונות שפגיעות גם מבחינה אקלימית, להיווצרות שריפות, הצפות ואיי חום עירוניים.

 

קראו פחות
בין מקום למרחב – Spacemaking – חוויות מקורס הפלייסמייקינג שהתקיים במסגרת מולטיברסיטה

בין מקום למרחב – Spacemaking – חוויות מקורס הפלייסמייקינג שהתקיים במסגרת מולטיברסיטה

25 אוקטובר, 2021

כותבת: נוי דרורי

במהלך הסמסטר האחרון התאגדנו שבעה סטודנטים מכל הפקולטות באוניברסיטה וארבע מנחות למסע משותף. קורס 'הפלייסמקינג' שהינו חלק מתכנית 'מוליטיברסיטה', הצליח למעשה להפגיש בין מגוון ייחודי של אנשים, ולייצר הזדמנות ללמידה ועשייה אודות מה שנוגע לכולנו ובכל זאת מצליח לחמוק מסדר היום - המרחב הציבורי. 

קרא עוד

אז מהו אותו מרחב ציבורי? איך נכון להתבונן בו? ואילו משמעויות חברתיות הוא טומן בחובו?
המסע נפתח בשאלות אלו ממש, בניסיוננו לזקק את אותן מחשבות אודות המובן מאליו. שאלות אלו, אשר המשיכו להדהד לאורך הסמסטר ואף לאחריו, הן מעין נקודת מוצא לתובנות שעלו בהמשך הדרך.

'המרחב הציבורי' כמושג, מקבל משמעות שונה עבור קבוצות חברתיות שונות ולנוכח תקופות שונות בהיסטוריה. הפילוסוף יורגן הברמאס, בספרו "ההשתנות המבנית של המרחב הציבורי" מתאר את המרחב הציבורי כסְפֵרָה ציבורית המגשרת בין הספרה הפרטית של האזרחים אל מול המדינה והממשל כמרחב פוליטי. ביוון העתיקה, לדוגמא, הספרה הציבורית התקיימה באגורה, שתיפקדה כמרחב כינוס-פוליטי מרכזי בו נערכו גם אסיפות העם. וכיום, לנוכח שינויים מרחיקי לכת, המרחב הציבורי מתאפיין בפארקים, בתי קפה ואף בפינת הרחוב. ג'יין ג'ייקוב השכילה לתאר את המרחב באומרה "לערים יש את היכולת להעניק משהו לכל אחד רק כאשר הן נוצרות על ידי כולם". נקודת הסתכלות זו, מאפשרת לזהות את המרחב הציבורי כחלל שלא מתבטא רק באופן פיזי כשטח טריטוריאלי מסומן, אלא שלתוכו מתמזגים גם היבטים של חברה ורוח. פרספקטיבה זו מגלמת את טיב העשייה והלמידה אודות המרחבים הציבוריים המקיפים אותנו כבעלי חשיבות חברתית במהותם. בדרך זו, מתבהרת המחשבה אודות היכולת לפעול לשינוי המרחבים ולהפכם לחיוניים, נגישים ובעלי משמעות חברתית גדולה יותר עבור הסובבים.    
 

צילום: ברונו שרביט



שיטת הפלייסמקינג- "יצירת מקום" היא המתודולוגיה שמדגישה את יכולתם של פרטים וקהילות לעצב את המרחב הציבורי. בהגדרתה, היא מתבססת על תהליך של תכנון ושיפור מרחבים פתוחים מתוך כוונה לייצר מקומות המקדמים ציבוריות טובה. משמע, התהליך צומח מתוך הקהילה למען הקהילה ושואף להפוך את המקום למרחב המחזק את הקשר בין האנשים למרחבים בהם הם חיים. קורס הפלייסמקינג שנערך במסגרת תכנית מוליטיברסיטה בשיתוף מרכז מינרבה לזכויות האדם והמרכז לחקר הרב-תרבותיות והמגוון, שואף לייצר פלטפורמת למידה ויזמוּת בירושלים בסוגיות הללו. באופן ספציפי, הקורס פועל לייצר תשתית לפרויקט פלייסמקינג ברחבת מעונות הסטודנטים רזניק. כיום אני יודעת להגיד כי הבחירה במקום זה, היוותה מצע פורה לתהליך יישום הפלייסמקינג, משום האתגרים החבויים בו הקושרים היבטים של מרחב, קהילה, ביטחון ותחושת שייכות. הקורס שנבנה  בצורה תהליכית, הצליח לשלב ולמזג באופן אינהרנטי את הלימוד התיאורטי אודות הבנת המרחב עם פרקטיקה ועבודה מעשית. בהנחייתן של ארבע מנחות מרשימות, אדר'-ד"ר יערה רוזנר-מנור, אדר'-ד״ר ענאיה בנא, אינאס דיב ות'ראא קירש, המפגש השבועי שהחל בפלטפורמת הזום בימי שלישי, התהווה לכדי קהילה מצומצמת, חושבת ומתעמקת, בעלת מרקם אנושי מגוון וייחודי.    
 

צילום: צוות הקורס



יישום פרויקט הפלייסמקינג ברחבת המעונות, הצריך עבודה מקדימה של חקירה, איסוף נתונים וניתוחם על מנת לפצח ולזקק את האתגרים שעולים מקהילת הסטודנטים שמתגוררים שם. כבר במפגש הפרונטלי הראשון, התאספנו על יד שער הכניסה והתחלנו לשוטט ברחבי המעונות. היה ברור לנו, כי הצעד הראשון בהבנת המרחב, טמון ביכולתנו לספוג את האווירה כמה שיותר. השוטטות בין מרחבי הבטון האפורים, המשמשים כבנייני המגורים, מנציחים את היותם מבנים גנריים עתיקי יומין. המשכנו להתהלך לאורך המסדרונות המפרידים בין חללי החדרים הפרטיים בחיפוש אחר חלל המחייה הציבורי. חיפשנו את ה'סלון' המשותף, את חלל המטבח ושולחנות האוכל. במקום זה, התוודענו ל'הול' בכניסה לבניין, שנותר אף הוא מיותם מנוכחות סטודנטים. האפרוריות והיעדר מקומות ישיבה מייצרים את אותה תחושה מנוכרת, המנכיחה את הבדידות במרחב, שאמור היה להיות מקום מלא חיים. משיחות עם דיירי המעונות, הבנו כי אין מקום מפגש ממשי המאפשר סעודה, ישיבה משותפת או אפילו פינת למידה שיתופית; מרבית מהסטודנטים מבלים את זמנם אך ורק בין כותלי קירות חדרם הפרטי. לצד זה, זיהינו שהנתונים האמפיריים שעלו מתוך שאלונים, הסקרים והשיחות, עשויים להיות מתורגמים לכדי הצורך הממשי הפשוט שהינו מקומות מפגש.
 

בנקודה זו, אנו יוצאים לדרך בתכנון מספר פרויקטים של 'פלייסמקינג' הנוגעים לאותם תחומי עניין, כפי שעלו מניתוח הממצאים. שיא העשייה התנקז ללילה לבן אחד, בו תכללנו את כל המידע שיש ברשותנו לכדי יישום בשטח. העבודה האינטנסיבית מרובת השעות אל תוך הלילה, אפשרה לנו להתמקד ולרדת לעומקם של הפרטים; לחשוב מה הצורך, ומה המענה הנכון לו, לתכלל היבטים של פרקטיקות ,ישימות וכדאיות. מלילה זה, יוצאים לאור שלושה פרויקטים המהווים אבן דרך בהפיכת מרחב המעונות למקום חיוני ומקדם, המחזק את הקשר בין הסטודנטים למרחבים בהם הם חיים. 

הראשון, פרויקט- SUNSAFSAL ; הצבת ספסלי חוץ ללמידה שיתופית באוויר הפתוח, משולבים באמצעי עזר סולאריים להטענת מכשירים ניידים. השני,  פרויקט "ההר", הקמת נקודת תצפית במרחב הפתוח המשקיפה על מרחב המעונות ושימוש בה לצורך בניית מקום מפגש. השלישי, פרויקט "ההאבּ" – הקמת מרחב רב שימושי במרתפי בנייני המגורים, אשר ישרת את דיירי המעונות כמקום פנאי וחלל לפעילויות.
   

צילום: צוות הקורס


 

קראו פחות
לראות את החיים שלך כמו סרט מעיניו של הזולת: בכיתי וגם למדתי - אימאן אנסארי על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"

לראות את החיים שלך כמו סרט מעיניו של הזולת: בכיתי וגם למדתי - אימאן אנסארי על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"

11 אוקטובר, 2021

כתבה על הקורס "מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה"
כתבה: אימאן אנסארי

איך את.ה מגדיר.ה את עצמך? איזה דרכון יש לך? לאיזו מדינה את.ה שייכ.ת? כל אלו שאלות שתושבי מזרח ירושלים נשאלים כל הזמן. כשאני מדברת עם החברים או עם הסטודנטים היהודים שלומדים איתי ומנסה להסביר להם את מורכבות המצב במזרח ירושלים, קשה להם להבין ולדמיין את המצב הקיים. 

קרא עוד

 

הרי אני מגדירה את עצמי כפלסטינית שגרה במזרח ירושלים, תושבת קבע בעלת תעודת זהות ותעודת מעבר ישראליות, אך יש לי דרכון ירדני ואין לי שום אזרחות.
אם ברצונכם לדעת יותר על מורכבות החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים, על הזהות, התושבות ועד, אני ממליצה להשתתף בקורס
"מזרח ירושלים: מדיניות, כלכלה וחברה" (49805).

 

בשבילי הקורס היה הזדמנות ראשונה להשתתף במסגרת רשמית בה מדברים על החיים של תושבי ותושבות מזרח ירושלים מכמה זוויות. זה לא דבר רגיל, זה לא מובן מאליו. בדרך כלל אני זו שצריכה להסביר את המצב. לא כולם מבינים או אפילו מאמינים שזו מציאות שמתקיימת כאן בארץ. למה קשה להאמין? שכשאני טסה לחו"ל, אני צריכה לקחת איתי גם את הדרכון הירדני וגם את תעודת המעבר הישראלית ואני לא יודעת מתי להציג כל אחד מהם. או את העובדה שכל הזמן עוצרים אותי בגלל שאני לובשת חג'אב. לפעמים אפילו בשכונת א-טור בה אני גרה. האם  אני מאיימת מבחינה ביטחונית בשכונה שלי?
 

שמחתי להשתתף בקורס, אהבתי אותו ולמדתי המון ממנו. למרות שאני תושבת מזרח ירושלים שחיה את הקושי היומיומי, לא הכרתי לדוגמה את היסטורית כיבוש מזרח העיר או את ההחלטה של הממשלה לגבי אזרחות התושבים שם, עליהן שמענו בהרצאה של ד"ר אמנון רמון חוקר בכיר במכון ירושלים. לשמוע את ההיסטוריה שלך מאדם אחר זה לא קל! זה מרגיש כאילו את רואה את החיים שלך בסרט שמוצג בעיני הזולת. לא מסתירה שבכמה מקרים הצפייה בסרט הזה גרמה לי לצאת מהשיעור בוכה. במיוחד בהרצאה על גדר ההפרדה שבה מרצה אורח דיבר על הגדר והציג אותה כדבר חיובי. הוא תיאר איך הגדר עשתה טוב לישראלים והעלתה את איכות החיים שלהם והביטחון האישי. הוא לא הזכיר במילה את החברה הפלסטינית שנפגעה מהמהלך מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. לצערי לא יכולתי להגיב בשיעור או להוציא אף מילה בהרצאה. גם אחרי שני תארים שעשיתי בשפה העברית אני עדיין מרגישה שיש לי מחסום של שפה וחוששת לדבר מול קהל רחב. ובמיוחד, לדבר על נושא עצוב, רגיש ומכעיס עלול לגרום לי לבכות במקום להצליח לדבר. לא נעים לי להתחיל לבכות מול כולם אז החלטתי לשתוק. אבל בסוף השיעור דיברתי עם ד"ר אמנון רמון וד"ר שרית בן שמחון שאכן הקשיבו לי.

 

בלימודי תכנון עירוני ואזורי כמעט ולא מתייחסים למצב המורכב במזרח ירושלים. תמיד קל יותר לעצום עיניים מאשר להסתכל במציאות נוכחה. אבל בקורס הזה ניתנת האפשרות ללמוד על מגוון נושאים: דיברנו על החלטת הממשלה 3709 -  צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים, חינוך והשכלה גבוהה, כלכלה ותעסוקה, תכנון במזרח העיר וקרקעות לא מוסדרות. כתושבת מזרח ירושלים וסטודנטית לתואר מוסמך בתכנון עירוני ואזורי אני ממליצה בחום להשתתף בקורס וללמוד על החיים של האחר הקרוב שבדיוק גרים בצד השני של אותה עיר.
 

העם הפלסטיני ובמיוחד התושבים המזרח ירושלמים סובלים בחיי היומיום במגוון סוגיות: אנחנו מחכים בכל יום שעות ארוכות במחסום, קיים קושי גדול בקבלת היתרי בניה, כאשר אנחנו בונים ללא היתר הורסים לנו את הבתים, יש מחסור ענק בגני ילדים ובשטחים פתוחים, התורים לביטוח הלאומי או ללשכת ההגירה והאוכלוסין ארוכים מאוד והשירות שאנחנו מקבלים ירוד. ואלו רק מספר קטן של דוגמאות מתוך שורה ארוכה. יש לכם את הבחירה לשמוע על זה או להמשיך לעצום עיניים. לבסוף, אני רוצה להזכיר לכם שכולנו בני אנוש ולכולנו יש רגשות. אנחנו אכן אוהבים את החיים. אבל כפי שמחמוד דרוויש, המשורר הפלסטינאי המפורסם, אמר: "אנחנו אוהבים את החיים אם אנחנו יכולים (להבקיע) אליהם דרך". 

 

הכותבתאימאן אנסארי, ירושלמית, בוגרת האוניברסיטה העברית לחוג השפה וספרות ערבית ולגיאוגרפיה. כיום משלימה תואר שני בשפה וספרות ערבית וגם בתכנון עירוני ואזורי. עובדת כעוזרת הוראה לשפה הערבית במרכז אקדמי שלם בחוג לימודי האסלאם והמזרח תיכון, כעוזרת מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. בנוסף, מלמדת קורס כתיבה יצרת לכיתות ד'-ו' במרכז מחוננים במזרח ירושלים, ומקדמת מחקר של שילוב כרטיס הרב קו במזרח העיר בשיתוף פעולה מחקרי של אוניברסיטת ברקלי, האוניברסיטה העברית והקליניקה האורבנית עם תמרה קרזנר.

 

קראו פחות