במפגש השני התארחה אדר' (ועוד רגע דוקטור) ענאיה בנא -  אדריכלית נוף וחוקרת תכנון שעובדת מזה למעלה מעשר שנים במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי (מעכשיו: מעל"א).[1] ההחלטה להקים גוף שתומך באינטרסים מגזריים, היא מסבירה, התקבלה בין היתר לאור ההפרדה המרחבית הברורה הקיימת בישראל. "לו יהודים וערבים היו גרים באותם ערים ושכונות, אולי לא הייתה הצדקה כל כך ברורה להקמת גוף ייעודי לאחת מהאוכלוסיות. אולי היינו יכולים לומר שאין מקום לייצג דווקא קבוצה חברתית אחת בתהליך התכנון. אבל במקרה הישראלי ההפרדה היא ברורה ובאה לידי ביטוי גם בכך שכמעט ואין יהודים המתגוררים בישובים ערביי ולהפך, וגם בצורה שקיבלו יישובים ערביים עם השנים לאור מדיניות תכנון ברורה. התוצאה של המדיניות הזו היא דפוס חוזר מבחינת בנייה, יצירת גבולות, ותשתיות".

"בעיה נוספת שאנחנו מתמודדים איתה היא תת הייצוג של נציגים ערביים בוועדות תכנון ארציות, שההשפעה שלהם על התכנון בישראל היא גדולה במיוחד: מתוך 32 נציגים במועצה הארצית לתכנון רק שניים הם ערביים, ובוועדה המחוזית בצפון רק נציג אחד ערבי מתוך 17 חברי ועדה. ברמה המקומית הסיפור הוא יותר מורכב כי למועצה המקומית הערבית בדרך כלל אין ועדת תכנון עצמאית. במרחב הכפרי כמה יישובים מאוגדים ביחד, והתוצאה היא שרק לארבעה יישובים ערביים יש ועדה מקומית שיכולה לקבל החלטות עצמאיות על תכנון היישוב. כמובן שיש היגיון בכך שלא לכל יישוב קטן תהיה ועדת תכנון, גם במקרה היהודי וגם בערבי, אבל צריך להבין שגם זה מביא לפער מבחינת הייצוג של האוכלוסייה הערבית בקבלת ההחלטות. כל זה, עוד לפני שהתחלנו בכלל לדבר על ההשפעה של היעדר שלטון מקומי נבחר (הועדות הקרואות) ברבים מהיישובים הערביים".   

במקביל להקמת מעל"א חל שינוי משמעותי בתכנון לישובים ערביים לאור החלטות וועדת אור. בין היתר, זיהתה הוועדה כי אחד הגורמים העיקריים לתחושת הקיפוח בחברה הישראלית הערבית הוא כשל תכנון שנובע ממחסור בתכניות מתאר מעודכנות. היעדר תכנון מעודכן, כך נטען, מביא לחוסר יכולת לעמוד בביקוש לדיור ובצורך בפיתוח מרכזי תעסוקה בערים הערביות. לאור פרסום המלצות הוועדה, הממשלה הוציאה החלטה ליזום תכניות מתאר בשיתוף האוכלוסייה הערבית.

צילום: נדים חג' יחיא. מתוך "רוצים לדעת מה בדיוק מטריד את תושבי טייבה?" באתר "מגפון". 

>> חזרה לבלוג

>> לפוסטים נבחרים של הסטודנטים

"המטרות של התכניות האלה היו לא רק להסדיר, אלא ליצור פיצוי ולהתוות דרך לפיתוח משמעותי" מסבירה בנא, "לכן, העובדה שהרבה תכניות עכשוויות מסתפקות בייעוד של שטח הכפר למגורים שכבר קיימים בו, אינה עונה על הדרישות. פעולה זו לא מאפשרת להתמודד עם שנים של היעדר תכנון". יחד עם זאת, היא מספרת, בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בעבודת התכנון ויותר מתכננים פונים לארגוני החברה האזרחית לסיוע בקשר עם האוכלוסייה. "בסופו של דבר הרבה מהתהליך תלוי ביכולת של הרשות המקומית לייצר דיון סביב התכנית, לעניין ולערב את התושבים. למתכננים אולי קל יותר כאשר הרשות חלשה ואין מי שיתנגד. אבל חשוב להשתמש בתהליכי תכנון דווקא כדי לחזק את הרשות המקומית, כי בסופו של דבר רק הצפת האתגרים והחסמים יכולה להביא לתכנון שיאפשר שינוי, והנהגה פוליטית שתמשיך את התכנון ותיישם אותו אחרי שהתכנית אושרה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה".

החדשנות, כך נראה, נכנסת לסיפור זה באמצעות הפעילות המגוונת של עמותה אזרחית המעוניינת לפתח בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל יכולת להשתלב בתכנון ולעודד את ההנהגה המקומית להשתלב וללוות את התהליכים האלה. זאת מתוך תפישה כי מהלך זה הוא הכרחי ליצירה ויישום של תכניות יעילות יותר מאלה שעלו בידי צוותי התכנון מאז ועדת אור בשנת 2000. באותו זמן, מעל"א מפתח כלים המקדמים את הדיון הכלל-ישראלי סביב מעורבות התושבים בתכנון ממפגשים רשמיים או הגשת התנגדויות אל עבר פעילות מורכבת יותר לאורך תהליך התכנון, בדגש על שלב בניית החזון ליישוב.

תושבים מתנגדים לתכנית המתאר בטייבה. באדיבות "מעל"א". 

טייבה ודיר חנא: איך אפשר לשתף את הציבור בלי הנהגה ציבורית נבחרת?

מבין האתגרים שנוהגים לציין ביחס לתכנון עם האוכלוסייה הערבית, בנא הדגישה בעיקר את חולשת השלטון המקומי ביישובים הערביים, וזאת לצד הקושי לפעול מול אוכלוסייה שבהרבה מקרים אין לה הנהגה הזוכה ללגיטימציה ויכולה לייצג את אינטרס הציבור באופן ברור ועקבי מול צוותי התכנון החיצוניים שנשכרים על ידי מינהל התכנון. הדוגמה הראשונה של בנא לעבודה של מעל"א הייתה בהגשת התנגדות לתכנית המתאר לטייבה. במקרה זה, מעל"א הגיש את ההתנגדות שלו לתכנית לצד גוף ציבורי נוסף, הועד הציבורי בטייבה שהוקם כחלופה לוועדה הקרואה שמונתה על ידי משרד הפנים לניהול המועצה. "היו הרבה הסתייגויות מהתכנית, אבל הטיעונים הבסיסיים התמקדו בהתעלמות של המתכננים מהמצב הלא מוסדר שנוצר בטייבה מאישור התכנית הקודמת בשנות השישים ועד היום, ומהגבלת הפיתוח שהוטלו על תושבי טייבה. כך למשל, כל אזור הנחל נצבע כשטח פתוח תוך ריסון של אפשרויות הפיתוח ואי הסדרה של בניה שנוצרה בפועל, על אף שברשויות היהודיות הסמוכות מצאו הסדרים מתונים יותר שאיזנו בין הצורך בשמירה על השטח הפתוח ובין הצורך לתת תשתית לבניה".

ערבי שיתוף שקבעו המתכננים במטרה לשפר את התכנון, טוענת בנא, לא יצאו לפועל. "המתכננים טענו שקיימו שלוש פגישות, אבל מעל"א לא הצליח לאתר אנשים שהיו במפגשים ולא הוצג תיעוד של המפגשים עצמם. לכן, גם אם היה שיתוף פעולה השאלה שעולה היא איזה סוג של מידע ניתן היה להפיק מהציבור ואיך ניתן להתמודד עם ערעורים וחששות שהעלו חלק מהתושבים. כחלופה, אחד ממוקדי הפעילות שאנחנו בחרנו היה לעבוד עצמאית יחד עם ההנהגה המקומית שהחלה לצמוח עצמאית מקרב התושבים, ולפתח איתם לא רק התנגדויות אלא המלצות לפיתוח אלטרנטיבי. לתת להם את הכלים להפוך להיות כוח מקומי מתכנן שיוכל לתת חזון אחר – ומתאים יותר לעמדות התושבים - מזה שהציעו המתכננים החיצוניים".

בניגוד לתכנית בטייבה, אליה הצטרף מעל"א רק בשלב ההתנגדויות, בדיר חנא שיתוף הציבור  החל בשלב איסוף המידע. גם בדיר חנא פעלה ועדה קרואה, אולם הצוות המתכנן כלל יועץ חברתי ערבי, מומחה לתכנון בחברה הערבית, שזכה לשיתוף פעולה מצד ההנהגה המקומית ובהמשך נשכר כיועץ של ראש העיר. "החשיבות של יועץ חברתי בתכנית שמצליח להציף את הידע המקומי היא משמעותית כיוון שיש הרבה תפישות שגויות לגבי החברה הערבית בישראל ואלה מחלחלות לצוות התכנון החיצוני, שאינו מכיר את היישוב" היא מספרת. "ביישוב כמו דיר חנא, בו הרבה תושבים הם פליטים פנימיים שהגיעו מיישובים אחרים בעקבות מלחמת 48 והם חסרי קרקעות, צריך היה יועץ שיתווך את העובדה שעל אף שישנה תפישה כי לערבים ישנן קרקעות פרטיות, בדיר חנא בפועל ישנם הרבה מחוסרי קרקעות שאין להם עתודות לבנייה, ולכן חייבים לתת להם פתרונות לדיור על קרקע ציבורית".

 "חמולות זה לא נושא שאי אפשר לדבר עליו"

אולי שלא במפתיע, הרבה שאלות הופנו לבנא בנוגע למגבלות תכנון שנובעות מפערים תרבותיים ומה שנתפס על ידי ישראלים-יהודים רבים כ"סרבנות" לעקרונות התכנון המוחלים על האוכלוסייה היהודית בישראל.  בין היתר, עלו בדיון התנגדויות של אוכלוסיות ערביות להפקעות עבור צרכי ציבור המקשות על תכנון תחבורה, התנגדויות לעליה לגובה על מנת לעמוד בקריטריונים של בנייה רוויה, היעדר תכניות של  התחדשות עירונית,  ואיך לא – סוגיית הבניה הלא-חוקית.

"בבנייה רוויה צריך להבדיל בין כמה דיונים. הדיון על בנייה רוויה בערים ערביות מתנהל כמעט לחלוטין לגבי שכונות חדשות והרחבות של יישובים, כמעט שאין חשיבה על חידוש של השכונות הקיימות כמו בערים יהודיות או מעורבות. זו בעיה, אבל היא שונה מהדיון של בנייה לגובה – כיוון שהבניה הוותיקה ביישובים ערביים היא בדרך כלל רוויה מאוד, אך אינה גבוהה, ולעיתים רחוקות דנים בה על תכניות התחדשות. כך למשל, בתכנון של נצרת הגיעו לצפיפות של 15 יח"ד/דונם עבור משקי בית שהם גדולים יותר מהממוצע הישראלי".

"לכן, הנושא המרכזי הוא האם לאפשר בניית בתים צמודי-קרקע ביישובים ערביים, בזמן שביתר המדינה מדברים על בניה לגובה. כאן יש הבדל משמעותי, כי לתושבים יהודיים המעוניינים לגור בבניה צמודה יש קיבוצים, מושבים ויישובים פרבריים לעבור אליהם, אם זהו סגנון החיים שהם מחפשים. ערבים הרי לא יתקבלו ליישובים קהילתיים יהודיים והיישובים הערביים ה'כפריים' בנויים לרוב בסטנדרטים נמוכים שמשפיעים גם על האוכלוסייה האמידה כמו כבישים צרים, היעדר נגישות לתחבורה ציבורית איכותית ובעיות תשתית. ולכן, לדעתי כל עוד ישנה הפרדה צריך לתת לתושבים ערביים הזדמנות שווה לבחור בין אורחות החיים שהם רוצים לנהל, גם במסגרת עירונית מודרנית". 

סטודנט אחר תהה האם יוזמה של ארגון "שכנים" (ארגון יהודי-ערבי, הערת כותבת) לשנות את שמות הרחובות של סכנין על מנת לאפשר נגישות רבה יותר על חשבון החלוקה המסורתית על פי שיוך חמולתי מקובלת בעיניה, או נתפשת כאיום תרבותי. בנא מחייכת ומבקשת להרחיב את הדיון. "אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על רגישות תרבותית, שנראה שההתחמקות ממנה לפעמים עושה יותר נזק מתועלת" היא ממשיכה "חמולות הן חלק מההקשר המקומי ואפשר וצריך לדון בו. פשוט צריך לפעול עם הציבור ולא לכפות עליו שינוי שהוא לא יזהה אתו. הרחוב הערבי הוא הרי המרחב הציבורי ביותר וראוי שיהיה לו שם, ויש שמות מכובדים שאפשר לתת – שמות שיוכלו להגביר את תחושת הגאווה המקומית ויסייעו לעודד מסחר ותיירות. באותו אופן, צריך לדון בהתנגדויות להפקעה ולשים אותן על השולחן, כיוון שהן חלק מהחסמים לתכנון טוב, לטובת כולם. אי אפשר פשוט לומר 'ככה זה אצלם' ולצפות שזה יסתדר. לא צריך להצדיק כל התנגדות שמגיעה מהרחוב הערבי, אבל חשוב להבין את הסיבות לחיכוכים האלה, להתייחס אליהן, ולפתור את הבעיות יחד עם התושבים ולא נגדם – המטרה עבור אוכלוסייה צריכה להיות בסופו של דבר יצירת יישובים שמיטיבים איתה".

אחת התוצאות של תכנון שאינו מתמודד עם הבעיות השורשיות על ידי דיון פתוח עם התושבים, כך נראה, הוא חוסר היכולת לייצר חזון מפתח עבור היישוב. "יש נטייה מאוד ברורה בתכניות העכשוויות ביישובים הערביים, לתכנן תכנון מסדיר במקום להתעסק עם בעיות אמתיות ולהתכונן לעתיד. מה שחסר זה ליזום תכנית שתואמת את השם שלה - תכנית מתאר כוללנית. תכנית כזו אמורה לתת מענה לצרכים קיימים ולידע המקומי. הצוות המתכנן אמור לפתח חזון ריאלי, והכלים להגיע אליו צריכים להיות קשורים למצב כפי שהוא באמת: לבעיות ביוב שמונעות פיתוח, לפערים בין בעלי קרקעות לחסרי הקרקעות, למחסור באזורי תעסוקה. עבודה עם האוכלוסייה היא בחלקה הגדול ניסיון לאתר את הבעיות והאתגרים ולייצר את החזון הזה. בלעדיו – התכנון רק ימשיך להנציח את המצב הקיים".