>> לסיקור ההרצאה

 >> חזרה לבלוג

רחלי רוזנזפט | עשה זאת בעצמך – שחרור המרחב האווירי עבור תכנון שכונתי

בהרצאתה ״לפעול: מתווים לאדריכלות אזרחית״ אדר׳ ליאת בריקס-אתגר הציגה את האפשרויות שמציעה הפרקטיקה האדריכלית לפעולה הפוליטית, ואת האופן בו הפוליטיקה משתתפת בעיצוב הפרקטיקה האדריכלית. כך למשל, בריקס-אתגר רואה באדריכלות האזרחית אלטרנטיבה למכניזם של התכנון הפועל באמצעות מנגנוני השלטון ואליטת ההון מלמעלה-למטה. זוהי נקודה מעניינת המעוררת מחשבה: עד כמה יכולים הקהילה או הציבור הרחב לגבור על מוסדות הכוח השלטוניים, על היררכיית התכנון שהם עצמם נמצאים בתחתיתה, ולהיות מעורבים בעיצוב המרחב.

בעיני, החלק המעניין ביותר בשיחה היה זה בו הוצגה לנו ערכת מיפוי בשיטת DIY הכוללת בלון ומצלמה המשמשים ליצירת תצלומי אויר. ערכה זו נועדה לשימוש אישי-פרטי או קהילתי, והיא מאפשרת מבט מלמעלה, כזה שבדרך כלל מתאפשר רק לבעלי השליטה, על המרחב המשותף. היא מבטאת באופן החזק ביותר את המפגש בין האזרחי לפוליטי בכך שהיא מנרמלת את המבט מגבוה ומעבירה את השליטה עליו לציבור.

והרי המבט מגבוה לעולם אינו מבט תמים.  זהו המבט שמאפשר לגורמי הכוח לראותנו ממעוף הציפור, לפקוח עלינו עין מבלי שנהיה מודעים לכך ולעצב עבורנו את המרחב מבלי לקחת בחשבון את צרכיו של הפרט. הרעיון של תצפית אזרחית על המרחב מלמעלה יצרה אצלי תגובה רגשית של תסכול –  האם באמת ניתן "לאזרח" את נקודת המבט של מנגנוני השלטון או שמא מדובר בלא יותר מהפרחת בלונים לשמיים כפעילות פנאי משותפת להורים וילדים?

בעקבות הרצאתה, החלטתי לבקר בתערוכה ״שמים משוחררים - Decolonized skies" בגלריית ארטפורט בתל אביב. התערוכה הקבוצתית עוסקת באפשרות של מבט אזרחי מהאוויר ובה משתתפת גם חגית קיסר, יוצרת  ערכת צילום האוויר שהוזכרה לעיל. ההחלטה לבקר בתערוכה נבעה מהניסיון לחקור את נקודות החוזק והחולשה של המהלך שהציגה בריקס-אתגר ולנסח לעצמי מהו מקומו של האזרח, של הפרט הבודד, מול המערכת הבוחנת אותו כחלק ממכלול. השימוש של קיסר באמצעי ייצור ביתיים העלה בראשי מחשבה חדשה גם על עבודת הווידיאו של  אמיר יציב משנת 2013 ״superstition in the pigeon״ בה צפיתי לפני כחודש. בעבודה זו, יציב מחבר מצלמה ליונת דואר ומשחרר אותה למעופה מעל ירושלים. כשנתקלתי לראשונה ביצירה התקשיתי להצביע על מקור הסקרנות של יציב, אולם עתה קישרתי אותה לנקודת המבט האווירית והפקעתה, והיא חידדה בעיני את הכוח שערכה כזאת לצילום ומיפוי נותנת לפרט.

המבט האווירי הינו מבט מפקח המשמש בעיקר את המדינה, לצורכי שליטה ומעקב. בעבר, הוא שימש את המעצמות הקולוניאליות לקטלג ולארגן את המרחב בהתאם לצרכיהן, כאילו היה מבט בעל אופי ״אובייקטיבי״, שמתעלם מהיחיד. הערכה בשיטת "עשה זאת בעצמך" של קיסר עוסקת בפרקטיקה של אזרוח המבט האווירי, בביקורת על המבט האווירי המפקח ובניסיון לנכס אותו מחדש. ניסיון זה שובר את המוסכמות ומאפשר ליחיד נקודת מבט תכנונית-כוללנית. אולם, חולשתה של אותה פרקטיקה מתגלה לנו מיד - ואיך נוכל להשוות בין מטוסים זעירים ללא טיס שמצלמים את המרחב ואותנו ללא הרף, מזרימים מידע בכמויות עצומות למרכזי מידע המשמרים מנגנונים של כוח, לבין בלון אדום?

בתוך המציאות העכשווית בה הצילום זמין לכולם, הצילום האווירי נותר כלי של שליטה וכוח והפקעתו בידי הציבור מעניינת וחשובה אך כמובן, נועדה לכישלון. התערוכה "שמיים משוחררים" מעוררת מחשבה אך בה בעת מותירה את הצופה בתחושה שבעולם בו הפיקוח על ידי צילום עלה שלב, יכולתו כיחיד להתנגד מתמסמסת. אפשר לראות את הניגוד הזה בעבודת האמנות של רובן פטר המוצגת בתערוכה, עבודה המפרטת במעין מדריך ציפורים את כל סוגי המל״טים ואת האפשרויות להתגונן מפניהם: ההתנגדות נחווית כקוריוז והאפקט שנותר הינו שאנו מפוקחים וממופים עד לזרא.

דרך ניסיונות המיפוי הקהילתיים של היחידה לאדריכלות אזרחית אפשר לראות את השאיפה לאזרוח מנגנוני כוח, את הרצון להעביר את השליטה לאזרחים, אך גם את מגבלות השיטה המתבטאים באופן "החובבני" בו הציבור מעורב בנעשה, ובמקרה שלפנינו, באופן בו הצילום מגבוה נעשה - באמצעות בלון המתעופף בשמים כמעט ללא שליטה. הצעתי לשיפור הינה כללית ולאו דווקא מכוונת לעניין המיפוי. לדעתי, פרקטיקה של שיתוף ציבור מביאה איתה התנסות בתהליכים שלטוניים אך היא גם מצריכה ידע והבנה בתחום. שיתוף ציבור איכותי יהיה תוצאה של תהליך ארוך של העמקה והיכרות עם השטח, כפי שניתן לראות בקרב ראשי קהילות, וועדי שכונות או בעלי עניין בתחומים רלוונטיים ספציפיים. בצורה כזאת ניתן אולי להתחיל לאזן את מאבקי הכוח של "משחק" התכנון. 

ניר לוטן | לקרוא לילד בשמו: שיתוף ציבור VS שיתוף הקהילה

חשיבותו של שיתוף הציבור בתהליכי התכנון ברורה לכל, ועדיין הוא אינו מתבצע כיום באופן מיטבי. הניסיונות הרבים לקדם את התחום, כמו אלו שהציגה אדר' בריקס-אתגר בהרצאתה, מפתחים את החשיבה התכנונית, אך רחוקים מהחזון הרחב שבו "הציבור" משתתף בתהליך התכנוני. לדעתי, הדרך להתקרב לחזון עוברת דרך אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ותפיסת "העיר החכמה". עד אז, צריך לקרוא לילד בשמו – הפעילויות המקומיות והאינטימיות שעורכת היחידה לאדריכלות אזרחית הן שיתוף הקהילה ולא שיתוף הציבור.

בהרצאתה מציגה אדר' ליאת בריקס-אתגר שלושה מקרי בוחן של שלושה ואדיות בירושלים וסביבתה. המקרה הראשון הוא "ואדי היובל", שם השתמשו בטכנולוגיה פשוטה המבוססת על מצלמה ובלון על מנת לסרוק את השטח הפתוח ביחד עם התושבים, ויצרו מפה באיכות גבוהה השייכת לקהילה ומערבת תושבים ביצירתה ובהעשרתה. במקרה השני, עברה היחידה לעסוק ב"ואדי האסבסטונים" הממוקם מאחורי רחוב שטרן בשכונת קריית יובל. בתכנון הפארק המקומי בשכונה עלו קונפליקטים רבים בקרב התושבים המגוונים של השכונה, ואלו נפתרו בחלקם על ידי מידול של שטח הפארק למשחק אינטראקטיבי שבנו סטודנטים מהמחלקה לאדריכלות אזרחית בבצלאל, אשר תרם לגיבוש מדיניות איזור (zoning) בפארק. המקרה השלישי הוא "ואדי התימנים" באזור עין כרם. במקרה זה, על אף התיישבות של עולי תימן באזור לאחר מלחמת השחרור השטח נצבע כשטח פתוח בתכנית. עבודה של הסטודנטים מבצלאל עם תושבי השכונה הובילה ליצירת מדריך משפטי ומגדיר צמחים של המקום וסייעה בקביעת הקו הכחול של תכנית הואדי.

אין ספק שלמשמע הפרויקטים הללו הלב מתמלא באמפתיה ובהשראה. אין אלא להסיר את הכובע בפני היצירתיות של מובילי הפרויקטים, ולקוות שיותר ויותר יוזמות כאלו מתקיימות במקומות שונים. אולם, מיד עם מחשבות אלו עולה התהייה – האם ניתן להעלות את הפרויקטים הללו שלב (scaling up)? הכוונה אינה לכך שפרויקט עם 20 אנשים מהשכונה יקרה ב-100 מקומות שונים, אלא שבפרויקט עצמו ייקחו חלק 2,000 מתושבי השכונה. כלומר, שהפרויקטים עצמם יעלו שלב, ולא רק יתרבו למקומות אחרים.

התחושות שלי כלפי פרויקטים אלו דומות במידת מה לסיפורי הצלחה של מורים מעולים אשר רתמו את ההורים של תלמידיהם, וביחד הובילו נערים ונערות בסיכון להצלחות והישגים מרשימים. סיפורים כאלו מחממים את הלב לרגע, אבל מיד לאחריו האצבע מופנית למשרד החינוך ולמחשבות על נוער בסיכון בישראל כולה. וכמו הרגשות כלפי המורים, כך הרגשות כלפי משתתפי היחידה לאזרחות אדריכלית – היוזמה מבורכת, אבל זה לא מספיק.

הפרויקטים שהוצגו מופנים ל"קהילה". המונח קהילה מתאים יותר משום שהוא משדר נימה של מקומיות ומכוּנסות. המידע הקהילתי הוא ייחודי, פנימי, אפילו סודי, והדרך של המתכנן לחצוב אותו הינה באמצעות תהליכי שיתוף קהילה יצירתיים. "הציבור" לעומת זאת הוא מונח רחב יותר, הוא נמצא בחוץ, ברשות הרבים, ומתיימר להיות מייצג. על אף שלכאורה מדובר בדיון טרמינולוגי בלבד, הוא יוצר מיסגור נכון יותר של פרויקטים ל"שיתוף ציבור", אשר מבהיר כי הדרך לשם עוד ארוכה. לכן, לטעמי, טועים אלו המפתחים תיאוריות לגבי האופן שבו יש לאתר את "בעלי העניין",

[1] כפי שעושים בריקס-אתגר ותלמידיה, שכן אלו מרמזים על צמצום השיח לקבוצה קטנה, וזו כאמור בדיוק הבעיה.

אם כן, איך שיתוף ציבור צריך להיראות? ההיבט הכמותי אינו סמנטי. צריך להגיע למספר גדול של תושבים שייקחו חלק, ברמה כזו או אחרת, בתהליך התכנוני. השיטה לעשות זאת היא דרך אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, ושזורה בתפישה רחבה יותר של "העיר החכמה". שימוש בחיישנים שנמצאים לכל תושבי השכונה בכיס, שימוש בכוחן של רשתות חברתיות, דירוג און-ליין של חלופות תכנוניות, מפות אינטראקטיביות פשוטות ופתוחות, מידול משחקי רשת תכנוניים – אלו רק חלק מהדברים שיכולים להצעיד את התחום קדימה. אלו גם יוכלו להכניס לתהליך אוכלוסיות שקשה יותר לגרום להן להיות מעורבות, כמו בני הנוער ואנשי ונשות קריירה עם מעט זמן פנוי.

החדשות הטובות הן שהעולם כבר שם. דוגמא בולטת לכך היא הפלטפורמה של commonplace בבריטניה שמבצעת סקרים ייחודיים באמצעות מפה אינטראקטיבית המאפשרת לציבור הרחב לשתף את המידע והצרכים שלהם. גם בישראל קיימות פלטפורמות שכבר פועלות בשוק, כמו זו של חברת "תובנות", אשר כבר היום מסייעות לממשלה ולגופים נוספים לבצע תהליכי שיתוף ציבור בצורה מתקדמת ברשת, או פלטפורמת loomio התומכות בקבלת החלטות משותפות ודיונים רבי משתתפים ברשת. ניתן לרתום את הפלטפורמות הללו ונוספות לטובת שיתוף הציבור בתכנון. יותר ויותר סטארט-אפים נענים לאתגרים הכרוכים בחוכמת ההמונים וב-big data, והמתכננים חייבים לעלות על הגל הזה ולנצל את ההזדמנות כדי להפוך את שיתוף הציבור ממפגש אינטימי במתנ"ס מקומי לתהליך רחב ומשמעותי.

שגיא גנות | מיסוד שיתוף הציבור: בין ערבים במתנ"ס המיושן לפיקניק עם המעבדה לחדשנות

את הסמינר המכוני לשנת תשע"ו פתחנו בהרצאתה של ליאת בריקס, ראש היחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל. בריקס פתחה בהצגת התפיסה העומדת בבסיס פעילותה של היחידה, השואפת ליצור אינטראקציה בין העיסוק האדריכלי והמציאות הפוליטית, על ידי שיתופי פעולה עם המגזר השלישי ונציגי התושבים באזורים הדורשים התערבות. מטרת הפעילות היא קידום ערכי הדמוקרטיזציה וההשתתפות האזרחית בהליכי תכנון, תוך חיבור הידע המקצועי של האדריכלים ל"ידע המקומי" של השותפים בדבר המציאות והצרכים המתקיימים באזורי ההתערבות. בריקס הציגה מספר פרויקטים בהם היחידה יישמה את הגישה באמצעות עבודה עם התושבים בכלים חדשניים ויצירתיים. כך לדוגמה, נעשתה עבודה עם תושבי "ואדי היובל" ליצירת תצלומי אוויר של האזור באמצעות מצלמה שחוברה לבלון כתחליף לגיחת צילום מקצועית, ותושבי "ואדי האסבסטונים" בעבר ובהווה שותפו באופן מלא ומעמיק בתכנון מחודש של הואדי באמצעים שכללו עבודה עם זכרונות היסטוריים ואלמנטים משחקיים.

הרצאתה של בריקס התקבלה אצלי בתערובת של הערכה וסקפטיות. הערכה, משום שפועלה של היחידה מבטא תפיסה של אדריכלות שהיא מעבר לממדים הטכניים והאמנותיים העומדים בבסיס המקצוע, תפיסה המכירה באחריותם של אלו המעצבים את המרחב למציאות החברתית הנוצרת בו. אדריכלות המקיימת יחסי גומלין עם ה"צרכנים" של תוצריה ושואפת לשלב את צרכיהם ותובנותיהם בעשייה יכולה להוות גורם חיובי בחיי החברה והקהילה. סקפטיות, משום שאם בפוליטיקה עסקינן, הזדהות יתרה עם הצד ה"חלש" עלולה להקטין את ההשפעה הפרקטית של אותו גורם, יהיו כוונותיו טובות ככל שיהיו, באשר הוא נתפס כ"מפריע" ו"לא ריאליסטי".

אני מוצא שלושה יתרונות עיקריים בגישה אותה מייצגות בריקס והיחידה לאדריכלות אזרחית. ברמת התהליך, האלטרנטיבה המעמיקה להליכי ההתנגדות מאפשרת העצמה של התושבים והארגונים האזרחיים באמצעות מתן ידע טכני ומקצועי, כלי עבודה ושיתוף אמיתי בעבודת התכנון. ברמת התוצאות, תהליכים כאלה מייצרים פתרונות שיש בהם רגישות גדולה להקשר המקומי ומענה לצרכי התושבים הקיימים, שהם קהל יעד של ההתערבות המרחבית לא פחות מאשר תושבים עתידיים, השכונה או העיר. לבסוף, עבור האדריכלים עצמם, נוצרת כאן פלטפורמה המאפשרת מעוף ויצירתיות בפרקטיקה של מקצוע שעלול לפעמים להידרדר לטכנוקרטיה או להתעסקות-יתר באסתטיקה על חשבון המטרות החברתיות, כפי שמתבטא למשל במגמה של "שכפול" מבנים ושכונות שלמות ללא קשר לסביבה המקומית.

יחד עם זאת, הגישה טומנת בחובה גם אתגרים לא פשוטים. ראשית, לתהליכים מורכבים שכאלה יש עלות גבוהה בזמן, בכסף ובכוח אדם, שהופכת אותם ללא-ישימים בקנה מידה רחב. קיים מתח מובנה בין הרצון לשפר את חייהם של כמה שיותר אנשים ובין הצורך בחשיבה ושיתוף מעמיקים כפי שעולים מפעילות היחידה. שנית, לנוכח לוחות הזמנים הארוכים בהליכי תכנון והמכשולים הבירוקרטיים הרבים העומדים בפניהם, תהליכים כאלו עלולים ליצור רמת ציפיות גבוהה שלא בהכרח ניתן לעמוד בה, מה שיכול להביא לאובדן אמון במערכת התכנון ולתחושה קשה בקרב התושבים. שלישית, כשם שהתגייסות האדריכלים לטובת אינטרסים כלכליים בלבד עלולה להביא ליצירת פתרונות לא-אופטימליים, כך גם לגבי תכנון הממוקד באופן מלא באינטרסים של תושבי המקום. אף כי אין ספק שאינטרסים אלו אינם מקבלים משקל ראוי במערכת התכנון כיום, הפתרון הוא באיזון נכון יותר ולא בהעדפת-יתר של אלו שזכו קודם לכן להעדפת-חסר.

עבודת היחידה לאדריכלות אזרחית ראויה להערכה על החשיבה הערכית והיצירתית שבבסיס פעילותה. עם זאת, על מנת להשפיע באופן רחב על הליכי התכנון במדינה, נדרש גיבושו של מודל פרקטי יותר, הניתן ליישום בקנה מידה רחב. אין ספק שיש להעלות את המודעות לרגישות חברתית ולעבודה עם התושבים בקרב ציבור האדריכלים, ולשתף אותם במידת האפשר בתהליך. עם זאת, האחריות על מעורבות התושבים צריכה להיוותר אצל המתכנן החברתי, המסוגל לעצב תהליכי השתתפות שהם ישימים, יעילים, ומבטאים שפה משותפת ותיאום ציפיות בין כלל השחקנים. מסגרת כזו תוכל ליהנות מיצירתיות וחדשנות טכנולוגית, כמו גם מתפיסה ערכית השואפת לערב את התושבים ונציגי המגזר השלישי בתהליך מראשיתו. בין התפיסה המיושנת מעט של כנסים והרצאות באולם המתנ"ס, לבין הליכים מעמיקים ומשמעותיים אך יקרים ומורכבים, יש למצוא את הדרך להפוך את השתתפות הציבור בהליכי תכנון לאפקטיבית ורחבת-היקף, ובהמשך אף לעגן תפיסה זו באופן סטטוטורי כחלק בלתי-נפרד מהליכי התכנון הפורמליים.

טל אלדר | אדריכלות אזרחית: בדרך ליצור מתכננים קהילתיים יותר וקהילה מתכננת מקצועית יותר

אדר' בריקס-אתגר פועלת במסגרת היחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל, יחידה של המחלקה לארכיטקטורה שהוקמה לפני שלוש שנים, ועוסקת בחשיפה, מחקר ופיתוח של טקטיקות לפעולה אדריכלית אזרחית. למעשה, היחידה בוחנת באמצעות תהליכי העיצוב האדריכלי את האפשרויות שמציעה הפרקטיקה האדריכלית לפעולה הפוליטית ואת האופן בו הפוליטיקה משתתפת בעיצוב הפרקטיקה האדריכלית.[1] הפעילות במסגרת היחידה נעשית במסגרת שכונתית לרוב, ולכן משתלבת היטב בירושלים, שבה המנהליים הקהילתיים בשכונות השונות הם בעלי עוצמה פוליטית, באופן יחסי. בפעילותה מציבה בריקס- אתגר את החלטות הקהילה מעל ההחלטות התכנוניות של צוותיה, ובכך מצליחה לייצר תהליכים שבמובהק שייכים לקהילה, תוך שימוש בכלי התייעצות שונים.

בהרצאתה הציגה בריקס-אתגר מספר פרויקטים בשכונות ירושלמיות בהן עסקו חברי היחידה בשנים האחרונות. אחד מהם הוא פרויקט שנעשה ב"וואדי האסבסטונים" בשיתוף מנהל קהילתי יובלים. גם בוואדי האסבסטונים, כמו בפרויקטים אחרים של היחידה, נוצר במסגרת הפרויקט תצלום אוויר קהילתי של האזור, שהוכן בעזרת ערכת צילום פשוטה על ידי סיירים, חברי הקהילה, שלקחו יחד חלק במשימת המיפוי. השימוש בתצלום האוויר, לפי בריקס- אתגר, כמו סלל את הדרך להסתכלות חדשה על הנושא, כזו המכילה בחינת חלופות ולא רק וויכוח גרידא.

תהליך התייעצות זה כלל, בין השאר, גם יצירתו של כלי התייעצות חדש, כזה המסמל, בעיני, בדיוק את קסמה ואופן הפעולה של תהליכי התייעצות דוגמת זה. שני סטודנטים שהשתתפו במפגשים הגיעו למסקנה שתהליך ההתייעצות בקבוצות קטנות אכן חושף קולות מסוימים, אבל גם מוחק אחרים. על אף שתהליך ההתייעצות הצליח לערער את היררכיית הידע על ידי צמצום הפער בין הידע המקצועי והאזרחי, תהליך התכנון עדיין משקף את יחסי הכוח השכונתיים. במובן זה, עדיין לא הושג ריבוי קולות אמתי. מתוך הצורך למצוא שיטה שתשקף נאמנה את ריבוי הקולות בקהילה וגם תביא לקבלת החלטות מושכלות, בנו הסטודנטים משחק קוביות שמשקף את השטח בהתאם לתצלום אוויר הקהילתי, ובעזרת סדרה של "כללי משחק" הכוללים שינוי בסדר ואופן הרכבת הקוביות, ניתן לשקף גם את התוצאה התכנונית הרצויה. גם שיטה זו, כמו אחרות, מהותה בפירוק והרכבה מחדש של השיח, ככזה שחלים בו כללים חדשים ובכך הוא מאפשר גם העלאת קולות ורעיונות שטרם נשמעו בדיון.

לפחות עבורי, ההרצאה עוררה יותר מהכל אופטימיות בנוגע ליכולת של מתכננים מקצועיים ליצור תהליך קהילתי עמוק, כזה שעל אף ההתערבות המקצועית עדיין יכיל אלמנטים של שינוי מלמטה-ללמעלה (bottom-up change). בהרבה חן ונועם, הצליחה בריקס- אתגר לעורר בי את ההרגשה שלא כל השיטות מוצו, שמקורות השראה חדשים יכולים לפתוח דלתות חדשות בשיח קהילתי, ושתמיד יש מקום לניסיונות נוספים ליצירת דבר מה שיהיה הן משמעותי לקהילה והן נכון מקצועית, מבלי שיהיה מוכתב מלמעלה.

בשיטות השונות של היחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל ניכרת היצירתיות בניסיון להשתמש בכלים המתאימים ביותר לכל אחת מהקהילות. בעיני, זו נקודת החוזק העיקרית של פעילות היחידה: העבודה של היחידה חורגת מגבולותיו של מאגר אמצעים קיים, ומפעילה יכולת התגמשות מרשימה שמאפשרת יצירת משחקים תכנוניים לקהילה (כמו בדוגמת וואדי האזבסטונים), יצירת תצלום אוויר קהילתי (כמו במספר מוקדים) או ביצוע עבודות תחזוקה משותפות (כמו בעמק התימנים). כך או כך, השימוש של היחידה ברעיונות יש מאין לשיתוף מאפשרת לה להיות מותאמת בעבודתה לכל קהילה.

מנגד, שימת הדגש ומתן המקום להחלטות שמתקבלות בסופו של דבר על ידי הקהילה, גם אם בליווי מקצועי, ולא על ידי גורמים מקצועיים בלבד, עלולה לכלול עלות לא פשוטה. ייתכן למשל שהרצון לתת לכל הקולות להישמע יביא להתקבעות או התנגשות שלא תאפשרנה התקדמות מעשית. בנקודה זו בדיוק נמדדת טיבה של שיטת ההתייעצות. בעיני, עליה לא רק לאפשר לקולות להישמע, אלא לעשות זאת באופן שיאפשר גם לשינוי להתפתח. באופן אישי, גם אם במקרים מסוימים אכן עלולה להיווצר חוסר דינמיות מסוימת, הרווח משיתוף קהילתי עמוק הוא משמעותי יותר מהסיכון המדובר, אך מבחינה מתודולוגית של בניית ובחירת כלים חלופיים להתייעצות דמוקרטית, יש לתת על כך את הדעת.

אני סבורה, כמו בריקס-אתגר שיש חשיבות עצומה לחוויה האישית של המתכנן בתהליך. כדי לייצר תהליכים שהם מחד "מתחילים מלמטה" ומנגד מופעלים באופן מיודע ומושכל, המתכנן צריך לפעול בתוך הקהילה לא כנטע זר בה, אלא לכל הפחות כמי שמכיר אותה באופן בלתי אמצעי. על כן, יש מקום לחוויות האישיות של המתכנן במסגרת השכונה ולפעילות שלו עם חבריה. התחברתי במיוחד לחוויה האישית שעלתה מסיפורה של בריקס- אתגר על החוויות מיצירת צילום האוויר הקהילתי, חוויות שקירבו את המתכננים לשטח- הפיזי, הקהילתי והפרסונלי – ובכך הפכו אותם, בעיני, למתכננים טובים יותר עבור השכונה ולכאלה שיכולים להניע, בעזרת התושבים, תהליכים "מהמקום הנכון". לכן, אני סבורה שלחוויות כאלה יש לתת מקום באופן מובנה גם בפרויקטים אחרים, במטרה ליצור מתכננים קהילתיים מודעים יותר, וקהילה מתכננת מקצועית יותר.

בן המאירי | איפה כובד המשקל הפוליטי של האקדמיה?

על פי  אדר' ליאת בריקס-אתגר, מטרתו של ענף האדריכלות האזרחית הוא שילוב הקהילה בהליך התכנון,  גם (ובעיקר) במקום בו הרשות המקומית כושלת בכך. למשל, תואר בשיעור תהליך, בו שיתפה היחידה לאדריכלות אזרחית פעולה עם המרכז הבין-תרבותי בירושלים. במסגרת פרויקט זה, קבוצה מקרב תושבי השכונה רוכזו אחת לשבוע והועברו להם שיעורים על ידי מרצים. סטודנטים לאדריכלות בבצלאל הצטרפו להרצאות אלו ולמדו ביחד עם תושבי השכונה. היה זה ניסיון לשנות את יחסי הכוחות בשכונה בין בעלי הידע והניסיון בעולם התכנוני לבין חסרי הידע בתחום. הסטודנטים ביצעו מדידות יחד עם התושבים. לאחר מכן הם התחלקו לצוותים מעורבים (שכללו הן סטודנטים והן תושבים) והחלו לגבש מטרות בהתאם לממצאים שאספו. שני סטודנטים שהשתתפו במפגשים גרסו כי רבים מתושבי השכונה לא מגיעים להביע את דעתם במפגשים אלו וכפועל יוצא מכך קולם לא נשמע במסגרת ההליך. למעשה, יחסי הכוחות המובנים בשכונה נכנסים לתוך ההליך התכנוני. בכדי להתגבר על קושי זה, הסטודנטים המציאו משחק הבנוי מקוביות המאפשרות דיון מרחבי על תכנון השטח. באמצעות כלי זה ניסו הסטודנטים להכניס מוטיב של הנאה להליכי התכנון.

שמחתי לראות את נכונותם של אדר' בריקס-אתגר ותלמידיה להירתם לטובת אוכלוסיות מוחלשות ולהשקיע מאמצים רבים על מנת לשלב את הקהילה בהליך התכנוני. לדעתי מטרה זו היא חשובה, והשגתה יכולה להגביר את ההשפעה של הקהילה והפרטים המרכיבים אותה על אזור המגורים המשותף. כמו כן, יכולתם של המשתתפים בפרויקט שתואר לגזור משמעויות רחבות היקף חשובה לצורך הצלחת ההליך. כך, כפי שהוזכר בשיעור, ישנה שמירה על המשכיות ההליך המשותף לסטודנטים ולתושבים ועל הניסיון שנצבר גם לאחר שהסטודנטים שהחלו את ההליך מסיימים את לימודיהם. למרות זאת, לדעתי השיטות שנבחרו לקדם את שיתוף הציבור אינן מנצלות את כל היתרונות היחסיים המאפיינים את המוסדות האקדמיים בישראל: לא נוצל כובד משקלו הפוליטי של המוסד האקדמי וכן יכולתו לשלב בעלי מקצוע שונים בהליך.

עקרון שיתוף הציבור מהווה ערך תכנוני מרכזי.[1] עם זאת, מחקרים אמפיריים הוכיחו שהליכי שיתוף הציבור אותם מחייב חוק התכנון והבניה מגיעים בשלב מאוחר בהליך והם שליליים בלבד. כתוצאה מכך נפגמת יעילותם.[2] בעולם המערבי הולכת ומתחזקת המגמה של שיתוף הציבור בהליך התכנון,[3] וכך גם בערים מסוימות בישראל.[4] עם זאת, ברוב הרשויות המקומיות המצב שונה ומעורבות הקהילה בתכנון איננה אפקטיבית.[5] לדעתי, במצב דברים זה ראוי כי המוסדות האקדמיים יפעלו באופן שינצל את היתרונות היחסיים שלהם, כדי לקדם מטרה זו.

 כך, יכולים הם להפעיל את כובד משקלם הפוליטי (הן ברמה המקומית והן בארצית), על מנת לקדם שינוי בנורמות היסוד היוצרות את המצב הקיים (בדומה, למשל, לקליניקות בפקולטה למשפטים). ניתן לעשו זאת למשל, על ידי קידום חקיקת נורמות (חוקים, חוקי עזר עירוניים וכו') שיחייבו את הרשות המקומית לקיים הליך שיתוף ציבור עוד בשלבי הכנת התכנית. בנוסף, המוסד האקדמי יכול לנצל את יכולת העבודה הרב-תחומית שלו. למשל, ניתן לערב בהליך התכנון לא רק סטודנטים לאדריכלות, אלא גם סטודנטים לתכנון עירוני ואזורי, למשפטים ועוד (וכן מרצים מתחומים אלו). על ידי כך יוכל המוסד האקדמי, לא רק להשיג תוצאה שלמה יותר להליך המשותף, אלא גם להוות לובי משמעותי יותר לקידום התכנון הקהילתי. מרצים מהפקולטה למשפטים, שהם עורכי דין, מוסמכים גם הם לייצג את הקבוצה המתכננת מול גופי התכנון.[6] בעזרתם ניתן לנסות ולשלב את הקהילה בהליכי תכנון הנמצאים כבר בעיצומם או ליזום באופן יעיל הליכי תכנון חדשים. בנוסף, ניתן להיעזר בסטודנטים ומרצים לתקשורת כדי לפרסם את התכנית באופן יעיל, כך שתגיע לכלל תושבי השכונה (או לפחות לקבוצה הטרוגנית ומייצגת מקרבם) וכך להתגבר על חדירת יחסי הכוחות בשכונה לתוך ההליך.

ההליך שתואר בשיעור מרשים וצועד צעד חשוב בדרך לשיתוף הקהילה בתכנון סביבת המגורים המשותפת. עם זאת, לדעתי קידום מטרה זו יכול להתבצע באופן יעיל יותר על ידי ניצול יתרונותיו  היחסיים של המוסד האקדמי. זאת הן בצורת הפעלה מושכלת של כוח פוליטי והן ביצירת סביבת עבודה מגוונת יותר.

Adam Ross: Local knowledge is great, but could suburban neighborhoods run out of it

One of my greatest fears in planning a program, class, or even a party, is that nobody will show up for what I planned. I often feel uneasy when holding expectations, or requestingan action or commitment from others, whether it be neighbors, fellow community members, or random strangers on the street. I can assume that this is why public participation is one of the aspects of urban planning that I tend to approach with suspicion. However, I am always delighted to proven a misinformed cynic when I meet individuals, such as Liat Brix-Etgar, who shared examples of civil architecture in Jerusalem’s Kiryat Hayovel and Ein Kerem neighborhoods with the Seminar of the Institute of Urban and Regional Studies.

The strength of Brix-Etgar’s presentation was in its content, which was a story of successful cooperation between Bezalel architecture students and residents who, together, used a variety of attractive methods to improve the shared spaces available in their respective neighborhoods. The positivity presented in Brix-Etgar’s lecture sufficiently left me feeling optimistic about the role of a planner in bringing neighbors together through planning.

One story that left a lasting impression on me was the game the students employed with the residents in Kiryat Hayovel to suggest de