אדריכלות אזרחית: מעבדת הניסויים של "מראה מקום"

משחק הקוביות שהמציאו סטודנטים ב"מראה מקום", צילום באדיבות ליאת בריקס-אתגר

בשנים האחרונות מתנהל מאבק סמנטי בין המושג הוותיק "שיתוף ציבור", ובין חלופות מתחרות כמו "תכנון עם הציבור", "שותפות הציבור" או "תכנון מערב אוכלוסייה". בין היתר, הוא מצביע על סוד די גלוי בתחום: שהמודל הקיים לשיתוף ציבור בישראל אינו מצליח ליצור את התוצאות שביקשנו שישיג. כפי שהם מתנהלים כיום, מפגשי שיתוף ציבור אינם מצליחים לרוב להפיק ידע שימושי, להציף קולות שונים ולקדם את התכנון.

סדרת מפגשים של המכון ללימודים עירוניים ואזוריים והקליניקה האורבנית ביקשה להעלות את הנושא לבחינה מחדש באמצעות דיון משותף בין מרצים  - אקדמאיים העוסקים בפרקטיקה ואנשי מקצוע העוסקים גם בחשיבה תיאורטית – וסטודנטים. כל מפגש יעלה לדיון ציבורי על במה זו יחד עם תגובות ורעיונות של סטודנטים לתואר שני בתכנון ערים. מדי הרצאה נעלה את התגובות המצטיינות של סטודנטים לתואר שני במכון ללימודים עירוניים. תגובות נבחרות יעלו בהמשך למגזין שפת רחוב.

אתגר-בריקס יזמה את היחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל לפני שלוש שנים על מנת להעניק לסטודנטים לאדריכלות בשנים מתקדמות אפשרות להתמחות באדריכלות חברתית, אשר חלק מרכזי בה מופנה ליצירת השתתפות אזרחית בתהליכי התכנון, על בסיס עקרונות של עיצוב, מחשבה פוליטית, טכנולוגיה ואקטיביזם. על מנת ליצור עוגן פיזי ורעיוני לעבודת היחידה, הקימה אתגר-בריקס את "מראה מקום", מרכז הפועל בשכונת קריית יובל בירושלים בשיתוף עם המינהל הקהילתי "יובלים". המרכז, היא מספרת, מתבסס על עבודת מיפוי סוציולוגית ושם דגש על שילוב טכנולוגיות קוד פתוח שמאפשרות חשיפה של מידע תכנוני לציבור.

 

טכנולוגיית ידע כאמצעי לשינוי חברתי: בין פשקוויל לאפליקציות

 

אחד הפרויקטים שאתגר-בריקס מדגימה באמצעותם את השינוי התפישתי שיוצרת טכנולוגיית הקוד הפתוח הוא צילום באמצעות בלון. דוגמה זו זכתה במהלך ההרצאה (ולאחריה) בביקורת רבה כיוון שהיא נדמית כמשחק ולא פתרון לבעיות תכנון משתף. מדובר למעשה במארז לשימוש עצמי של בלון, אליו נקשרת מצלמה, המורמת מעל הקרקע באמצעות חוט. "מראה מקום" השתמשה בה, למשל, כחלק מפיקניק תכנון – תושבי שכונת קריית יובל, סטודנטים ומתכננים הוזמנו לאירוע חוץ במהלכו יצאו למפות עצמאית את אזור הנקרא ואדי היובל, כאשר התוצאה היא צילומי אוויר איכותיים ומקצועיים שיכולים לשמש את הקהילה לתכנון בעתיד כיוון שאינם מוגבלים על ידי זכויות יוצרים.. "אני תמיד מצטטת את המקרה הזה, כי מאוד פשוט להסביר את ההשפעה שלו, וזאת למרות שההיתוליות שבו מתעתעת" מסבירה אתגר-בריקס. "חלק מהרעיון היה ליצור אירוע קהילתי שהוא כייפי, ולכן סביר שיותר תושבים יסכימו להשתתף בו, מאשר במפגש תכנון מחניק". 

>> חזרה לבלוג

>> לפוסטים נבחרים של הסטודנטים

"אבל מעבר לזה, יש כאן עקרונות חשובים שהכלי מצליח לייצר בפשטות שלו. קודם כל, מדובר בשאלה של עלות התכנון והזכות על פעולת התכנון – צילום עצמי באמצעות בלון מעביר את זכות השימוש בתצלומי אוויר באיכות טובה לקהילה ולשימוש בעתיד כרצונה, בלי עלויות של זכויות יוצרים ובלי ליצור הפרדה בין מומחים ששולטים בידע ובין תושבים שנדרשים לקבל אותו. שנית, זה מאלץ מתכננים לצאת מהמשרד ולהגיע למקום התכנון וכך לקבל מידע שאי אפשר לקבל ממפות גוגל או ממפות טופוגרפיה. אני, למשל, זוכרת כמה חם היה ללכת בוואדי בגלל סוג הקרקע. לאחר איסוף החומרים אפשר להמשיך ולשאול מה עוד אפשר לעשות עם הפרויקט. במקרה הזה, עבדנו עם הסדנא לידע ציבורי כדי לאפשר לתושבים להעלות ידע מקומי על המפה ובמקרים אחרים תהינו יחד אם צריך לשכלל את הטכנולוגיה או אולי דווקא לשבש אותה ולהטיל בה ספק".

שאלות על דרכי הפיתוח של טכנולוגיות במסגרת היחידה זכו במהרה להסתייגות: "כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה חדשנית חשוב להבין שאנחנו נעים בין 'פשקוויל' לבין אפליקציה כדי להגיע לסוגים שונים של ציבורים" היא מתארת בחיוך. ובאמת, בתהליך תכנון משותף של ואדי האסבסטונים, מרחב ירוק בקריית יובל אשר שימש כמעברה עד הקמת שיכוני קריית יובל, סטודנטים יצרו משחק קוביות המתרגם את צילום האוויר למפת איזור (Zoning) של השטח. "משחק הקוביות תרגם את המתיחות בין התושבים לפעילות סביב כללי משחק. המשחקיות ממתנת את המתיחות, ובאותו זמן מקרקעת את המחלוקות בהחלטות פיזיות שקל יותר להגיע סביבן להחלטות ולפשרה, מאשר בדיון מופשט שבסופו יש מפסיד ומנצח". פרויקטים נוספים של היחידה פועלים על פי היגיון דומה, הבוחן את הפוטנציאל של כלי תכנון ביצירת תכנון שמשתף את הידע, התובנות והאינטרסים של התושבים.

"ואדי האסבסטונים" בקריית יובל. >> לחוברת הסיור שערכה הקליניקה בקריית יובל עם מינהל קהילתי "יובלים". 

 

"הפלטפורמה הציבורית היא חיונית, צריך לצאת ממסגרת החשיבה הניאו-ליברלית"

 

בעוד היחידה כוללת כוח אדם משמעותי של סטודנטים ומאופיינת בעבודה תיאורטית רבה, היו שתהו מה האפשרות ביישום השיטות הנלמדות ביחידה לתהליכי תכנון שמובילות חברות פרטיות. לטענת בריקס-אתגר, סוג תכנון שכזה הוא במהותו הארגונית והתיאורטית ציבורי. "אני גם עובדת כאדריכלית באופן פרטי ואני רואה את ההבדל, כמו למשל הצורך להציג כל מקרה כסיפור הצלחה ברגע שאת צריכה 'למכור' את שירותיך. בסופו של דבר, אין תחליף לעובדים הקהילתיים שאחראיים על הצפת הקולות של אלו שקולם אינו נשמע, להתייחסות לוועד התושבים השכונתי וכדומה וצריך לומר זאת – שתכנון צודק צריך להגיע מתוך ארגונים ציבוריים".

"אנחנו פועלים בתוך פרדיגמה של תכנון נאו-ליברלי ואחת האיכויות שלה היא שהיא בולעת הכול, ומכניסה כמעט כל אלטרנטיבה של פעילות תכנון לתוך המנגנון הזה. אני מקבלת פניות מיזמים שרוצים שאני אפעל איתם כדי לייצר מיתוג של תכנון מעורב תושבים כי הוא יקטין התנגדויות. אבל חלק מההכשרה שלנו היום היא להבין טוב את המערך הניאו-ליברלי שמשפיע על עולם התכנון כדי  שנלמד מה הפעילות שלנו יוצרת ואיזה סדק היא מייצרת".

 

בשירות עקרונות של צדק חברתי: "אני מוותרת על הגישה הטהרנית"

 

בתשובה לשאלה האם ישנם פרויקטים בהם היחידה לא תשתתף, בריקס-אתגר הציגה מספר כללי אצבע כמו ההחלטה שהפרויקטים יהיו כאלה שיש מי שייקח עליהם בעלות בתום הפעילות הרשמית ובהזמנת הקהילה. מבחינה נורמטיבית, היא טוענת, היא מתייחסת לשאלה האם פרויקטים תורמים לפיתוח עקרונות של צדק חברתי ושוויון והאם הם עוסקים בסיטואציות חברתיות (למשל בפיתוח מרחבים ציבוריים) במקום לחפש פרויקטים "צודקים" לחלוטין. "עכשיו אנחנו עובדים עם הקהילה החרדית בקריית יובל והמפגשים הראשונים היו מטלטלים עבור הסטודנטים שלי, שהם יהודים ולא-יהודים" היא מספרת. "למשל, ישבנו במפגש בו התושבים החרדים אומרים שחייבים להיות מאוחדים מול 'הגויים שבאים לחסלנו'. אז בוודאי שלא מדובר במקרה שהוא טהור, אבל אי אפשר לחשוב על פרויקטים כאלה באופן טהרני כי זה יפסול כל פעולה, קשה למצוא פרויקט שהוא צודק באופן מוחלט. צריך לשאול האם הוא יקדם את הערכים שאנחנו רוצים לקדם. כיוון שהתשובה לכך היא חיובית, ההתערבות היא מוצדקת".

תהיות דומות, המטילות ספק בטוהר המידות של התושבים עולות ביחס לפרויקטים שביצעה אתגר-בריקס במזרח ירושלים. "אלו הן תמיד סיטואציות מורכבות. אחד הנושאים שיצרו מתח ביני ובין השותף שתכנן איתי במזרח ירושלים, למשל, היה הנושא של ייצוג מגדרי. הוא התעצבן כאשר ביקרתי את העובדה שרק גברים היו מגיעים לישיבות התכנון כיוון שלטענתו לא היתה לנו זכות לקבוע איך הקהילה תייצג את עצמה. מצד שני, שיתוף חלקי כזה יצר בעיית תכנון אמיתית כיוון שבעוד הגברים יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב, מרבית הנשים והילדים נשארים במהלך היום בשכונה. רק אחרי שנתיים הגיעו סטודנטיות ערביות שיכלו לעשות מפגשים עם הנשים. באופן דומה, בעלי הקרקעות קיבלו ייצוג יתר על פני מחוסרי הקרקע ועלתה השאלה האם הפעילות שלנו לא מטה את הכף עוד יותר לטובתם. יחד עם זאת, לעבודה עם הקהילה יש את הפוטנציאל לפתור את הקונפליקטים האלה. כך למשל, התושבים עצמם החליטו על מערך הפרשות קרקע לצרכי ציבור פרוגרסיבי, שייקח יותר מאלה שיש להם יותר ולהחלטה הזו הם הגיעו לגמרי בעצמם".

אחד מהנושאים הקרובים ביותר לליבה, כך נראה, הוא הרצון לנפץ את התדמית הא-פוליטית של התכנון והמומחיות המקצועית, המחלישים את היכולת של תושבים לפעול למענם. זהו דיון שנכנס גם לנורמות מקצועיות ובאדריכלות – לשאלה האם אדריכלות היא פעולה אמנותית או חברתית. "אדריכל מוכר טען פעם שזו שטות מוחלטת לחשוב שאדריכלות יכולה לפתור בעיות – המטרה שלה, כמו כל אמנות, היא ליצור בעיות חדשות. אחרים, ואני ביניהם, חושבים שהפעילות של האדריכלות במרחב הציבורי מקנה לה תפקיד חברתי ולכן צריך לשאוף לעשות אותה ביחד כחברה. מבחינתי, התרומה של האדריכלים והאדריכליות היא בהוספת הממד של הדמיון".