check
Place Making: האם הממסד יכול לסייע לתרבות אלטרנטיבית בלי להרוס אותה? | הקליניקה האורבנית

Place Making: האם הממסד יכול לסייע לתרבות אלטרנטיבית בלי להרוס אותה?

22 נובמבר, 2014
Place Making: האם הממסד יכול לסייע לתרבות אלטרנטיבית בלי להרוס אותה?

על גרפיטי, אמנות רחוב ואמנות אלטרנטיבית

באופן מפתיע, דווקא הגרפיטי הוא האמנות השמרנית ביותר במובן שהוא מבוסס על עקרונות טריטוריאליים ולא מזמין התערבות של הצופה. כאשר מישהי מציירת גרפיטי על הקיר היא פועלת בדרך כלל בהתאם למערכת מוסכמות די מפורטת: לפי חוקי הגרפיטי הבלתי כתובים, קיר שיש עליו גרפיטי אסור לשימוש על ידי מישהו אחר. כאשר חוזרים למקורות של ההיפ הופ, לגרפיטי שנועד לסמן טריטוריה יהיו גם צבעים, צורות וסימנים מקובלים. אמנות רחוב, לעומת זאת, לרוב תגיע בצורה של "קוד פתוח", ותשתדל ליצור עניין ומעורבות מצד המשתמשים במרחב הציבורי.כמו למרבית הדברים, גם להבדל הזה יש השלכות מרחביות: את הגרפיטי אנחנו לרוב נראה באזורים נטושים או קשים להגעה: מפעלים, בניינים נטושים, מנהרות ואילו אמנות הרחוב תתרכז במרכזי הערים ותגיב לפעולות השיטור של המשטרה או יחידת הפיקוח העירונית. אזורים שיזכו להקלה בפיקוח יקבלו יותר פעילות, ואילו מקומות מרכזיים שערכי הנדל"ן בהם עולים והעירייה חפצה ביוקרתם ירחיקו אמני רחוב.

 

כאשר הם לא ארוזים היטב עם תו מחיר בחלל תצוגה בנמל יפו, מרביתנו חושבים על אמנות רחוב וגרפיטי כאמנות אלטרנטיבית, במובן שהיא לא ממסדית ואפילו מפתחת יומרות אנטי ממסדיות. הרעיונות האלה מתקשרים לדיונים סבוכים יותר אודות התפישה של אמנות בכלל, אבל כאשר הם מגיעים בצורה של פעולת גרילה בניגוד לתקנות עירוניות הממד הפוליטי בהם הופך ברור יותר.  ב"מרד השפוף" (1997) גדי טאוב מנסח את האני מאמין של נוגדי האמנות הממוסחרת: "מאחורי הרעיון של אמנות כאנטי-תזה לנורמות בורגניות, נמצא לא רק המרד החדש, אלא גם המסורת הארוכה שגורסת שאמירה אומנותית צריכה להיות סוג של מחאה. שאמנות חייבת להיות אוונגרדית ומורדת בשביל להיות אפקטיבית. ההנחה הזו מתבססת על הרעיון הרומנטי ביסודו שעליה לעסוק בשחרור מכבלים ושאם היא חופשית מראש הרי שהיא מחמיצה את ייעודה כתהליך של שחרור". אז מה עושים?

 

לא צריך לשלוט באמנות, היא תדאג לעצמה

 

כנראה שמשחק החתול והעכבר לפיו אמני רחוב מאתגרים את החברה והחברה בתגובה מוחקת את עבודתם היה ממשיך באין מפריע, אלמלא גורמים שונים החלו להפנים את החשיבות התרבותית, ובעיקר הכלכלית, של פעילויות יצירתיות בעיר. על פי משנתו הפופולארית של ריצ'ארד פלורידה, ערים שבהן הגרפיטי משגשג יוצרות תדמית פלורליסטית שמושכת צעירים יצירתיים ותיירים. לכן, יחידות אסטרטגיות לרוב מנסות לקדם את אמנות הרחוב והגרפיטי בדרכים שונות. בתל אביב למשל אימצו את הגרפיטי חברות עסקיות פרטיות שמעבירות סיורים עבור תיירים ואורחים ישראליים והפעילויות שלהן מקבלות תמיכה וחשיפה מהעירייה. האמנים, מצדם, מקבלים הקלה באופן הפיקוח על הגרפיטי באזורים מסוימים, לפי סדרי העדיפות של העירייה: שדרות רוטשילד לא יסבלו גרפיטי, אבל פלורנטין תקבל אותו בברכה. העירייה אינה לוקחת חסות על הגרפיטי עצמו, אלא מקבלת אותו כתרבות עירונית עצמאית של "לאחר מעשה", ובכך מנטרלת את הפוליטיות שבה.

 

לעומת זאת, בירושלים הרבה פעמים סיורים שמתקיימים הם בעלי אג'נדה פוליטית מובהקת לאזור והיצירות עצמן נוטות לעיתים קרובות לשאת אמירות מעוררות מחלוקת. מצבים כאלה מעוררים חשש אצל משרדי המידע לתיירים כיוון שהם לא בטוחים מהו התוכן עליו ימליצו ומביאים לשליליות אוטומטית מצד גופים מוסדיים מסוימים. כך, מנהל היחידה להסרת גרפיטי בעיריית ירושלים הגיב: "אין דבר כזה יפה או לא יפה. קיר יפה זה קיר נקי. תפקידי הוא להוריד ולהציע לתושבים וגם לתיירים עיר נקייה, ללא ציורים וללא כתובות, עיר שאנשים מסתובבים בה ומבלים בה". מצד שני, אירועים שהעירייה מסייעת לארגן כמו "שאון חורף" או "טבולה ראסה" יצרו תשתית עירונית בה אמני רחוב מרגישים נוח יותר לעבוד, בידיעה שהיצירה שלהם כנראה לא תעמוד בסכנת מחיקה מידית. התוצאה שנוצרת ברמת המדיניות היא שיד אחת מעודדת אמני רחוב, בעוד השנייה רודפת ומוחקת את עבודתם. 

 

נראה שירושלים יכולה להרוויח מקידום תכנית אסטרטגית ברורה (אבל לא קשיחה) לגבי גרפיטי ואמנות רחוב, כזו שתהיה משותפת לכל מחלקות העירייה. המשמעות של הפעולה הזו לא צריכה להיות הכוונת אמנות, שמלכתחילה אינה מעוניינת לשתף פעולה עם הממסד. כיתובי "אפשר לצייר גרפיטי כאן" שהעירייה החלה לפזר בשובבות באתרי בניה מביאים בדרך כלל לקשקושים די כעורים של בני נוער, ואף אמן גרפיטי שמכבד את עצמו לא יציית להם. לעומת זאת, אירועים עירוניים שמסמנים ומבליטים את החשיבות של פלורליזם במרחב הציבורי בהחלט מצליחים לכוון אמני רחוב למקומות בהם ישנו קהל לתרבות כזו והעירייה מצדה לא תנסה למחוק את העבודות. שיתופי פעולה מוצהרים יכולים גם הם לחזק את הקשר בין העירייה ובין היוצרים, באופן שנותן רווח לשני הצדדים.

 

במקום לנהל את אמנות הרחוב, הפעילות הזו מאפשרת אותה. היא עוזרת לאמני רחוב מבלי לחתור תחת היצירתיות שלהם ומבלי לכפות על העירייה לקחת אחריות על תוכן שנוי במחלוקת. היא גם נושאת את הערך המוסף של הנגשת אזורי קו תפר או שכונות שסובלות מתדמית בעייתית לתיירים ולתושבי העיר, שאולי היו מהססים להסתובב באזור לבדם. במובן הזה, חקלאות עירונית וחדשנות טכנולוגית כמו אלו של קבוצת אוניה נראות כאמצעי אידיאלי לשיתופי פעולה בין עיריות שמעוניינות לשפר את המוניטין היצירתי של העיר, ויוצרים שמעוניינים להשפיע על נושאים של אקולוגיה, יצירתיות ודמוקרטיות במרחב. זוהי לא תהיה אמנות אלטרנטיבית בועטת ופוליטית, אבל האמת – שאמנות כזו בדרך כלל יודעת לדאוג לעצמה.