הקליניקה האורבנית הושקה ב-1.1 בכנס רב משתתפים באוניברסיטה העברית – שכותרתו 'האוניברסיטה והעיר – שכנות טובה?'. אני אנסה לספר מעט ולחלוק חוויות מהכנס מהפרספקטיבה שלי. 

 

פתחה את הדיון דיקנית הפקולטה למדעי החברה ורד ויניצקי-סרוסי, ודיברה יפה על הצורך בחיבור גובר בין האוניברסיטה לקהילה. היא גם התייחסה למחאה של קיץ 2011, ועל התקווה שהקליניקה תשמש כגוף ששומר על הקשר בין האקדמיה לשטח חי ונושם. כן יהי רצון. אמילי סילברמן, ראש הקליניקה (והבוסית שלי), הציגה את התפקיד של הקליניקה – הדגשת היבטים חברתיים של תכנון, תוך יצירת שיתופי פעולה בין סטודנטים, מרצים, אנשי חברה אזרחית ושלטון מרכזי ומקומי. אמילי דיברה על העיר מדיין בקולומביה, והראתה איך התערבות במרחב (באמצעות תחבורה שמקרבת את הפאבלות אל העיר, יוצרת מעבר בטוח, ומכניסה מבני חינוך ותרבות לתוך השכונות המוחלשות) יכולה לתמוך במדיניות חברתית פרוגרסיבית וצודקת יותר.

 

הנציגים הירושלמים בדיון, נשיא האוניברסיטה מנחם בן-ששון וראש העיר ניר ברקת, פרשו את תפישת עולמם האקדמית והעירונית. בן-ששון שם דגש מוגזם על הסטודנטים ועל עובדי האוניברסיטה – הקשר ביניהם, ותחושת השייכות שלהם לאוניברסיטה. הוא כן ציין את נושא הגדרות בהן מוקפת האוניברסיטה (מה שאכן עלול להעיב על הקשר בין האוניברסיטה והעיר שסביבה), והבטיח למצוא דרך להפוך את האוניברסיטה לנטולת מחיצות. בן-ששון התייחס (בגדול) לגבעה הצרפתית, כשעיסאוויה נעלמת מעט מהשיח (שימו לב למעבר מדיון ב'שכונות' לדיון ב'שכונה' שליד קמפוס הר הצופים). היה צריך את רון חולדאי, אורח ישיר, כדי שמישהו יזכיר לפחות את המיקום הבעייתי של הקמפוס, הרחק ממרכז העיר ומתחבורה ציבורית מתפקדת.

 

ניר ברקת הציג תמונה רחבה של תפקידו כראש עיר, תפקידה של העיר ככלל, ומקומה של האקדמיה במארג. הוא רפרר למייקל פורטר, הוגה רעיון ה'עיר התחרותית', קרי, פיתוח היתרונות היחסיים של כל עיר, ולריצ'רד פלורידה, איש תאורית 'המעמד היצירתי', היזמי והאמני, חובב האספרסו, שמניע בכוחו ההיולי את העיר מעלה-מעלה. ראש העיר, לדידו של ברקת, הוא 'מחולל ביקוש', והאקדמיה היא מנוע המביא חדשנות לעיר ומעניק כלים לאותו מעמד יצירתי. לצערי, מי שלא כל כך עלה בנאום הם תושביה הקיימים של עירנו ירושלים – חרדים, ערבים, ועוד – שלא מככבים בדוגמאות של פלורידה לחדשנות אורבנית. העיר צריכה לדאוג לתחרותיות שלה, אבל לא לזנוח את הגישה הידידותית לתושביה הקיימים. בסופו של יום, לא העיר ירושלים היא שמשנה, אלא הירושלמים עצמם – ואם העיר תתקדם ותשאיר אותם מאחור, קשה לומר שהשגנו משהו משמעותי, חוץ מהעברת אוכלוסיה מוחלשת מאיזור אחד למשנהו.

 

רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, המשיך את הדיון. מלבד ביקורת על תפישת העירוניות המוגבלת של ישראלים, חולדאי דיבר על התפישות החברתיות שהובילו אותו להעביר את המכללה האקדמית ליפו. חולדאי היה חביב, הזכיר את הגידול במספר התלמידים בבית הספר הדו-לשוני ביפו (בטח ראש העיר היחיד בישראל שמציין זאת כהישג קבל עם ועדה), ופירט על השינוי האורבני שהוא רואה ביפו בעקבות מעבר המכללה לאיזור. אולי השיח שחולדאי מקדם מהדהד Top-Down מפא"יניקי (''באנו לייצר שינוי ביפו" וגו'), אבל אחרי הירושלמים, הוא קוטף בקלות את תואר ראש העיר החברתי של הפאנל (ברקת במקום השני והמכובד).

 

התרשמתי מאוד מנחמיה פרידלנד, נשיא המכללה האקדמית תל אביב-יפו, שדיבר שפה חברתית בהרבה מהקולגות שעל ההר. פרידלנד נראה יותר כמו עובד קהילתי משודרג שגם מנהל מוסד אקדמי, ומשם הוא מנגיש שירותים ושטחים לפעילות קהילתית, תורם לחינוך ביפו, ומצוי בדיאלוג עם הקהילה המקומית. פרידלנד תיאר את הקשיים שהיו בתחילת הדרך, והייתי שמח לשמוע עוד גם על הקשיים הנוכחיים – האם ההצלחה של המכללה לא בכל זאת מעוררת רתיעה אצל חלק מתושבי האיזור הערבים, שחוששים מעליית מחירי הדיור ומהדרה? כיום, מבין 4000 סטודנטים וסטודנטיות במכללה, 100 הינם ערבים (נתון שהמכללה מקווה להעלות). הנתון מחזק את ההרגשה שלי שהיה נכון להקדיש מקום גם לקשיי ההווה ולא רק לקשיי העתיד של המכללה ביפו.

 

חברת הכנסת סתיו שפיר סיכמה את הדיון, ויצרה אנלוגיה מעניינת בין ערי האוהלים של המחאה לבין הצרכים העירוניים הלא-ממומשים של תושבי ערינו: הצורך בקהילה, בהטרוגניות, בהפרייה הדדית ובמפגש עם האחר. שפיר דיברה על קידום חקיקה לייצוב מחירי השכירות ועל יצירת תשתית שתאפשר לסטודנטים להישאר בשכונות וליצור איתן (ועם תושביהן) יחסים של ממש. בתור חובב דיור זול וחבר במעמד השוכרים, איני יכול שלא להסכים לחזון של שפיר. אולם שוב, הייתי רוצה לשמוע מעט על הקשיים שעלולים להיווצר עם הגעתה של קהילת סטודנטים לעיר או לשכונה. מה עם הצד השני של המשוואה – התושבים הקיימים? נחשוב, למשל, על באר שבע, שההפרדה בה בין הסטודנטים של בן-גוריון לבין שאר תושבי העיר ברורה וחדה. האם מחירי הדיור הזולים של באר שבע ויחסי השכירות היציבים אכן הביאו לשגשוג ביחסי סטודנטים-ותיקים? אני חושב שלא, ושעוד צעדים צריכים להינקט כדי שחיבור משמעותי ומפרה לשני הצדדים יוכל להתרחש.

 

 

 

וידיאו של האירוע המלא ניתן לראות כאן: