להפוך את התכנון ואת המערכת העירונית לדמוקרטיים יותר | שגיא גנות

קשה למצוא אדם שהשפיע יותר על התכנון החברתי-קהילתי בירושלים מאשר יאירה אפרתי-ויזנטל, המרצה במפגש החמישי של הסמינר המכוני לשנה זו. יאירה החלה את הקריירה שלה בתור אדריכלית, המשיכה לתחום של ניהול משאבי אנוש, ליוותה את פרויקט שיקום שכונות בעיר במשך 16 שנה, ויותר מכל, ייסדה והובילה את העיסוק התכנוני במנהלים הקהילתיים.

מעניין היה לראות כיצד הוחלט בשנות ה-80 למזג בין החשיבה הפיזית-אורבנית, שרוכזה תחת המנהלות השכונתיות, ובין המתנ"סים שעסקו בפעילות קהילתית, מתוך הכרה בחשיבות האינטראקציה שבין הממד הפיזי והחברתי של הפעילות בשכונות וריכוזה תחת הנהגה נבחרת המפגינה דיווחיות (accountability) כלפי התושבים. וכמובן, לצד הדיאלוג בין המנהלים לבין העיריה בקידום תוכניות, האפשרות להגיש התנגדות – כנגד הגוף המממן אותם – במקרה שדיאלוג זה לא נשא פרי איננה טריוויאלית כלל.

המורכבות הספציפית של העיסוק התכנוני בירושלים הומחשה הן בתשובתה של יאירה לשאלה אודות פעילות המנהלים הקהילתיים במזרח העיר, והן במקרה הבוחן אותו הציגה, זה של שכונת רוממה. כפי שגילינו בעבר במסגרת סיור של הקליניקה האורבנית בשכונה, ברוממה מצטלבים הקשיים העולים מתוך חידוש מרקם קיים תוך שינוי ייעודו מתעשייה קלה ומלאכה למגורים, מחסור בשטחי ציבור וכמות משמעותית של שימושים כלל-עירוניים, וכמובן מאפייניה הייחודיים של האוכלוסיה החרדית. יאירה סיפרה על הצורך לעבוד בנפרד עם נציגי החצרות השונות, על הקושי שבעבודתה כאשה מול נציגים גברים, על תפקידו המכריע של "המנהיג הרוחני" בשכונה במתן לגיטימציה לפעילות המנהל הקהילתי ועל תופעות ייחודיות כגון שימוש בחניונים למטרת מגורים עקב הדרישה הגבוהה.

עבור מישהו כמוני, שנכנס לעולם התכנון הירושלמי בתקופה שבה הפונקציה של מתכנן אורבני-קהילתי היא עובדה מוגמרת, קשה לדמיין מצב בו לא היה שום גורם פורמלי שיתווך בין גורמי התכנון המקצועיים בעיריה לבין התושבים. מודל העבודה הנוכחי הוא פרי עשורים של ניסוי וטעיה, ועל אף הייחוד שבו והתאמתו למציאות בירושלים, צר היה לי לשמוע שנסיונות ליישם אותו במקומות אחרים בארץ לא צלחו.

התרשמתי מאוד מההרצאה, ברמה ההיסטורית והמקצועית כאחד. עבור מישהו כמוני, שנכנס לעולם התכנון הירושלמי בתקופה שבה הפונקציה של מתכנן אורבני-קהילתי היא עובדה מוגמרת, קשה לדמיין מצב בו לא היה שום גורם פורמלי שיתווך בין גורמי התכנון המקצועיים בעיריה לבין התושבים. מודל העבודה הנוכחי הוא פרי עשורים של ניסוי וטעיה, ועל אף הייחוד שבו והתאמתו למציאות בירושלים, צר היה לי לשמוע שנסיונות ליישם אותו במקומות אחרים בארץ לא צלחו.

עם זאת, חסרה לי בהרצאה התייחסות רבה יותר לאופי העבודה היומיומי של המתכנן האורבני-קהילתי ולתכונות ולמיומנויות המקצועיות הנדרשות ממנו. מאז שהחלתי בלימודי התכנון, נתקלתי במודעות דרושים רבות לגיוס מתכננים אורבניים למנהלים הקהילתיים, המציינות לרוב כי נדרש תואר רלוונטי וניסיון מקצועי. אולם בפועל, במקרים רבים מאוישים תפקידים אלו בידי סטודנטים שההיכרות שלהם עם עולם התכנון נמדדת בחודשים או שנים ספורות. יודגש כי אני מלא הערכה לחבריי ללימודים הממלאים תפקידים כאלה, הן במישור המקצועי, והן לאור העובדה שהם ממלאים תפקיד חשוב וקשה שאיננו מתוגמל כיאות לדעתי. ואולם, נותרתי עם התהיה האם ניתן למצוא איזון טוב יותר בין הרעננות, ההתלהבות והחשיבה המקורית שמביאים עמם סטודנטים ומתכננים צעירים לבין הנסיון, הקשרים וארשת ה"מכובדות" של מתכננים ותיקים יותר, שעשויה להפוך את עבודתם לאפקטיבית יותר ברמה הפוליטית.

לחלופין, ברצוני להציג גישה רדיקלית יותר, הנוגעת לעצם הגדרת היחסים בין העיריה ובין המנהלים הקהילתיים. בממוצע, כל אחד מ-28 המנהלים הקהילתיים בירושלים אחראי על למעלה מ-30,000 תושבים, יותר מאוכלוסייתן של ערים כגון יהוד או מגדל העמק. אך בעוד בערים אלו פועלת מערכת עירונית שלמה, כולל מהנדס עיר ואגף תכנון הכפוף לו, "מערך התכנון" ברמת המנהל הקהילתי נשען על מתכנן אורבני, עובד קהילתי, וועדה פיזית (באשר היא מתקיימת ומתפקדת). אין אני ממעיט בחשיבות התיאום המתקיים בין גורמי התכנון במנהל הקהילתי לבין אגף התכנון בעיריה, אולם מאזן הכוחות והמשאבים מוטה בבירור לטובת "השלטון המרכזי" בכיכר ספרא.

במקום זאת, אפשר לדמיין לנגד עינינו מודל חלופי, בו עיקר משקלה של עבודת התכנון היומיומית ייעשה ברמת המנהל הקהילתי, שיקבל לשם כך משאבים משמעותיים בהרבה מאלו הקיימים היום, בעוד שאגף התכנון בעיריה יתמקד בהנחיה מקצועית של התכנון השכונתי ובסוגיות תכנוניות הרלוונטיות לעיר כולה. מובן שזהו חזון שמימושו ידרוש רצון פוליטי, משאבים אדירים ושנים רבות, וייתכן שאף שינוי בחקיקה ראשית, אך יש לשמור אותו לנגד עינינו כאשר אנחנו מבקשים להפוך את התכנון, ואת המערכת העירונית כולה, לדמוקרטיים יותר.

 מתוך סיור של הקליניקה האורבנית עם המתכנן והעובדת הקהילתית של מינהל קהילתי רוממה (2015)

המינהלים הקהילתיים ככלי לשיתוף ציבור: ייצוג, פוליטיזציה, ותרבות שלטונית בירושלים | יערה ספיר

מטרת המפגש עם יאירה ויזנטל היתה להפגיש אותנו עם מנגנון עירוני לשיתוף ציבור שהוא יחודי בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו – של המינהלים הקהילתיים בעיר ירושלים. המינהלים  הוקמו בשנות ה 70 כתוצאה מאיחודה והתרחבותה הפיזית והדמוגרפית-חברתית של העיר לאחר מלחמת ששת הימים. מאז הקמתו של מנגנון זה הוא מתפתח ונבנה צעד אחרי צעד עם התפתחותה של החברה האזרחית והמנגנון של המימשל המקומי בעיר. ירושלים היא עיר מיוחדת – מבחינת גודלה, שטחה הפיזי הגדול והפרוס על פני תכסית טופוגרפית מורכבת, עיר שהיא פסיפס אנושי מורכב ביותר, וכמובן נלוות אליו המורכבויות ההסטוריות, האתניות, הדתיות והפוליטיות. בנוסף, ירושלים היא עיר מחוז ועיר בירה, והיא מספקת שירותים לא רק לתושביה אלא גם לתושבי האזור והמדינה כולה.

המנגנון של המינהלים, המהווה צורה של ביזור, הוקם, כפי שסיפרה ויזנטל, על מנת לתת מענה בשטח לבעיות של תשתיות פיזיות, פיתוח ותכנון, והוא במשך השנים שולב בזרוע של החינוך הלא פורמלי והתרבותי – חברת המתנ"סים. למעשה, מנגנון זה מהווה חוליית קישור בין הרשות העירונית ובין התושבים. המינהלים הקהילתיים הם ארגונים ללא מטרת רווח והם פועלים כשיתוף של גורמים עירוניים, עובדים מקצועיים של המינהלים ותושבי השכונות. קיימת היררכיה של מערכת קבלת החלטות, הנעשית בשיתוף עם התושבים המיוצגים על ידי נציגים בוועדות השונות, וההחלטות מיושמות על ידי הגורמים המקצועיים באמצעות תקציבים, הניזונים מכספי הרשות, ארגונים כמו מפעל הפיס ודומיהם, ומהכנסות של המינהלים מפעולות ושירותים בתשלום.

קצרה היריעה כאן מלדון בכל המורכבויות של פעילות המינהלים הקהילתיים ובמשברים השונים שעברו על המינהלים ביחסיהם עם הרשות המקומית ועם התושבים. כך גם לא אתייחס בנייר זה להיקף הפעילות, הגיוון והעושר של הפעילות של כל מינהל והיחודיות שלו. נייר זה עוסק בהיבטים של שיתוף הציבור, ועל כן אתרכז בכמה סוגיות העולות בהקשר זה.

המינהלים הקהילתיים הוקמו במקור על מנת להוות מכשיר יעיל לקשר בין הרשות לתושב. עם השנים אוחד המינהל הקהילתי עם המתנ"ס ויצר יישות מקומית-שכונתית המרכזת גם נושאים פיזיים של תשתיות ופיתוח וגם תחומי תרבות וקהילה. הנדבך של שיתוף ציבור הוא יסודי במיבנה של המינהל והוא אמור לתת ביטוי מהימן של צרכי התושבים, העדפותיהם וביטוי למיגוון הקולות בשכונות. עם זאת, במבחן המציאות ישנן חריקות לא מעטות במכונה המשומנת הזו.

ייצוג: מתברר כי ברבים מהמינהלים הקהילתיים לא התקיים הליך בחירות כבר שנים רבות[1] ואי לכך ספק אם אותם נציגים בוועדות השונות של המינהל הקהילתי מהווים פה לתושבים. גם ויזנטל בהרצאתה סיפרה כי הרבה פעמים התושבים השותפים בוועדות מגיעים מיוזמתם, או על בסיס "חבר מביא חבר" והפעילים הם מי שרוצים להיות פעילים, וקיים רוב דומם שאינו מעורב בפעילות וייתכן גם שקולו לא נשמע.

סגרגציה חברתית: אמנם המינהלים הקהילתיים חולקו על פי חלוקה גאוגרפית, אך יש גם סממן דמוגרפי-חברתי בחלוקה למינהלים, שכן מטבע הדברים קיימות לא מעט שכונות שבהן קיים אופי מובהק לשכונה – ערבית, חרדית, או דתית לאומית. מכון ירושלים לחקר ישראל ערך הצעה לחלוקה של העיר למינהלים קהילתיים[2] והוא לוקח בחשבון את המבנה הדמוגרפי, האתני והחברתי בהצעת החלוקה. אמנם אין ספק שחלוקה כזו מסייעת בקביעת הצביון של כל מינהל, מקלה על קבלת החלטות ועל ביצוע על פי הצביון והצרכים של הרוב, אך שיטה כזו גורמת לכך שאוכלוסיות "מיעוט" במקומות אלה מושתקת וצרכיה לא נשמעים. לרשות מקומית יש מועצת עיר, שהיא דרג כלל  עירוני המורכב ומייצג את המיגוון החברתי והפוליטי של העיר, והוא משפיע על קבלת החלטות ברמה הכלל עירונית שמביאה בחשבון קולות רבים. החלוקה למינהלים ואופי ניהולם עשוי לסתור מגמה זו ברזולוציה השכונתית. למשל, בשכונת רמות, תהליך כזה הביא לדרישה לפצל את המינהל לשני מינהלים – חרדי וחילוני, על מנת שכל צד חברתי יקבל ביטוי[3].

פוליטיזציה: בחברה הישראלית לפוליטיקה יש מקום מרכזי בחיים היומיומיים בתחומים רבים. יחסי כוח ופוליטיזציה קיימים מהרמה המדינית של בחירות לכנסת ועד לוועדים במקומות עבודה, קבוצות כדורגל וכו'. גם ברמה העירונית קיימת פוליטיקה שבאה לידי ביטוי במועצת העיר. המינהל הקהילתי הוא נדבך נוסף אליו הפוליטיקה מחלחלת ומשפיעה. כך למשל מנסות סיעות עירוניות להשפיע גם בתוך המינהלים הקהילתיים ולדרוש ייצוג[4]. נשאלת האלה האם גם ברמה השכונתית, כאשר הסוגיות הן נוגעות לתשתיות ושירותים של השכונה הנובעים מאופי המקום ומצבו החלוקה המפלגתית העירונית תורמת לטובת העניין, או שמא המינהלים הקהילתיים הם פלטפורמה נוספת לצבירת כוח של סיעות עירוניות לצורך בחירות לרשות ושליטה במוקד קבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים.

תרבות שלטונית מקומית: לאורך השנים, קיימים מתחים רבים, חלקם מתמשכים בין המנגנון העירוני ובין המינהלים הקהילתיים. הדברים נובעים חלקם מבעיות תקציביות[5] (רוב המינהלים הם גרעוניים) וחלקם מחילוקי דיעות מקצועיים אשר הגדרות ההיררכיה ויחסי הגומלין בין הרשות למינהל יצרו לאקונות בתיפקוד. בעיות אלה במערכת היחסים יוצרת מצב של חוסר אמון הדדי בין המינהלים לרשות, וגם בין התושבים למינהלים. דבר זה מוביל לעתים להשתתפות דלה של תושבים בתהליכי שיתוף ציבור ובקבלת החלטות בהתנהלות השוטפת.

למרות כל האמור לעיל, אין ספק שהמינהלים הקהילתיים מהווים חוליה חשובה ומרכזית בפעילות הקהילתית המקומית. שיטה זו נתפרה כחליפה לצרכי העיר המיוחדים והיא מתפקדת במגוון של נושאים כמתווכת בין התושבים למימשל המקומי ומסייעת ביישום של חיי קהילה במעורבות גבוהה למען התושבים. יש לזכור שפעילות קהילתית ושירות לתושב בהגדרתם הם תחומים שאין בהם רווח, והם אף גרעוניים. כך שמהיבט זה הביקורת בעיני על המינהלים היא לא במקומה. בהיבטים של חיזוק שיתוף הציבור ושמיעת קולו, יש למצוא את כלים ושיטות על מנת לחזק ולהגדיל את ההשתתפות והיצוג, אך יש לזכור גם במובן זה שברוב המקרים, גם בערים בהם אין מינהלים קהילתיים או וועדים פעילים, רובם של התושבים דוממים ופסיביים ואפילו בהצבעה בבחירות אחת לחמש שנים לרשות המקומית ההשתתפות נמוכה ביותר.

המתכננת האורבנית של גילה מסבירה על שיקולי השימור בתכנית להתחדשות עירונית בשכונה במסגרת "סיורי שישי" של הקליניקה האורבנית

המתכנן האורבני | משה צייזלר

המינהלים הקהילתיים בירושלים נוסדו כתוצאה מפער שנוצר בין צרכי התכנון של שכונות הלוויין בעיר לבין מערכות התכנון של עיריית ירושלים. לאחר שנת 1967 והרחבת גבולות ירושלים נוצר מצב בו שכונות התמודדו עם קושי וניתוק ממרכז העיר. על כן, עלה הרעיון להקים בשכונות הלוויין מינהלות על בסיס מנהל ומתכנן קהילתי. לאורך השנים הפכו המינהלים לגורם משמעותי המאחד בתוכו את המתנ"סים שמפעילים פעילויות תרבות וכן את מערכת התכנון הפיזי של המתכנן הקהילתי. כיום יש 28 מינהלים קהילתיים, שניים בהקמה ושאיפה לייסד מינהלים בכל שכונות העיר ירושלים.

המתכנן הקהילתי מהווה גורם בשרשרת התכנון המחבר בין תושבי השכונות, על רצונותיהם, לבין מערכת התכנון הממוסדת- העירייה וועדות התכנון. במערכת התכנון הממוסדת, ללא קיומם של המתכננים הקהילתיים, המפגש הראשון של תושבי השכונות עם תכניות מתאר ותכניות מפורטות במקום מגוריהם הוא בשלב ההתנגדויות. כתוצאה מכך, מידת השפעתם של התושבים על תכניות נמוכה, וכזו גם השפעתם על מראה ואופי השכונה. לעומת זאת, במערכת הכוללת את המתכנן הקהילתי רצון הקהילה והפרטים הבודדים בא לידי ביטוי בשלבים מוקדמים יותר.

המתכנן אינו מהווה אך ורק פונקציה של נקיטת עמדה והצגת דעות הציבור מול תכניות המוגשות לוועדות אלא גם גורם אשר לומד להכיר ולהבין את צרכי הציבור אותו הוא משרת, ולכן גם מסוגל לקדם תכניות העונות לצרכים אלו. כך, המתכנן הקהילתי הינו הקול של התושבים במערכת הבירוקרטית אשר אינה מעוניינת או מסוגלת להבין את צרכיהם האמתיים והייחודיים של תושבי השכונות. זאת הוא עושה הן אל מול רעיונות תכנוניים חיצוניים לשכונה (Top Down) והן כיזם ומקדם תכניות מתוך צרכי השטח (Bottom Up).

לרוב, כאשר עוסקים בנושא שיתוף הציבור חושבים על יצירת מעורבות ישירה של האזרחים והתושבים במערכת התכנון, בתהליכי קבלת ההחלטות ובבחינת הצרכים של כל אדם ואדם והתחשבות בהם. גישה זו של שיתוף ציבור דורשת כלים אשר מסייעים ביצירת הקשר הישיר בין קובעי המדיניות לתושבים. כך, מערכות מידע ופידבק אשר משכללות את צרכי האוכלוסייה בעקבות איסוף מידע (סקרים, שאלונים, הצבעה, פורומים, דיוני שולחנות עגולים ועוד) בונות מסד ידע ומאפשרות לקובעי המדיניות להחליט החלטות על פיו. הבעיה בגישה זו היא שבסופו של דבר קובעי המדיניות מסתכלים על השכונות במבט מאקרו ולא מסוגלים להבין לעומק את הצרכים הייחודיים של כל שכונה שכן הם לא מתגוררים או חיים בה. גם המידע המתקבל מעובד ומתפרש בהתאם לעמדת מקבלי ההחלטות ומיקומם בשרשרת התכנונית.

מתכנן קהילתי מהווה למעשה גישה נוספת לשיתוף ציבור - גישה בה במערכת התכנון ההיררכית נדרשת פונקציה המכירה מצד אחד את המערכת על כלל רבדיה ומסוגלת להתמודד ולפעול בתוכה, אך מצד שני נאמנה לתושבי השכונות, מכירה את הצרכים הייחודיים להם ויכולה לתווך צרכים אלו למערכת התכנון בשפה הנכונה.

מתכנן קהילתי מהווה למעשה גישה נוספת לשיתוף ציבור - גישה בה במערכת התכנון ההיררכית נדרשת פונקציה המכירה מצד אחד את המערכת על כלל רבדיה ומסוגלת להתמודד ולפעול בתוכה, אך מצד שני נאמנה לתושבי השכונות, מכירה את הצרכים הייחודיים להם ויכולה לתווך צרכים אלו למערכת התכנון בשפה הנכונה.

עם זאת, תיווך הצרכים והרצונות לא מתבצע בצורה ישירה בין הציבור למערכת, וניתן למתוח על כך ביקורת. שכן, בעצם מעשה התיווך, המתכנן הקהילתי מייצר חציצה בין התושבים והמערכת ומעביר את המידע כפי שהוא מנתח ורואה אותו, ולאו דווקא בצורה המדויקת ביותר של מגוון עמדות התושבים. אולם, היתרון שנוצר בשימוש בכלי זה הוא היכולת להעביר ולדבר צרכים בצורה מדויקת ובשפה הנכונה אותה מבינים במערכת התכנון. שיתוף ציבור רגיל ללא תיווך המתכנן הקהילתי חסר יתרון זה ולכן במקרים רבים, גם אם כל צרכי השכונה והקהילה נשמעים, הם לא מובנים בצורה הנכונה.

המינהל הקהילתי, בין התושבים לעירייה | שרה סיגל

יאירה אפרתי ויזנטל, המכונה גם ה"אמא של המנהלים הקהילתיים בירושלים" למדה אדריכלות בקנדה ולאחר חזרתה ארצה בשנות השבעים ועבודה במשך מספר שנים בתחום, הרגישה רצון וצורך לשלב בין ניהול לאדריכלות. בעקבות כך החלה לעבוד מול משרד הבינוי והשיכון בפרויקט שיקום שכונות בשלוש שכונות בירושלים: הבוכרים, שמואל הנביא ולב העיר. במסגרת זו אפרתי ויזנטל נדרשה להכין "תכניות כניסה ויציאה" לעבודה בשכונות הנ"ל.

הכנת "תכניות יציאה" לשכונות חשפה בפניה את הבעייתיות בעבודה קצרת טווח בשכונות העיר ואת המחסור בנוכחות ומעורבות של גורמים ציבוריים בתהליכים תכנוניים וקהילתיים שעוברים על השכונה. תובנות אלו הובילו את אפרתי ויזנטל להתחיל לעבוד עם ה"חברה למתנ"סים", במסגרת זו אפרתי ויזנטל הייתה שותפה מרכזית בתהליך התהוותם של המנהלים הקהילתיים כפי שהם מתפקדים כיום: ממנהלות שכונתיות בשכונות הספר של ירושלים, האחראיות בעיקר על התשתיות הפיזיות בשכונה ועד לאיחודם יחד עם המתנס"ים הקהילתיים שדאגו עד אז לתחומי התרבות.

שילוב שני מרכיבים אלו צמצם את מאבקי הכוחות שהיו בין שני גופים אלו ויצר כתובת אחת אליה התושבים יכולים לפנות בכל הקשור למרחב הציבורי והפרטי בשכונה. תהליך זה מיצב את מעמדם של המנהלים הקהילתיים בשכונות העיר ירושלים והפך אותם לגוף ייחודי, השונה משאר הערים בישראל ובעל כוח השפעה רב בעיצוב המרחב הציבורי בעיר.  

מקומם של המנהלים הקהילתיים בירושלים כחלק מן ההיררכיה השלטונית מעורר בעיניי מספר נקודות חולשה וחוזקה של שיטה זו: מצד אחד, המנהל הקהילתי משמש כגשר בין התושבים לעירייה, המפשט ומנגיש מונחים תכנוניים לתושבים וחושף אותם להחלטות עתידיות הרלוונטיות עבורם. יתרה מזאת, קיומו של גוף מתווך זה, מסייע להעביר את הכוח להשפיע על המתרחש בשכונה לידי התושבים ומגביר את האמונה בדבר היכולת לשנות ולעצב את סביבת המגורים של כל אחד מן התושבים. מצד שני, המנהל הקהילתי אינו גוף עצמאי לחלוטין שאינו כפוף לעירייה ועל כן שאלת ה"נאמנות" מתעוררת. במידה ויש מחלוקת בין התושבים לבין העירייה באיזה צד המנהל הקהילתי נוקט? האם עמותה או קבוצת תושבים שאינם כפופים לגוף ציבורי היו יכולים לשקף את רצון הציבור באופן מיטבי יותר? האם תהליכי שיתוף הציבור שנעשים תחת המנהל הקהילתי עשויים להיות מוטים לעיתים באופן שאינו מייצג את עמדת התושבים? מתח מובנה זה מאתגר את המנהלים הקהילתיים בנושאים טעונים ושנויים במחלוקת.

נקודה נוספת שההרצאה חידדה בעיניי היא ההבדלים התרבותיים המשפיעים על הליכי שיתוף הציבור כמו גם האינטרסים הפוליטיים הנכנסים לתמונה. כך לדוגמא, בשכונת רוממה החרדית, המנהל הקהילתי נצרך לדמות רבנית, הלכתית שתיתן גושפנקה לשיתוף פעולה עם המנהל הקהילתי וללא אישורו של הרב לא ניתן היה להתחיל עבודה קהילתית בשכונה ובטח שלא לקדם תהליכים של שיתוף ציבור. דוגמא זו ממחישה עד כמה הדרכים לקיים שיתוף ציבור הן מגוונות וצריכות להיות מותאמים לכל אוכלוסייה. כמו כן, עד כמה חשוב לתרגם מונחים ששגורים בעולם התכנוני, כמו חשיבותם של שטחים פתוחים וגינות ציבוריות, לסל הערכים המקובל על השכונה הספציפית. עם זאת, לעיתים שאלת חשיבותו של הליך שיתוף הציבור מועמדת למבחן: כך לדוגמא, במקרה של הקמת קומפלקס בניינים בגני גאולה, על אף שהוכח כי תכנית הבנייה לא תואמת את צרכי השכונה ותיצור מעמסה על מוסדות הציבור בשכונה, רב שכונת רוממה לא אישר להגיש התנגדות מטעם התושבים מכיוון שהקבלן "תורם לשכונה". האם במקרה זה השיקולים הפוליטיים היו נכונים יותר עבור התושבים? מהו רצון התושבים עצמם?

מורכבות זו של תפקיד המנהלים הקהילתיים בירושלים, הנמצא בתווך בין התושבים לבין העירייה ונדרש להתאים את דרכי פעולתו לכל אחת מן קבוצות האוכלוסייה המגוונות בעיר, נחשף בפניי בהרצאה במלוא הכוח. זו מאתגרת את מונח שיתוף הציבור פעמים רבות ודורשת לבחון כל מקרה לגופו כיצד ואיך ניתן לכלול בתוכו מרכיבים של שיתוף ציבור.