הלל אלניר | צריך לדבר גם על מה מאבדים כשהקשר האישי הוא השלמה לאיסוף נתונים
ד"ר קלאוזנר הציג בהרצאתו את הפלטפורמה האינטרנטית Commonplace לשיתוף ציבור. השאלה שהנחתה את הדיון הייתה "כיצד ניתן לחבר בין הכרעות נבחרי הציבור והגופים אותם הם מייצגים לבין הפרטים בחברה ורצונותיהם. לטענתו, תכנון מבטא פשרות בין הכוחות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים המבטאים את יחסי הכוחות של המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות. הפלטפורמה האינטרנטית תורמת לתהליך שיתוף הציבור בכך שהיא מאפשרת לסכום את תחושות האנשים במרחב ולתרגם אותם למידע שישמש את מקבלי ההחלטות. באופן אישי מצאתי את ההרצאה מעניינת ואת רעיון שיתוף הציבור באמצעות האינטרנט כחדשני. שקיפות המידע והצגת הנתונים בזמן אמת יכולים לתרום רבות לתהליך תכנון כוללני ולגישור בין הרצונות, התפיסות והצרכים השונים של החברה.
עם זאת, לתפיסתי הפלטפורמה האינטרנטית מפספסת את המטרה הבסיסית שלשמה נועד תהליך שיתוף הציבור והיא יצירת דיאלוג בין מקבלי ההחלטות לציבור הרחב. הדיאלוג נועד לגשר על הפער אותו הזכיר ד"ר קלאוזנר בהרצאתו בין נבחרי הציבור, המאופניים בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ומחושבת, לבין הכרעות הבודדים המאופיינות בספונטניות ובביטוי רצונות ספציפיים. המפגש הזה חשוב מפני שמגולם בו תהליך חינוך ולמידה לשני הצדדים. בתהליך זה הפרטים בחברה מבטאים את תחושותיהם ורצונותיהם בכדי שאלו יקבלו את מקומם בתהליך התכנון וכדי שבעלי המקצוע ונבחרי הציבור ילמדו את בעיות ומצוקות התושבים. באותו זמן, בעלי המקצוע ונבחרי הציבור מכווינים את הציבור ומלמדים אותו מנקודת מבטם המקצועים מה בר ביצוע ומה לא, ומה השיקולים המערכתיים או התכנוניים שצריכים גם הם להילקח בחשבון. זהו תהליך של לימוד הדדי בו שני הצדדים מגיעים לפשרה שהוזכרה בהתחלה.
לדעתי, הפלטפורמה האינטרנטית פוגעת בתהליך שיתוף הציבור ותורמת יותר לרשויות מאשר לציבור. שקיפות המידע באתר יכולה לשמש את הרשויות לצורך הצדקה עצמית להחלטותיהם התכנוניות, אשר עדיין מתקבלות בדיאלוג המתנהל מאחורי דלתות סגורות בינם לבין המתכננים. כלומר, האתר והמידע בו משמשים כמצג שווא לתהליך של שיתוף ציבור ולהשגת גושפנקא מהציבור, כאשר בפועל תהליך קבלת ההחלטות נשאר כשהיה. אדייק ואומר, אני מאמין שבקשות התושבים ורצונותיהם אכן נלקחים בחשבון בדיון קבלת ההחלטות, אך לא באותו האופן שהם היו נלקחים בחשבון אילו היה מתנהל דיאלוג פנים מול פנים כמו בשיתוף ציבור מסורתי. במהלך הדיאלוג של שיתוף הציבור נבחרי הציבור רואים מול עיניהם מי אומר מה ולמה, והדברים האלה מחלחלים אצלם לתודעה. זאת בניגוד למצב בו הבקשות והרצונות מגיעים אל מקבלי ההחלטות בצורה גרפית או כתובה על הנייר.
לתפיסתי, ההפסד בתהליך שיתוף הציבור בפלטפורמה האינטרנטית גדול מסך יתרונותיו. הפתרונות הטובים ביותר לבעיות הקיימות יכולים להגיע מתוך הדיאלוג שמתנהל בין מקבלי ההחלטות ובעלי הידע המקצועי לבין התושבים החווים את הבעיות היומיומיות. ניהול תהליך שיתוף הציבור על ידי העלאת פוסטים ותחושות לאינטרנט יכול להפיק הרבה מידע חיוני, אך אין בו כדי לנצל את כל הפוטנציאל המלא שבתהליך שיתוף הציבור.
חשוב לציין שד"ר קלאוזנר ציין בהרצאתו שלצד הפלטפורמה האינטרנטית הם מבצעים גם פרקטיקות מסורתיות של שיתוף ציבור. עם זאת, בסופו של יום, נראה כי אתר האינטרנט והתהליך המתבצע בו הם המרכז של תהליך שיתוף הציבור מסוג זה וזוהי הפלטפורמה העתידית האפשרית שבה תהליך זה עלול להתבצע. לכן, קיים חשש שבסופו של דבר התהליכים המסורתיים הנלווים לפלטפורמה האינטרנטית יהוו רק חומר בידי הרשויות בכדי להראות כי מתבצע תהליך שיתוף ציבור מסורתי במקביל לחדשני בכדי להצדיק את המשך הדיון בדלתיים סגורות ללא שיתוף הציבור באופן אמיתי.
לסיכום, לדעתי בעידן המודרני המתבסס בעיקר על טכנולוגיה ואפליקציות קיימת סכנה שתהליך שיתוף הציבור והדיאלוג שעומד במרכזו יעלמו, ותהליך שיתוף הציבור האינטרנטי יהפוך להיות הכלי היחיד בו מתבצע תהליך זה. לכן, חשוב לבקר את האפליקציה ולהכיר בסכנות הטמונות בה. עם זאת, יש לנצל את היתרונות הגלומים באפליקציה ולשמר אותה ככלי משלים לתהליך שיתוף הציבור. לדעתי, הפלטפורמה הזו צריכה לשמש לאיסוף מידע, להצגתו ולהנגשת התהליך לציבור הרחב ובעיקא לאוכלוסיה הצעירה- כל עוד הוא לא משתלט על החלק החשוב ביותר בתהליך שיתוף הציבור שהוא הדיאלוג ותהליך הלימוד הנתלווה אליו.
ניר לוטן | לעבור מאיסוף מידע לכריית מידע
הרצאתו של דויד-ג'אנר-קלוזנר מעודדת מאד. ההבנה שבמאה ה-21 שיתוף ציבור בתהליכי התכנון צריך להיעשות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים הולכת ומחלחלת. דויד ושותפיו במיזם Commonplace הם החלוצים של שילוב הטכנולוגיה בתכנון הפיזי, ובאופן לא מפתיע מניבים תוצאות יפות ומרשימות. אולם, כיאה לחלוצים, הפעילות שלהם בעיקר חושפת את הפוטנציאל האדיר שבשילוב עולמות אלו ואת החזון אליו צריך להתקדם – שימוש בכריית מידע טקסטואלי.
הפתרון של Commonplace פשוט – לתת לתושבים כלי טכנולוגי לומר את דעתם אודות שטח עירוני שצפוי לעבור שינוי פיזי על מנת להתאים את התכנון ככל הניתן לצרכיהם, למנוע התנגדויות, ולפתח חשיבה יצירתית. זו הרי מהותו של שיתוף הציבור בתכנון. דויד מסביר בהרצאה את שינוי התפישה שמהלך כזה טומן בחובו – ממצב בו המתכנן מעצב את המרחב, מציג אותו לציבור וניגש להתמודד עם התנגדויות, המשוואה מתהפכת ומתחילה בציבור. התהליך מתחיל בהנגשה (Outreach) לציבור על מנת לייצר דיאלוג, ומשם עוברים להחלטה על בסיס הדיאלוג וליישום. זהו תהליך מכבד כלפי הציבור אשר מפגיש אותו עם התכנון בתחילתו, וגם יעיל יותר שכן הוא מונע התנגדויות ותחושת ניכור.
איך זה קורה בפועל? לכל פרויקט תכנוני שרוכש את שירותי החברה נפתחת מפה באתר. המפה פתוחה לציבור וכל אחת יכולה לבחור נקודה על גבי המפה ולציין הערה. ההערות יכולות להיות חיוביות או שליליות, בעוצמות שונות, ותחת קטגוריות שונות. הכלי הזה מאפשר לכל תושב, בכמה לחיצות כפתור פשוטות, לומר את דעתו על כל דבר באזור בו הוא חי, ובכל זמן שמתאים לו. התהליך הזה לרוב מגיע כשלב של בדיקת צרכים לפני התכנון המפורט. בנוסף, התוצאות מההערות שניתנו מפורסמות כמשוב לתושבים בצורה נוחה, בדיוור ישיר או בעיתון המקומי, כדי לעודד מעורבות, לקרוא לתושבים נוספים לתת דעתם על ההערות ששכניהם העירו, וכדי להציע פתרונות מעשיים. למזמין העבודה, שהוא לרוב הרשות המקומית, ניתן מעקב בזמן אמת על התוצאות תוך ניתוחן לפי פרמטרים רבים שמסייעים לו בקבלת ההחלטות. באתר החברה ניתן למצוא עשרות תכניות שקודמו בבריטניה באמצעות הכלי הזה.
מפת ההערות של פרויקט Lea Bridge Road ב-Walthamstow
הבעיה המרכזית שמיד עולה לגבי השיטה היא הבעיה הסטטיסטית – כיצד מוודאים שמכלול ההערות לגבי תא שטח מסוים מהוות מדגם מייצג של האוכלוסייה הרלוונטית באזור? הכלי חשוף למספר הטיות מובנות. ראשית, הייצוג של אוכלוסיות ומגזרים שונים בחברה אינו מובטח. כך למשל יכולה להיות הטיה לטובת צעירים על פני מבוגרים מעצם הצורך להשתמש באינטרנט, וכן בעיה של מתן ייצוג הולם לדעות של מיעוטים. גם דיויד מבין שזו נקודת תורפה של המיזם, ופועל כדי לצמצם את ההטיה. מאחר והאפליקציה מייצרת נתונים בזמן אמת, אם ב-Commonplace מזהים שיש חוסר ייצוג של אוכלוסייה מסוימת, נשלחים סוקרים לשטח במטרה "לצוד" עוברי אורח מפלח האוכלוסייה הרלוונטי. אומנם מדובר ברעיון יצירתי, אולם אם הוא מתרחש בהיקפים גדולים הוא הופך יקר מאד, וגם מוריד מהיתרון היחסי של האפליקציה ככלי טכנולוגי.
בעיה נוספת היא הטיה הנובעת מרמת הפעילות של משתמשים (יוזרים) שונים. כך למשל, עשוי להיות משתמש פעיל במיוחד שיכתוב 10 הערות, ולמרות שמדובר בדעה של תושב אחד, היא תקבל משקל גבוה יותר מאחרים. הפתרון לכך, לפי דויד, הוא פתרון טכנולוגי שמסוגל להצביע על כתובות ה-IP מהן נכתבו ההערות ולנטרל השפעות של משתמשים חוזרים.
בעיה ש-Commonplace לא מתמודדים עימה באופן מספק היא הטית המודעות. רק אנשים עם רמת מודעות גבוהה שמעוניינים להיות מעורבים בעיצוב המרחב יכתבו הערות. כלומר, זהו מקרה קלאסי שבו נושא המחקר מגדיר מראש (Ex-ante) את מושא המחקר. ניתן "לנפנף" את הביקורת הזו על ידי הטענה כי "מי שלא מספיק חשוב לו לומר את דעתו, לא נתחשב בדעתו". אבל תשובה כזו שומרת על תחום התכנון סגור במקום לפתוח אותו לציבור רחב ככל הניתן, וזו המטרה הבסיסית בשיתוף הציבור. אנו רוצים לתכנן מרחב ציבורי גם בשביל אלו שקולם אינו נשמע, ולא משנה מאיזו סיבה.
הטית המודעות טמונה במתודולוגיה של Commonplace שמתבססת על איסוף מידע ממשתמשים אקטיביים בלבד מבלי לשלבו עם מידע פסיבי. אנשים מייצרים מידע על תחושותיהם לגבי המרחב הציבורי כל הזמן גם מבלי שהם מתכוונים לעשות זאת, ואת המידע הזה ניתן לכרות ולעבד לטובת מסקנות תכנוניות. לדוגמא, אנשים מעלים ציוצים ופוסטים מרשתות חברתיות בטלפון החכם שלהם, וניתן לדעת את המיקום המדויק שלהם בזמן שפרסמו אותם. באמצעות טכנולוגיית text mining וכלי ניתוח סמנטי[1] ניתן לחלץ את הפוסטים העוסקים במרחב הפיזי ולהבין מתוכם האם הם חיוביים או שליליים. ניתוחים כאלו כבר נעשים כיום באירופה ובארצות הברית לטובת תכנון עירוני טוב יותר, כמו זיהוי מתחמים לתרבות חיי לילה וכן בחינת דפוסי הגירה.
באמצעות כלים מעולם ה-Big Data ניתן להשיג מידע קיים שמיוצר באופן פסיבי על ידי משתמשים ולהרחיב באופן ניכר את הידע שלנו על העדפות הציבור. שיטות אלו יאפשרו לבצע שיתוף ציבור עם כל המגוון של האוכלוסיות, בהיקפים גדולים בהרבה, וכל זאת אפילו ללא צורך בהשתתפות פעילה.
[1] Feldman, R. (2013). Techniques and applications for sentiment analysis. Communications of the ACM, 56(4), 82-89.
דנה גזי | אם אפליקציה השתתפותית, אז דרך קוד פתוח
דוד קלאוזנר הוא מתכנן ערים ומייסד שותף של "Commonplace", חברת תכנה לבניית אתרי אינטרנט לשיתוף הציבור בעיצוב המרחב הציבורי. החברה הוקמה על רקע שחיקת בסיס האמון והירידה בשיעורי ההשתתפות בדמוקרטיה הייצוגית המסורתית; התפתחות כלים אינטרנטיים והשימוש בהם ובמדיות חברתיות, בכדי לקדם מטרות חברתיות ומרחביות; לחצים חסרי תקדים על המרחבים העירוניים במתח שבין קיימות לפיתוח; וצמיחתן של צורות התארגנות אזרחיות וכלכליות מסוגים חדשים.
בנוסף, משתייכת "Commonplace" למגמה המתרחבת בעולם המערבי של ה"ערים חכמות", שעושות שימוש באמצעים טכנולוגיים לחדשנות בחיים העירוניים. בה בעת, מבקשת "Commonplace" לאתגר את הדגש הגדול מדי שמושם לטעמה בתפיסת "העיר החכמה" על יעילות ומידע, ולפעול מתוך מודעות להיבטים הפוליטיים והחברתיים של העשייה הטכנולוגית. מתוך כך, מציעה החברה פלטפורמה טכנולוגית שמטרתה ליצור מרחב של דמוקרטיה מתמשכת, תוך תרגום העושר הדינאמי וקצר הטווח של קולות, תחושות ותובנות אודות העיר לחשיבה תכנונית אסטרטגית, מתכללת וארוכת טווח.
"Commonplace" מביאה איתה בשורה של ממש לשותפות הציבור בתכנון. הפלטפורמה קלה לשימוש ונגישה, יש בה פוטנציאל אמיתי להרחבה משמעותית של מעגל המשפיעים, היא מבטיחה תיעוד מאורגן ושקיפות שיכולים לתרום להפחתת התנגדויות וליצירת לגיטימציה לתהליכי קבלת ההחלטות. יחד עם זאת, הדברים מעלים שאלות: מי הם הלקוחות של "Commonplace" ומי אינם ומדוע? עד כמה הרווח הכלכלי משפיע על צורת הכלי ופיתוחו? באיזה ידע נעשה שימוש לבנייתו והאם הוא נגיש לציבור? מי מחליט איזה ידע ייאסף ואיזה ידע רלוונטי? איזה ידע שנאסף שקוף למשתמשים ואיזה לא ומי מחליט? וכיצד מתקבלות ההחלטות על בסיס הידע שנאסף?
מרבית הלקוחות של "Commonplace" הם גופים בעלי יכולת כלכלית לשלם סכום לא מבוטל על השימוש בתכנה. אמנם החברה מספקת לארגונים חברתיים פלטפורמה פשוטה וזולה יותר, אבל חלק הארי מלקוחות החברה הן רשויות מקומיות ויזמים פרטיים. שיטת הפיתוח היא של lean development שנענית לבקשות הלקוחות, שקובעים גם איזה ידע ייאסף מהציבור. חלקים ניכרים מהידע שנאסף הוא שקוף ונגיש לכולם, אבל חלקו פתוח רק למזמיני העבודה כמו למשל הפילוח הדמוגרפי של המשיבים. ולבסוף, תהליכי קבלת ההחלטות אומר קלאוזנר במפורש, הם תהליכים פוליטיים בפ' גדולה. המידע נאסף באופן דמוקרטי ופתוח, אבל התעדוף נעשה בדרך הקלאסית – על ידי מקבלי ההחלטות. יחד עם זאת, שקיפות המידע ונגישותו לכל דורש יוצרת "accountability" רבה יותר בשכלול הדעות והעמדות שנאספו.
אם כך, האם ניתן להתקרב עוד יותר אל ההבטחה הדמוקרטית שיש בפלטפורמות האינטרנטיות והטכנולוגיות? נדמה שמהלך כזה עשוי להתאפשר באמצעות ה-"urban living lab"[1]: פלטפורמת grassroots לפיתוח "מלמטה" של חדשנות טכנולוגית "על ידי" "ויחד עם" אזרחים ותושבים, תוך כדי יצירת גשר בין יזמות וחדשנות שצומחים "מלמטה" לבין משילות ויזמות היורדים מ"למעלה". פלטפורמה זו עושה שימוש בפורמט של "האקתון", אירוע מרתון קצר טווח ואינטנסיבי לפיתוח תכנה, כדי לייצר פתרונות סוציו-טכנולוגיים, המתבססים על ידע פתוח ועל תכנות באמצעות "קוד פתוח". מתוך כך, "האקתון" הוא הרחבה של תרבות ה-DIY, "עשה זאת בעצמך" שמבקשת לחולל דמוקרטיזציה של תחומי עשייה שנתפסים כשייכים למקצוענים בלבד. בנוסף, ה-"urban living lab" בנויה על יצירת שיתופי פעולה מרובעים - אקדמיה, ממשל, תעשייה ומשתמשי הקצה/התושבים.
מודל זה מצליח, לדעתי, לענות על רבות מהשאלות שנשאלו אודות תכנת ה-"Commonplace". באופן ישיר ביותר מכיוון שהוא מבטא הפנמה עמוקה של העקרונות הדמוקרטיים, שמהווים את המוטיבציה לפיתוח התכנה, לתוך הכלי עצמו ולתהליך פיתוחו. ככזה, הוא מציע מסלול מרחיק לכת בהרבה לדמוקרטיזציה של הליכי התכנון, החודרת אל עצם התהליכים המעצבים את השיח התכנוני ומאתגרת את מערכי העוצמה והשליטה בידע.
[1] על "urban living lab" ראו גם:
Baccarne, B., Mechant, P. , Schuurman, D. Colpaert, P. & De Marez, L. (2014). Urban socio-technical innovations with and by citizens. Interdisciplinary Studies Journal 3(4), 143-156.
חליה סטריינר | מרחב משותף, שמאפשר תכנון עם אוכלוסיות לא-מעורבות
בהרצאה מרתקת, דר' דויד ג'אנר-קלאוזנר חשף אותנו לפעילות חברת Commonplace הבריטית, שפועלת בערים, בשכונות או באזורים מוגדרים להפקת תוצר תכנוני מבליל נתונים המשודרים על ידי תושבים ובעלי עניין מקומיים, נוכח הליך תכנוני המתבצע באזורם. הנתונים מועלים על ידי התושבים, באמצעות חיווי תחושות וכתיבת תגובות מפורטות, לאתר ייעודי שהחברה מקימה עבור כל פרויקט, אשר נותן ביטוי וויזואלי מיידי לתחושות המשתמש. בהמשך החברה מעבדת את הידע וההצעות שבתגובות, מבצעת איגום נתונים ומשכללת אותם לתוצר שמסוגל להנחות מדיניות לגופי התכנון על פי רצונות התושבים.
ברמה הבסיסית, Commonplace מציעה ממשק נוח, ידידותי וחדשני בין התושבים לגורמי התכנון. כיום, אנשי תכנון מכירים במציאות ומודים כי הליך שיתוף ציבור בפורמט הסולידי והמוכר אינו מביא, מסיבות שונות, לתוצאות המיוחלות. בין היתר, הציבור המגיע למפגשי שיתוף הציבור הוא הומוגני יחסית, תהליך השיתוף אינו ממוקד ואינו מגדיר מראש לאיזו תוצאה אמור להביא השיתוף, ולא ברור לתושבים (ואולי גם לא לגוף המתכנן) מה חלקם בתוכנית. אינדיקציה מסוימת לכך היא שבחלק ממקרי שיתוף הציבור אין אפילו הסדרה של תיעוד הדעות המושמעות במפגשים.
ההליך המסורתי גם מהווה מעמסה כלכלית על גופי התכנון והרשויות המקומיות. בהרצאה שנערכה לא מזמן על ידי יואב ויינברג, מי שהיה בעבר איש מנהל ההנדסה בעיריית תל אביב, והמנהל בפועל של תהליך שיתוף הציבור שקדם לגיבוש תוכנית המתאר הכוללנית של תל אביב (ת"א/5000), תיאר וינברג כיצד העירייה שכרה לצורך העניין אולמות, מימנה שומר שיעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות (כי הפגישות מתבצעות בד"כ בשעות הערב), והזמינה כיבוד לצורך קיום פגישות שיתוף הציבור. לטענתו, משאבים רבים הושקעו בתהליך בעוד שהמשתתפים שהגיעו היו בד"כ בעלי עניין שביטאו ראיית עולם צרה ואחידה. לטענתו, הערך שהופק מהליך שיתוף הציבור לא היה משמעותי ואת ההשקעה הכספית בתהליך הוא העריך בכ- 5% מתקציב התוכנית. אמנם, לדעתי, 5% אינו סכום גדול או בלתי סביר כשמדובר באינטרס חשוב כשיתוף הציבור ואולם, ביחס לתועלת המעטה, שלטענתו הופקה מהמפגשים, זהו סכום משמעותי ואולי אף מיותר.
לעומת זאת, Commonplace בונה עבור כל לקוח פרופיל אשר מאפשר להבין כיצד להגיע אל הציבור המקומי הרלוונטי ולהצליח לחשוף אותו לעובדת קיומו של הליך שותפות הציבור, כדי שהתהליך יהיה רחב וישקף מגוון של דעות. ניסיון החברה מלמד שפלטפורמות קיימות הן היעילות ביותר, והחברה עושה גם שימוש בדפוס, שלטים או פניות אישיות.
במהלך ההרצאה חשתי שאני עצמי הייתי נלהבת לקחת חלק פעיל בהליך כזה של Commonplace – וזו בעצמה תחושה בלתי מוכרת לי ביחס להליך שיתוף ציבור בדפוס המוכר. הבנתי שמלבד העובדה שהחברה נותנת מענה מושכל לבעיות גדולות וידועות הקשורות לתועלת הציבורית בהליך שיתוף, סוד קסמו של ההליך הוא בדגש שמושם על חווית המשתמש. מבחינת האזרח, התהליך אינו מצריך חשיפה, פיזית ומנטאלית (ניתן להתחבר לאתר כמשתמש חדש וגם באמצעות פרופילים ברשתות חברתיות). הוא מאפשר לכל אחד לתת ביטוי לרעיונות ותובנות שבאופן אחר לא היה מעז להביע. מצד שני, ייתכן שדווקא הסטריליזציה שעובר תהליך השיתוף פוגמת באותנטיות שלו. האזרח לא פוגש את שכניו המקומיים ורעיונות חדשים לא נולדים תוך כדי סיעור מוחות ורגשות במפגש שיתוף ציבור.
מעבר לממשק הבסיסי והמובן מאליו, אני מוצאת בCommonplace גם ממשק בין דמוקרטיה קלאסית ובין דמוקרטיה פעילה, המייצרת סדר יום שחותר לשוויון. מחזק אותי לדעת למשל, שדעתו של תושב מתחתית הסולם החברתי (מהגר לדוגמא) שוות משקל לתגובה של תושב ותיק באותו אזור. וזו נקודת ממשק שמובילה אותי אל ניסיון ליישם את המיזם כאן בישראל.
למעשה, דווקא בישראל המיזם נראה לי כמעט הכרחי: בישראל קיימים מגזרים ומיעוטים שאינם יכולים או מעוניינים להביע דעתם בהליכי שיתוף ציבור במתכונתם המוכרת. בהרצאה הראשונה שהעבירה ליאת בריקס-אתגר, למשל, קיבלנו הצצה למתח המגדרי שהתקיים בהליך שיתוף ציבור במזרח ירושלים, שם הגיעו בעיקר גברים למפגשים. במיזם כמו זה של Commonplace האלמוניות מהווה יתרון ונשים פלסטיניות עשויות לקחת חלק פעיל בהליך התכנון מבלי לשנות סדרי עולם אם אינן מעוניינות בכך. גם החסם המובנה של אוכלוסיות פלסטיניות או חרדיות, שעלולות לראות בתהליך שיתוף רגיל אקט מקבע של הכרה במדינה, אינו קיים באופן הזה, כאשר התכנון נצבע בגוונים של פעילות חברתית. מנגד, קיים גם מחסום דווקא באוכלוסיות מיעוט משום שאלה חשופות פחות לאמצעים טכנולוגיים שהם חיוניים להטמעה של Commonplace.
טל אלדר | במה חדשה לחוויה האישית במרחב
כמו כל סיפור ילדים מוצלח, גם להרצאתו של דוד ג'אנר-לאוזנר היה סוף טוב. במשפט אחד, כך בדיוק גרמה לי ההרצאה להרגיש - כלקוחה מתוך אגדת ילדים מושלמת, בה הטובים מנצחים והכל בא על מקומו בשלום. עת שמעתי אודות השיטה החדשנית של commonplace, נתמלאתי תקווה נוכח קיומה של שיטה שמצליחה באופן קוהרנטי לשכלל תחושות ותובנות של אנשיו פרטיים לכדי כלי מדיניות. במובן זה, commonplace היא התגשמות כל חלומות התכנון הקהילתי והחברתי: פונה לקהל רחב, משתמשת בתובנות (גם רגשיות) שכל אדם יכול לייצר, משתפת, ומאפשרת למומחים האמתיים- התושבים- להביע דעתם על האופן בו הבית שלהם הולך להשתנות. האופן בו השיטה של Commonplace מאפשרת לתושבים לקחת חלק פעיל בעיצוב חייהם, הפיזיים והחברתיים כאחד, מקנה לשיטה חשיבות רבה בעיני.
הממשק החזותי של commonplace כל כך מושך את העין, עד כדי שהתפתח בי רצון עז שגם בשכונתי שלי יתבצע פרויקט מסוג זה. אחד המאפיינים החשובים, שמייחדים בעיני את השיטה של commonplace, היא היותה תלויה בממשק משתמש אישי של התושבים ובעלי העניין במקום שלהם. כלומר, השיטה נותנת מקום לחוויות סובייקטיביות של מי שקולו הוא החשוב ביותר, ולא מבטלת חוויות כאלה רק בגלל הסובייקטיביות שלהן. בעוד שיטות אחרות לתכנון שיתופי ייתכן ותיקחנה בעירבון מוגבל את אמירותיהם של התושבים, בדיוק בשל הממד הסובייקטיבי שלהן, Commonplace מאמצת לחיקה, ומעמידה בראש סדר העדיפויות, את החוויות האישיות של המשתמש. איש לא יכול לטעון במסגרת שיטת השיתוף של commonplace, לדוגמא, שמקום מסוים הוא בטוח בשל כמות השוטרים בו, כל עוד אני כתושבת מעידה שאין אני חשה תחושת ביטחון במקום זה.
יש שיטענו, כמובן, שאמירות סובייקטיביות הן באופן כללי חסרות ערך בעיצוב מדיניות- האם אין להתוות מדיניות עבור אדם שסובל מתזונה לקויה, בריאות גרועה וחינוך חסר, שיעיד על עצמו כמאושר? - אולם לדידי לתגובות כאלה יש ערך משמעותי, גם אם הן נלקחות בחשבון רק כמרכיב אחד מיני רבים של עיצוב מדיניות.
אולם, כמו בכל עיסוק דמוקרטי אחר, גם שיטתו של ג'אנר-קלוזנר מעלה שאלות הנוגעות לאופן בו אנו מנהלים חיים דמוקרטיים. דמוקרטיה השתתפותית מהסוג שמציע ג'אנר-קלוזנר אינה רווחת בספרות אחרות של דמוקרטיה: אנחנו איננו מרבים לבצע משאלי עם, איננו מנהלים אספות עם, ואיננו ממנים באופן ישיר בעלי תפקידים בשירות הציבורי- ועדיין ההליך הוא דמוקרטי במהותו. התפיסה הדמוקרטית הרווחת היום בעולם היא תפיסה של דמוקרטיה ייצוגית, ולא השתתפותית, תפיסה במסגרתה אזרחים נותנים לנציג מנדט לפעול בשמם, ולא מבצעים בעצמם כל פעולה. מדוע שהעולם התכנוני יעבוד אחרת? נציגי ציבור הנבחרים, בין אם במסגרת מוסדית דוגמת מנהל קהילתי ובין אם במסגרת אחרת, יכול לקחת חלק בשם האזרחים ובכך לבצע תכנון קהילתי שלא מצריך את ההשתתפות הפורמלית של כל אזרח. ובכן, ניתן בקלות לטעון שהשאלה מי יהיה שר החינוך או לאיזה כיוון יתקדם תהליך השלום נוגעת לי באופן רחב הרבה יותר מאשר השאלה איך ייראה הרחוב שלי. גם אם אכן כך (ואין זה בטוח כלל וכלל), עדיין נדרשת אולי הצדקה לבחירה במודל דמוקרטי השתתפותי מסוג זה עבור נושאים מסוימים, ולא עבור אחרים. באותה מידה, ניתן לטעון שאולי אכן את כל היבטי חיינו עלינו לנהל באמצעות דמוקרטיה השתתפותית ולא ייצוגית, אך כך או כך, הרצאתו של ג'אנר-קלוזנר מעלה את השאלה הזו בעיני בצורה חדה.
כמו הנושא ההשתתפותי, בעיה דמוקרטית אחרת שעולה ממערכות דמוקרטיות נוגעת לעריצות הרוב. במנגנונים דמוקרטיים רבים ישנה מערכת בקרה שלא מאפשרת לרוב לפגוע במיעוט מתוך הצדקה של היותו רוב דמוקרטי. חשיבה זו מהותה בעקרון דמוקרטי נוסף מלבד הכרעת הרוב, שהוא הגנה על זכויות. זוהי רק דוגמה אחת להיותה של מערכת דמוקרטית (לפחות בספרה הפוליטית) מערכת מורכבת, שמכילה יותר מאשר את עקרון הרוב. האם גם במסגרת תכנונית דוגמת זו של commonplace קיים מנגנון מורכב שכזה, שיודע לתת מקום לערכים שאינם רק תלויי רוב? ייתכן, לדוגמא, שבעוד רוב התושבים הצביעו עבור חלופה א', זוהי חלופה שאינה מתאימה בשום פנים ואופן לקבוצת המיעוט, עד כדי שזו תידרש לצאת מהשכונה. ייתכן איפוא, שטבעה ואופייה של השכונה ישתנו לבלי היכר על בסיס הכרעת רוב, ובכך תינתן עדיפות מוחלטת להכרעת הרוב על פני ערכים כמו שימור, סולידריות, וכן הלאה.
"דמוקרטיה", יש לציין, היא מושג מורכב, מלא סתירות ומלא סימני שאלה, ובהתאם ייתכן שיש לחשוב על שיטה תכנונית דמוקרטית שמכילה גם היא מורכבות מסוג זה. אולם, לסיכום אציין שאין בכל הטענות הנ"ל כדי להוריד בעיני מקסמה של השיטה של commonplace. שיטה זו משמעותית בעיני בעיקר משום ההרגשה שיש ביכולתה להקנות לתושבים, והאופן בו חיינו משתפרים כשאנו לוקחים חלק פעיל בעיצובם.