בשלוש השנים האחרונות עבדתי כרכזת פרויקט ”שכונה צעירה” בגבעה הצרפתית. עם כניסתי לתפקיד נאמר לי שאני צריכה להפוך את השכונה למקום אטרקטיבי יותר לצעירים ולמשפחות צעירות, וזאת כחלק ממדיניות עיריית ירושלים להשאיר צעירים בעיר. איך עושים את זה?

כששאלתי משפחות צעירות מדוע הן רוצות לעזוב את השכונה, ענו לי: דיור יקר והיעדר תעסוקה טובה. לעתים גם קיבלתי תשובות טריוויאליות יותר - בן או בת הזוג קיבלו עבודה במרכז, או - עברנו לגור ליד ההורים כי זה מקל את הטיפול בילדים הקטנים; ולפעמים גם (במיוחד בקרב סטודנטים או סטודנטיות שטרם הקימו משפחה) היעדר תחושת בטחון אישי ברחובות או פשוט ”השכונה/העיר מבאסת”.

דיור ותעסוקה הם תחומים שבהם ניתן לעשת שינוי באמצעים של מדיניות ציבורית, אך בטווח זמן ארוך. יחד עם זאת, השיקולים הנוספים - קרבה לסביבה תומכת ותחושת בית במרחב הציבורי, הם בעלי משקל מכריע לא פחות בשאלה היכן לגור. כיצד, בהתערבות מקצועית, יוצרים עבור אדם תחושת בית?

קהילתיות היא האיכות שקיימת באופן פוטנציאלי בקהילות ומסוגלת להעניק תחושת בית לחברי הקהילה. אגדיר כמה מושגים הנדרשים כדי להסביר זאת:

קהילה היא ציבור המאוגד במסגרת גיאוגרפית יישובית או אזורית הכוללת מגוון של התארגנויות שלטוניות, ממסדיות והתנדבותיות. זוהי מערכת חברתית המקיימת מערכות יחסי גומלין בתחומי חיים שונים. הקהילה יכולה להיות מוקד ציבורי להזדהות ולמשמעות עבור היחיד והקבוצות ביישוב, באמצעות מימוש הקהילתיות שבתוכה

קהילתיות היא היכולת של החברים בקהילה ליצור הסכמה סביב אמנה חברתית נורמטיבית המתבטאת ברשתות חברתיות המבוססות על יחסי אמון והדדיות מוכללים בין מרכיביה. אמון והדדיות מוכללים משמע הנכונות של יחידים להתגייס ולסייע ללא היכרות אישית עמוקה וללא ציפייה לתמורה מיידית, מתוך ידיעה עמוקה כי בעתיד הלא ברור מישהו - ארגון או יחיד – בקהילה יסייעו לו בתמורה.

הלכידות החברתית מאפשרת לחברי הקהילה לממש באופן וולונטרי את שותפותם במרחב הציבורי ולחוש שייכות, מחויבות ומשמעותיות. בבואנו למדוד את רמת הקהילתיות נוכל לעשות זאת על ידי בדיקת תחושת השייכות, המחויבות והמשמעותיות של היחיד לקהילה שלו, וכן על ידי הערכה של כמות הקשרים, איכות הקשרים ומידת השימוש בקשרים האישיים של כל יחיד/יחידה עם חברי קהילתם.

כיצד ניתן לעודד קהילתיות?

קהילתיות נוצרת כאשר אדם מרגיש שייך, משמעותי ומחויב לזהות הקהילתית המשותפת, ולפרטים החולקים עמו זהות זו. אחת הדרכים לעודד זאת היא יצירת חבורות משימה - קבוצות קטנות של חברי קהילה העוסקות במשימה משותפת תוך כדי טיפוח הקשרים האישיים בין חברי הקבוצה. המשימה והקשרים האישיים משמשים כאמצעי וכמטרה לסירוגין, ולעתים בו-זמנית. יצירת קבוצות רבות כאלה יוצרת מעגלי השתייכות רבים. יצירת שיח וקשר בין מעגלי ההשתייכות השונים סביב זהות קהילתית גדולה יותר יוצרת הידוק קשרים ומגבירה את רמת ההון החברתי בקהילה כולה. עבור מארגן קהילתי, זוהי האמנות שבמקצוע. עבור קובעי מדיניות (ראשי ערים, מזכירי יישובים, ראשי ממשלות), זוהי דרך ליצירת חוסן חברתי בחברה כולה.

הניסיון בגבעה הצרפתית לימד אותי כמה דברים:

1. זה מצליח. אני מכירה באופן אישי כמה משפחות שהחליטו להישאר בשכונה למרות הצעות מפתות במקומות אחרים. כאשר שואלים אותן מדוע, התשובה היא: ”יש פה אנשים טובים, אני יודע/יודעת שלא אשאר לבד כאשר אצטרך”.

2. אנשים רוצים קהילתיות. נוכחתי כי אנשים עובדים ומטופלים בילדים קטנים מוכנים לתרום מזמנם הפנוי וממרצם (ולעתים גם מכספם) ליצירת פעילויות קהילתיות. אני לא יכולה לחשוב על סיבה אחרת מלבד זו שהקהילתיות היא מרכיב באיכות החיים של הפרט.

3. קהילתיות מגבירה את החוסן החברתי. לא מזמן ירד שלג כבד בירושלים, ואני כבר עברתי לעבודה אחרת. בהיותי במוקד החירום של עיריית ירושלים שאלתי ”מה עם הגבעה הצרפתית?”. נאמר לי שהמינהל הקהילתי דיווח לעירייה שלא צריך עזרה. ובאמת - רשתות הקשר היו כאלה ששכנים יכלו לתקשר זה עם זה, המינהל הקהילתי הציף צרכים ותושבי השכונה מילאו את הבקשות עבור תושבים אחרים. זה לא היה יכול לקרות אם הרשתות הללו לא היו נוצרות בזמן שגרה.

לסיכום, מתוך בעיית מדיניות עירונית )הגירה שלילית של צעירים(, מצאנו כי הפתרון ה”רך” של הגברת הקהילתיות אפקטיבי לא פחות, ובר-קיימא אולי אפילו יותר, מהשקעה בתשתיות של דיור ותעסוקה. ימים יגידו אם מתוך סך השיקולים, הקהילתיות היא שיקול בעל עוצמה מספיקה כדי להתגבר על בעיות אחרות.