במושב על מודלים של מימון תחבורה ציבורית, נציג ממשלת קולומביה דיבר על הסבסוד העמוק לו זוכה כיום הרכב הפרטי בקולומביה. למשל, 80% מהמרחב הציבורי בעיר מוקדש לרחובות ולכבישים, והרכב הפרטי תופס את מירב השטח הזה. זאת למרות שרק ל-20% מהקולומביאנים יש רכב. אנחנו נוטים לחשוב על הרכב הפרטי כעל משאב אינדיבידואלי לחלוטין, אולם בפועל כלל אזרחי המדינה מממנים אותו בשיעורים גבוהים. במושב בו נכחתי ברור היה לכולם כי הסבסוד צריך להגיע דווקא לתחבורה הציבורית, למשל דרך מיסוי הרכב הפרטי והעברת כספים אלו למימון התחבורה הציבורית – כך, למשל, שעם עליית השימוש ברכב תוזל עלות התחבורה הציבורית או תורחב ההשקעה הציבורית בו.

ברנט טודריאן (Brent Toderian), לשעבר המתכנן הראשי של ונקובר בתקופת הזוהר של הפיתוח הסביבתי ומוטה-הולכי רגל שלה, חידד את הנקודה הזו מזווית נוספת. הוא דיבר על ‘De-prioritizing the car’, ועל כך שהיום הוכח באמצעות נתונים קשיחים כי תכנון מוטה רכב בערים צפופות נידון לכשלון – עבור העיר, עבור הולכי הרגל, וגם עבור הרכב הפרטי. לעומת זאת, תכנון מוטה הליכה ונסיעה באופניים מיטיב אפילו עם כלי הרכב הפרטי. נתונים דומים מוכרים לי מניו-יורק. כלומר, תכנון מוטה הולכי רגל זו לא אידאולוגיה – זה תכנון הכרחי להצלחתן של ערים צפופות.

טודריאן סיפר גם על איך במהלך הקריירה שלו, הוא נמנע משימוש במונחים שקשה למדוד ולהוכיח, כמו אהבה, אמון, יופי ואושר. אבל כשהוא הגיע למשרד המתכנן הראשי הוא אמר לעצמו, 'אין אף אחד מעלי, הגיע הזמן להתחיל לתכנן לפי הדברים החשובים באמת'. 

צפו בשיחה עם טודריאן וריצ'רד פלורידה שהתקיימה ב-WUF7