סיור בגינות העיר: פיתוח המרחב הציבורי בשכונה מבוססת/ אלונה שץ

ביום שישי בבוקר ה-23.12 יצאנו כעשרים סטודנטים לתכנון, חברי הקליניקה האורבנית, תושבים ונציגי המנהל הקהילתי גינות העיר לסיור באזור גינות העיר בירושלים בנושא התחדשות עירונית ותהליכי שיתוף ציבור. את הסיור העבירו נציגי מנהל הקהילתי גינות העיר, שמאגד תשע מהשכונות הדרומית ההיסטוריות של ירושלים: משכנות שאננים, רחביה, קריית שמואל (רסקו), טלביה, קטמון הישנה, המושבה הגרמנית והיוונית, מתחם ברוריה, מחנה ישראל וניות,. שכונות ותיקות, בהן מתגוררת אוכלוסיה מבוגרת ואמידה יחסית. במהלך הסיור עברנו דרך מבנים, מוסדות ורחובות שונים בשכונות אלו, , בחנו את תפקודם השכונתי והעירוני, אשר מספרים את הסיפור של גינות העיר

שמי אלונה שץ, אני סטודנטית לתואר ראשון בגאוגרפיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, והצטרפתי לצוות הקליניקה בחודש שעבר.הרחובות בהם סיירנו הם אלו בהם גדלתי וביליתי את ילדותי ונעוריי, ולמרות היכרותי הטובה איתם, הסיור גרם לי לבחון אותם בעיניים אחרות, ולהתבונן במורכבות הרבה בהם במשקפיים תכנוניות חברתיות. הסיור בגינות העיר חשף אותי למקום שונה, כזה בו מוסדות חינוך ותרבות המנותקים פיזית ותפקודיתמסביבתם, הולכים ונפתחים לקהילה. מרחב בו קיימים תושבים המתעקשים לשמר את האופי הייחודי של שכונותיהן ולהגן על עליו גם כשהדבר דורש זמן רב ומשאבים. נחשפתי לסיפור מורכב על אזור שצריך להבין ולממש את החשיבות שלו מבחינה עירונית, תחבורתית ותרבותית. כיוון שמדובר בשכונות מבוססות, תהליכי שיתוף הציבור נתפסו בעיני מאתגרים במיוחד – ולמדתי מהם יותר על מודלים מוצלחים ולקחים כואבים.

כיכר התאטרון והמייל התרבותי

התחלנו את הסיור בכיכר הגדולה לפני תאטרון ירושלים, כיכר העומדת שוממת לאורך שעות היום. רחבת התיאטרון נראית כמו כיכר של קתדרלה מודרנית, שאמנם משווה הוד והדר למוסד אבל לא משרתת את התושבים. תאטרון ירושלים והרחבה שמסביבו, ממחישים את אחת הבעיות בשכונות טלביה, קטמון, רחביה והמושבות ואותה מבקש מנהל קהילתי גינות העיר לתקן: המוסדות מנותקים אחד מהשני ומשאר השכונה, והתרומה הפוטנציאלית שלהם לרקם השכונתי מתפספסת. זוהי רקמה עירונית עשירה וותיקה, אשר לא נוצר בה חוט מקשר של עשייה משותפת ואף אין התייחסות מפורשת של המוסדות השונים אחד לשני, למרות קרבתם הרבה. תאטרון ירושלים, מכון ון-ליר, בית הנשיא, לשכת עורכי הדין, מוזיאון לאמנויות האסלאם, וילה שרובר, המכון לדמוקרטיה ועוד – כולם במרחק מספר דקות הליכה זה מזה, אך שיתוף הפעולה ביניהם כמעט ואינו קיים. תכנית "המייל התרבותי" של מנהל קהילתי גינות העיר מבקשת לתקן זאת, וליצור בין מקומות אלו קישוריות רעיונית וגאוגרפית

ואלרי ברכיה מהמשרד להגנת הסביבה, אחת המשתתפות בסיור, תורמת את נקודת המבט שלה: "במאבק הסביבתי נלחמנו על שטחי שמורות טבע, עד שהבנו שמה שחשוב זה החיבוריות בהן. לא רק שמורת טבע כמוקד, אלא חיבור ביניהן וחשיבה כוללת על המרחב. המאבק העירוני היום עובר את אותו המהפך, של חשיבה על המרחב באופן כולל. המונחים של מוקד, שהוא מרכז המרחב, ומסדרון, המחבר בין מוקדים שונים מגיעים לשפה התכנונית. צריך לתכנן לא רק את הרחבה של התיאטרון אלא לראות אותו כמוקד. והשטח הציבורי סביבו הוא הוא המעבר." כלומר, אם הרחבה של התיאטרון נועדה רק לשרת את באי התיאטרון, הרי שהיא ממלאת את ייעודה. אבל אם נבחן אותה מפרספקטיבה של חיבוריות, הרי שהיא נכשלת בתקפידה מקום שאינה מחברת בין התיאטרון לבין סביבתו, לא ברמת התושבים ולא ברמת המוסדות הסמוכים.הסטאטיות והניתוק היחסיים של תיאטרון ירושלים מסביבתו, מאותגרים כעת. הטריגר לפעולה ולחשיבה המחודשת על כיכר התאטרון עכשיו היא התנעת פרויקט משכנות התיאטרון, בו ייבנו מול התיאטרון ועל חלק מחורשת הירח מגורים, חניון, מלונאות, קומת מסחר וכיכר. הפרויקט הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על המקום והתפקיד של התיאטרון בשכונה, כמוקד במייל התרבותי ומקשר בין המוסדות והשכונות סביבו. 

מעבר לכביש, במרחק נגיעה מהתיאטרון, אך במרחק שנות אור מבחינת החיבור אל השכונה, נמצא בית הנסן, בית המצורעים לשעבר, אשר מהווהדוגמה לתפקוד השכונתי שמוסד עירוני יכול וצריך למלא. לפי כנרת כהנא, מנהלת תחום קהילה ותקשורת במנהל, "בית הנסן הוא דוגמא למבנה שהפך ממנותק מהקהילה לפתוח לגמרי לציבור". עם שיפוצו והפיכתו למרכז לעיצוב ניו מדיה, ההנהלה שמה לעצמה מטרה לפעול כמה שיותר בשיתוף הקהילה ולפתוח אותו אליה; ברמה הפיזית, השער המרכזי פתוח ברוב שעות היום למרות הפעילות המתקיימת בו, ואף ניתן להיכנס לתערוכת ולחצר. גם מבחינת פעילות המקום בית הנסן מהווה דוגמא שראוי ללמוד ממנה: הנהלתו מחפשת באופן אקטיבי את החיבורים למוסדות וארגונים שכנים וכך פעילויות רבות המתקיימות הן כאלו אשר צמחו מתוך הקהילה.

קריית החינוך

המושג 'קרית חינוך' הוא מתבקש ומטעה כאחד. למרגלות החורשה ולאורך רחובות כ"ט בנובמבר והצפירה, נמצאת – בעיקרון - הקריה החינוכית. בדומה למוסדות המנותקים זה מזה לאורך המייל התרבותי, גם מוסדות החינוך מתנהלים כל אחד בתחומו. " בתי הספר היסודיים סאלד (ממלכתי) ויהודה הלוי (ממ"ד), מכון מחקר ותיכון הרטמן בנים, תיכון הרטמן בנות, תיכון תל"י בית חינוך, בית הצייר בית ספר אדם, תיכון האמנויות ובית ספר חורב, נמצאים כולם בסמוך זה לזה, אך ביניהם יש גדרות, ואין שפה משותפת, או שיח לטובת קידום מטרות משותפות.

החזון שמוביל המנהל הקהילתי הוא יצירת קמפוס חינוכי עם מעברים פיזיים בין בתי הספר, בו יתקיים שיתוף משאבים בין בתי הספר ובין מוסדות קהילה אחרים, אשר יהפוך את אותו אוסף של מוסדות מופרדים למרחב שלם יותר של חיים עירוניים. במנהל הקהילתי החליטו להתייחס לבתי הספר עצמם כקבוצת תושבים עם אינטרסים, והוא מסייע להם להתאגד, ומעצים אותם למסוגלות קהילתית. התאגדות זו הובילה לפעילות משותפת בין בתי הספר סאלד ויהודה הלוי, ובהמשך, מקווים במנהל הקהילתי, היא תוביל ליישום יוזמות קהילתיות נוספות למשל אלו של קידום תחבורה ציבורית לאלפי התלמידים אשר מגיעים לקריה מדי יום, או של הפיכת תאטרון ירושלים הסמוך לכזה הנותן מענה גם לצרכים המקומיים.

עמק רפאים והרכבת הקלה

המשכנו לרחוב עמק רפאים, שגם בו קיים מתח בין היותו מרכז שכונתי להיותו נקודת עניין עירונית, מה שחווינו בזמן אמת, כשסיירנו ברחוב ההומה באחד מזמני השיא בשבוע, שישי בבוקר. בימים אלו מובאת לאישור תכנית מעוררת מחלוקת לשינוי פני הרחוב: תוואי הקו הכחול של הרכבת. תוואי זה יהווה תשתית תחבורתית למוקד הדיור הבא של ירושלים – קריית יובל.

המסלול המוצע על עמק רפאים מפלג את תושבי השכונה לשתי קבוצות קולניות וחזקות – מי שחושבים שהרכבת והשינויים שתגרור יהרסו את הרחוב, ואלו שמאמינים שהם דווקא יפיחו בו חיים. מעבר לאינטרס השכונתי, תומכי התוואי הכחול במתכונתו הנוכחית טוענים שמדובר במהלך חשוב אשר יחבר את דרום ירושלים למרכזה, ישפר משמעותית את התחבורה הציבורית בעיר ואף ימתן את בעיית הפקקים החמורה בעיר, אשר עתידה להחריף בשנים הקרובות כשיושלמו תכניות בנייה מסיביות בדרום העיר.

בקרב המתנגדים לתכנית קם קול זעקה מאורגן וממומן היטב: מדובר בקבוצת תושבים חזקה אשר השקיעה משאבים רבים לגיבוש התנגדות ואלטרנטיבות לתכנית המוצעת. לטענתם לא מדובר כאן במקרה פשוט של NIMBY, כיוון שמדובר בשכונה עם ייחוד תרבותי וערך היסטורי רב אשר עלולים לרדת לטמיון אם זו תשנה את פניה בצורה דרמטית. פרופסור אריאל הירשפלד מהאוניברסיטה העברית, "הרב החילוני של ירושלים" ואחת מאושיות התרבות בגינות העיר, מתגורר בעמק רפאים והוא מבין המתנגדים הקולניים לתוואי הרכבת המוצע. אמנם עמק רפאים הפך לרחוב מקשר בין מרכז ודרום העיר, אך לטענתו, זאת קרה מכח האינרציה ולא כמו שהיה מכתיב תכנון מושכל.

המושבה הגרמנית הוקמה בסוף המאה ה-19 וטלביה וקטמון הוקמו בתחילת המאה ה-20, ובאופן ייחודי אלו עדיין מתפקדות כרקמת עיר. בגלל הערך ההיסטורי הרב, תכנית האב למושבות, שהוזמנה על ידי עיריית ירושלים ואושרה ב-2015 יצרה מדיניות תכנון מוטת שימור. "המושבה הגרמנית", טוען הירשפלד, "היא אתר בעל משמעות היסטורית, תרבותית ואסתטית. היא משמרת אורח חיים מסוים ומצליחה להישאר כשכונה נבדלת, עם ערבות הדדית וקהילתיות. השינוי של הרחוב יגרום לו להפוך לאנונימי." גם האוכלוסיה האנגלו-סקסית הדומיננטית באזור, אשר אופי השכונה הנוכחי יקר ללבה, מתנגדת נחרצות לתוואי הרכבת. אחד מטיעוני המתנגדים הוא לא רק חרדה לגורל עמק רפאים, אלא גם לרחובות הצדדיים שלא ערוכים להתמודד עם עומס תחבורתי אשר ייגרם מהסטה של תנועה לרחובות הצדדיים. המתנגדים לרכבת מתריעים כי יהיו "משאיות בסמטת ג'ימי", סמטה פסטורלית וצרה שכיום עוברים בה הולכי רגל בלבד..

מנגד, שקטים יותר אך נחושים לא פחות, עומדים תומכי הרכבת הקלה בעמק רפאים. הקבוצה הראשונה היא דיירי הרחוב ובעלי העסקים בו, אשר טוענים כי הרחוב מוזנח וסובל מתחלופת עסקים גבוהה, ואילו במידה ותעבור בו הרכבת הקלה, הדבר ישפר את מצב העסקים. עם הרכבת, תשתיות הרחוב הישנות יוחלפו, והרחוב יהפוך נעים ואטרקטיבי יותר – בדומה לשינוי שעבר רחוב יפו. כמו כן, טוענים תומכי הקו הכחול, גם כיום 70% מהתנועה בעמק רפאים היא תנועה עוברת, כך שהרכבת לא תשנה את התפקוד העירוני של הרחוב ככביש מקשר, אלא להפך, הרכבת הקלה תפגע ברחוב הרבה פחות מתנועת הרכבים המסיבית שיש בו. בנוסף, הם טוענים כי שינויי התנועה ברחובות הקטנים יותר יהיו מינוריים, זאת משום שתכנית האב לתחבורה מציעה להגביל את התנועה בהם רק לתושבי השכונות.

בעוד הויכוח הפנים-שכונתי בדבר תוואי הרכבת נמשך, התכנית מושכת התעניינות גם מצד תושבים בשכונות מרוחקות יותר בירושלים. כך למשל, תושבי השכונות בהן יעבור תוואי זה כמו גילה ורמות, אשר נשמעו פחות בתהליך, עתידים לסבול מהארכה של כשמונה דקות במשך הנסיעה בקו במידה ותתקבל האלטרנטיבה שמציעים מתנגדי התוואי הנוכחי. מדובר במחיר משמעותי שישלמו מאות אלפי נוסעים בשנה, אשר את קולם ראוי לשמוע ולקחת בחשבון בעת בחינת ההתנגדויות לתכנית.

מוזיאון הטבע

התחנה האחרונה בסיור הייתה מוזיאון הטבע ששוכן בוילה דה קאן ההיסטורית, שנבנתה עבור משפחה ארמנית שברחה בתקופה העותמאנית. המוזיאון יושב על שטח יחסית גדול, באזור נחשק במיוחד – וגופים שונים לוטשים אליו עיניים. סטטוטורית, מדובר במתחם שמורכב ממספר מגרשים – גינה עם שלוש טרסות, שמהוות שטח פתוח ייחודי באזור, וילה היסטורית מיוחדת ומגרש חניה. לקהילה חשוב לשמור על המוזיאון והגינות כשטח לא-מבונה ונגיש לציבור. כיום, מוזיאון הטבע  הוא לא ממש מוזיאון, אלא יותר "מוזיאון של מוזיאון", עם מוצגים ישנים ותערוכות שלא מתחלפות. למרות העובדה שהמוזיאון אינו מתחדש, ואולי בגללה, הקהילה המקומית בשיתוף פעולה עם גופים נוספים, שפועלת נגד נסיונות פיתוח שיהרסו את אופיו הייחודי, ונלחמת שיישאר כמוסד נוסטלגי, קפוא בזמן.

מרחב, במובן הרחב של המילה

בירושלים, כל מתחם הוא מאבק קשה. התושבים ערים ופעילים, והפעילות שלהם מחדדת את החושים של כולם. בסיור נחשפנו למספר מצבים של מעורבות אזרחית: היעדר מעורבות, כמו ברחבת התיאטרון, אשר מביא למצב בו האינטרסים המקומיים לא מובאים בחשבון והקהילה לא מפיקה את המיטב מהמרחב הציבורי. מעורבות תושבים שמטרתם שמירה על האינטרסים המקומיים, כגון בחורשת הירח, ברחוב הגדוד העברי או בקרב מתנגדי התוואי הכחול של הרכבת הקלה, ולבסוף, מעורבות אזרחית ברמה העירונית, אשר עוד נמצאת בחיתוליה, וכוללת השתתפות של תושבים בתהליכי תכנון של פרויקטים אשר ישפיעו עליהם, למרות שאינם מתגוררים במוקד הפעילות שלהם, כפי שראינו במקרה של חלק מהתומכים בתוואי הכחול של הרכבת הקלה.

השתתפות תושבים בתהליכי תכנון היא דגם לאופן שבו התושבים והחברה האזרחית יכולים ואולי אף אמורים לפעול. כיום, פועלים במנהל הקהילתי לחקיקה שתעגן שיתוף ציבור ושוב עולה שאלת התפקיד העירוני ואף הלאומי של השכונות. גם המנהל הקהילתי, עם הפורום האורבני, קבוצות הפעילים  והתפקידים הייחודים שיש בו, הוא מודל שמהווה דוגמה ליצירת קהילה היום.עם תהליכי שיתוף ציבור רחבים, מנהל קהילתי מעורב ופעיל, ומודלים חדשים של תכנון קהילתי, ביכולתם של אנשי המקצוע ללמוד רבות מגינות העיר.

 

עבורי, הסיור המחיש יותר מכל שכאשר אנו מדברים על מרחב, חייבים להתייחס אל כולו, לכל מי שהוא מאכלס ואת כל מי שהוא אמור לשרת. במקרה של גינות העיר, בין המייל התרבותי, לקריה החינוכית, חורשת הירח, הרכבת הקלה ומוזיאון הטבע, נראה שיותר מתמיד נדרשת התייחסות כוללת ולא נקודתית. יש להגדיר את נקודת המוצא בצורה שונה לחלוטין, המיקוד לא צריך להיות ברכבת בעמק רפאים אלא בתחבורה בדרום העיר שתאפשר נגישות לבנייה המאסיבית המתוכננת שם, הבעיה איננה רחבת התאטרון השוממת, אלא היעדר הרצף של המייל התרבותי, ולבסוף, העיקר איננו אופי המוסד שיוקם במתחם מוזיאון הטבע, אלא כיצד זה יחובר לקרית חינוך חיה ומקושרת. ברגע שמשנים את נקודת ההסתכלות שלונ, הדרך להשגת פתרונות מורכבים וגדולים הרבה יותר, אשר נותנים מענה לעיר כולה, היא קצרה הרבה יותר