ערים במספרים: בעקבות יום עיון בנושא דו"ח פני החברה - מבט אל הערים הגדולות

יום העיון בנושא "דו"ח פני החברה - מבט אל הערים הגדולות" מתוך עמוד הפייסבוק של הלמ"ס

יום העיון השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפנה את מבטו הפעם אל הערים הגדולות בישראל ומציג נתונים עכשוויים על מצבנו בסוגיות החברתיות-כלכליות הבוערות ביותר: דיור, רווחה, ביטחון אישי ועוד. ההרצאות השונות בחנו מחדש את המדדים בהם אנחנו משתמשים כדי לאמוד את מצבנו ודנו באתגרים והכלים העומדים לרשות השלטון המקומי אחרי עשורים של קשיים ניהוליים וכלכליים. פוסט חדש דן בבעייתיות של הקריטריונים לאומדן כמות המשכורות הנדרשות לרכישת דירה, ההתעלמות מאוכלוסיית השוכרים הישראלית ובעיקר – בשאלה מהו עוני עירוני, ולמה חשוב לנתח אותו בתוך ההקשר המרחבי, ולא רק על פי מדדים אינדיבידואליים של רמת הכנסה. 

מאת הילה בר-נר

 

 

"אני מתמטיקאי ולכן אני לא סומך על סטטיסטיקה. והרי עובדה ידועה היא שאדם שראשו בפריזר ורגליו בתנור, מצבו טוב בממוצע".  

ר' עיריית קריית גת, אבירם דהרי, בתשובה לשאלה מה דעתו על יום העיון של הלמ"ס.  

 

כבכל שנה בשבע השנים האחרונות, גם השנה הוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את דו"ח פני החברה, המציג את תמונת המצב העכשווית של קריטריונים חברתיים מדידים בישראל. באופן מסורתי יוצא הדו"ח, אחד ממקורות הנתונים הפופולריים והנגישים ביותר של הלמ"ס, ביום הבינלאומי למיגור העוני. במקום לדבוק בפורמט הרגיל ולהתמקד בפער חברתי-כלכלי בחברה הישראלית, השנה בחרו מחברי הדו"ח להתמקד בתמונת מצב של 14 הערים הגדולות בישראל.[1] כפי שציין בביקורתיות בדברי הפתיחה של יום העיון לכבוד הדו"ח מנכ"ל המרכז לשלטון מקומי שלמה גולדברג, עובדה זו כלל אינה מובנית מעליה. על פניו, התמודדות עם העוני בישראל מכוונת אותנו לפנות אל הסקטורים המוחלשים ביותר – הפריפריה הגיאוגרפית, הרשויות המקומיות הערביות וכדומה ולא אל הערים הגדולות ובראשן תל אביב. ולמרות זאת, בחרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להפנות את הזרקור לערים הישראליות הגדולות כזירה המרחבית במסגרתה ינותחו סוגיות חברתיות כלכליות המשפיעות על החברה הישראלית כיום.

דיור בר השגה נורמטיבי ואפקטיבי: היזהרו מהממוצע

אחת הדוגמאות המדוברות ביותר בשנים האחרונות לחשיבות החברתית של ערים היא כמובן עליית מחירי הדיור והקושי ההולך וגובר של תושבי ישראל לרכוש לעצמם דירה (כאשר גניזתה הזמנית של הצעת החוק להסדרת שכירות ארוכת טווח מהדהדת ברקע). ד"ר דני בן שחר מאוניברסיטת תל אביב בחר להשחיר את תמונת המצב עוד יותר על ידי בחינת המשתנים המשמשים אותנו לאומדן מספר המשכורות הנדרש בישראל על מנת לרכוש דירה. כדי להגיע לאומדן זה, כיום לרוב עושים חישוב במהלכו בוחנים עבור מדגם מסוים מהי משכורת הנטו של משק הבית (שימו לב, המשכורת לאחר ניכוי מס אך לא לאחר ניכוי הוצאות מחיה – המרחיקות את רכישת הדירה עוד יותר) ומהו מחיר הדירה בו משק הבית מתגורר. ככלל, חלוקת ההכנסה במספר המשכורות היא הרעיון שמנחה חישובים המובילים לנתונים כמו זה שמוצג בדו"ח הנוכחי, לפיו "מספר המשכורות הממוצע לשכיר (ברוטו) הדרושות לרכישת דירה עלה מכ-99 משכורות בשנת 2007 לכ-130 משכורות בשנת 2010".

נתון זה מדכדך בפני עצמו, אולם הבעיה היא, טוען בן שחר, שמשקי בית רבים אינם מתגוררים בבית שסביר או מומלץ שיגורו בו על פי צרכיהם הדמוגרפיים ולכן הם מקשים על חישוב "יוקר המחיה" כמדד חברתי. התוצאה היא שכאשר אנחנו מחשבים את האומדן במטרה להעיד כמה קשה למשקי בית לרכוש דירה אנחנו עלולים לבחון כמה משכורות יצטרך משק בית של שישה אנשים לצבור על מנת לקנות את דירת שלושת החדרים אותה הוא שוכר כיום, במקום לבחון כמה יעלה לו לרכוש דירת ארבעה חדרים – בה מקובל לחשוב שרצוי שיתגורר. באותו אופן, אנחנו עלולים לשאול כמה משכורות צריך לצבור זוג השוכר דירת חמישה חדרים, כאשר למעשה, מבחינת החברה, מספיק שיוכל לרכוש דירת שני חדרים והיתר הוא בבחינת תוספת אישית שלא צריכה להילקח בחשבון ברמה החברתית. כמו בדיוני סטטיסטיקה רבים אחרים, גם כאן הממוצע הוא שמטעה אותנו. על פי מחירי הדירות ה"מתוקנים" – כלומר, אלו אשר מתאימים עבור דמוגרפיית משק הבית ולא למצב הקיים – הרבה יותר קשה לאלו אשר גרים בדיור אשר קטן למידותיהם מאשר לאלו אשר גרים בדיור למעלה ממידותיהם. ואולי חמור מכך, הפער שנפער בין שתי הקבוצות הופך עמוק יותר משמעותית. כמובן, פער זה ממשיך הלאה גם לחלוקות מגדריות, לאומיות, תעסוקתיות וכדומה. הלקח הוא שהנטייה למצע חוטאת לאמת – ומקשה לפתח מדיניות רלוונטית לאוכלוסיות אשר הדיור רחוק מהישג ידן יותר מאחרות.

אל אוכלוסיית שוכרי הדירות יום העיון כלל לא התייחס, והדו"ח עצמו נוגע בסוגיה זו רק כתופעת לוואי של עליית מחירי הדיור. מחברי הדו"ח מצאו כי בממוצע לאורך השנים משקי בית עם ילדים יכלו והעדיפו להשקיע ברכישת דירה, אולם משנת 2000 חלה ירידה בקרב אוכלוסיית המדגם – קבוצת נשואים בין הגילאים 39-25, עם ובלי ילדים. בשנת 2012 32% מהזוגות עם הילדים ו-63% מהזוגות ללא הילדים התגוררו בשכירות. למרות הנטייה המוסדית להתנער משוכרי הדירות ולהתמקד בבעלי הקניין בפיתוח מדיניות דיור והתחדשות מגמה זו, שהיא רלוונטית במיוחד לערים הגדולות, מעידה על הצורך לאסוף נתונים רבים יותר על אוכלוסיית השוכרים בשנים הבאות.

למה בכלל לחשוב על עוני דווקא בהקשר עירוני?

על אף שאינם מציינים זאת במפורש בדו"ח, ביום העיון התקבל הרושם כי הסיבה לכך שהלמ"ס התמקד השנה בערים הגדולות היא בעיקר כמותית. כלומר, ההצדקה להתמקד בערים הישראליות הגדולות במסגרת דיונים חברתיים היא ש-43% מהאוכלוסייה הישראלית בשנת 2014 מתגוררת ב-14 ישובים מרכזיים. לכן, גם אם אפשר לטעון שלא מדובר בנחשלים והמודרים ביותר מקרב החברה, סקירה של המפות הרבות המעטרות את הדו"ח (אשר מציגות את הדפוסים החברתיים בכלל ישראל וגם בתוך היישובים עצמם) מראה שיש הגיון רב בהתייחסות לעוני בערים הגדולות ביותר בישראל, הכוללות – באופן לא מפתיע – אנשים עניים רבים שראוי להתייחס אליהם במסגרת פיתוח מדיניות אשר צפויה להשפיע על מרבית החברה.

בניסיון לקשור בצורה הדוקה ביותר את העוני לערים בחרו מארגני יום העיון להתמקד בשלטון המקומי. הדיונים המושקעים, שכללו הרצאה של ד"ר אבי בן בסט, החוקרת שירי ספקטור ממכון המחקר של הכנסת, ופאנל של ראשי הערים גבעתיים ויהוד-מונסון וסגנית ר' עיריית ירושלים, נעו מניתוח כרוניקת הקריסה הכלכלית שליוותה אותו משנות השמונים ובמיוחד במהלך שנות ה-2000, דרך ביקורות על המתת החסד שלו (קיצוץ מענקי האיזון הממשלתיים) וניסיונות ההחייאה (מענקי הבראה שפיצו על הקיצוצים) ועד ועדות חלוקת גבולות והסכמי חלוקת הכנסות אשר במהלך השנה חזרו ועלו בהקשר של עיריות תל אביב ובת ים. נושא נוסף עליו הרחיבו ראשי הערים הוא הקושי של הרשויות הישראליות, במיוחד אלה של הערים הגדולות והמבוקשות, להתמודד עם מאמצי הציפוף העירוני העכשוויים – בין אם באמצעות תמ"א 38, פינוי בינוי או הלחץ לאשר תכניות לבנייה חדשה למגורים - המוסיפים אוכלוסייה לעיר ללא תוספת מתאימה בהכנסות מארנונה של תעשייה ועסקים או העברות כספיות מהממשלה לטובת שיפור והרחבת אספקת השירותים. דיון זה מתייחס לעוני ולפערים החברתיים כסוגיה של מדיניות ציבורית מתוך הנחה שחלוקת העושר, טיב הניהול, ומנגנוני רגולציה משפיעים על השירותים שמוענקים לתושבים בסביבתם העירונית. אין ספק שמדובר בגורם חשוב וראוי, אך למעשה לשאלה האם שיפור עירייה בהקשר זה תוביל לשיפור המצב הכלכלי והחברתי של השכבות המוחלשות אין תשובה חד משמעית וברורה, בין היתר בשל נטייתם של גבולות מוניציפליים להישאר קבועים במקומם, בזמן שתושבים מהשכבות הנמוכות יכולים להגר או לנוע בתגובה לשינויים בסביבתם (קושי זה רלוונטי גם לכשל הכרוך בהסתכלות על מתחמי פינוי בינוי או מתחמי התחדשות עירונית כפתרון לאוכלוסיות של שכונות מוחלשות).

במקום זאת, זו הייתה יכולה להיות הזדמנות דווקא להתייחס לעוני העירוני כתופעה ייחודית הראויה לבחינה בפני עצמה. כפי שישנם הבדלים פיזיים, תרבותיים וכלכליים בין עיר גדולה ויישוב קטן, העוני העירוני שונה איכותית מן העוני בכפר ויש לכך היבטים חיוביים ושליליים. מהצד החיובי, אפשר וצריך להתייחס לעוני העירוני בהקשר של השירותים וההזדמנויות הזמינים למשפחות עניות המתגוררות בעיר גדולה. אפשר לדמיין מצב בו משפחה עניה תתגורר בדירה קטנה עם מעט רכוש פרטי, אך עם זאת השירותים העירוניים הכוללים ספריות, אירועי תרבות, תכניות העשרה ושטחים ציבוריים יאפשרו לה להתנהל בצורה "עשירה" מבחינות אחרות – קהילתית, חברתית או חומרית. מהצד השלילי, תופעות כגון קיטוב בין עשירים ועניים, אנונימיות של דרי רחוב, פשע עירוני והתנהלות בערים מעורבות לאומית או דתית הן תופעות ייחודיות להקשר של עיר גדולה אשר אינו יכול לקבל מענה מספק על ידי התייחסות לקריטריונים אוניברסאליים של עוני כגון רמת הכנסה. נראה כי ההתייחסות לשני צדדים אלה חיונית לפיתוח תכנית אב לשיפור הערים הישראליות אשר תתבסס על ההבנה שרק מתחילה להתבהר בתכנון הישראלי, שעיר גדולה היא לא שכונת מגורים פרברית שהתנפחה, אלא סוג שונה של צורת התיישבות המצריך תכנון ומענה מתאים. במובן זה, הרי שעצם ההתייחסות של הלמ"ס לערים כמושא מחקר בלעדי היא צעד ראשון ומשמעותי בדרך הנכונה.

הילה בר-נר היא רכזת ואחראית ניו מדיה בקליניקה האורבנית. היא בוגרת תואר ראשון בתכנית אמירים ובמדע המדינה, וכיום נמצאת לקראת סיום תואר שני בגיאוגרפיה ותכנון ערים באוניברסיטה העברית.




[1] הדו"ח מגדיר "ערים גדולות" כערים בעלות למעלה מ-100 אלף תושבים.